יראון פסטינגר מרים רבע-כפפה

(לא הרבה, אבל גם לא מעט!)

תחת הכותרת יראון פסטינגר, ידידי, חשוב גם אגואיסטית! פניתי אל ידידי, אשר הכריז על הצגת מועמדותו לראשות לשכת עורכי-הדין בבחירות הקרובות למוסדות הלשכה (26.6.2007), בקריאה נרגשת לעשות צעד אחד קדימה מעבר למה שהכריז עליו במצע הראשוני שלו.

בראש המצע של פסטינגר, אחרי – איך לא – הפחתה המיסי-החבר, עומד הרעיון “לקצץ את כוח האדם המנופח שהוסף ללשכה בתקופת כהן ממניעים לא ענייניים ולהסתפק בלשכה רזה ואפקטיבית המבוססת על עבודת מתנדבים”.

רעיון מעולה – יחסית. “מעולה” משום שהוא בא לתקן את כל מה שהתקלקל וקולקל בשמונה השנים האחרונות, עם שלמה כהן בראשות הלשכה, אבל “יחסית” – משום שהוא לא מבטיח מפורשות קיצוץ-שומנים נוסף מעבר לשכבת השומן של שלמה כהן, והביטוי “לשכה רזה” יכול גם להתפרש כ”החזרת המצב לקדמותו, עם השתדלות לקיצוצים נוספים”.

כדי להפוך את הלשכה לרזה-ממש הזמנתי את יראון לאמץ את הרעיון אשר במרכזו של מאמרי דמי חבר (כמעט) אפס – זה לא רק עניין של כסף!

הרעיון אשר במרכז התיזה שלי הוא רעיון-הפשרה אשר הורתו הייתה תחת הסיסמה האטרקטיבית דמי-חבר אפס, אבל רבים הבינוהו כאילו הפחתת דמי-החבר היא עיקר-ההצעה, ולצורך ההבהרה בא מאמרי הנוסף, דמי חבר (כמעט) אפס – זה לא רק עניין של כסף!

תמציתו של הרעיון: לשכת עורכי-הדין תהפוך לארגון-גג של עמותות וולונטאריות של עורכי-דין, וכל עו”ד יוכל לבחור בעמותות העוסקות בדברים המעניינים אותו – אם קיימים כאלה – וכך הוא לא יצטרך לממן אלא תחומי-פעילות אשר יש לו עניין בהן.

אימוצו על-ידך של הרעיון הזה, אמרתי ליראון, עשוי להציב אותך בסיבוב השני מול אמנון רפאל, הקורא לביטולה-כליל של חובת החברות בלשכה, ואילו דחייתו על-ידך עשוייה להשאיר אותך מאחור – שהרי מישהו אחר יכול לעקוף אותך בסיבוב (וגם להציע הפחתה של 21% במיסי-החבר, במקום 20 האחוזים שאתה מציע).

ומה עושים כאשר מתמודדים מול מועמדים אחרים בעלי סיכויים דומים?

במקרה כזה לא די בהצעה “כמותית” (שהרי, כאמור, אם תציע הפחתת דמי-החבר ל-20%, יבוא מתמודד אחד ויציע 21%, או אפילו 25, 30 אחוז, ויותר), ויש לבוא אל הבוחר עם הצעות איכותיות, אשר תהיינה ייחודיות למציע, לבידולו משאר המתמודדים.

ולשם כך הזמנתי את יראון לאמץ שמונה דברי-מה נוספים, אשר אלה שלושה מהם:

דבר-מה נוסף ה’

לפי החוק הקיים אין התיישנות על עבירות משמעת, בדיוק כשם שאין התיישנות על עבירות לפי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם, ולפי החוק למניעת הפשע השמדת עם. הצידוקים העילגים הניתנים לכך כוחם יפה בדיוק כפי שהיה יפה לגבי נהג מונית אשר נתפס על עבירת-מהירות לפני חמשים שנה, ורוצים לשכנע אותנו כי בשל כך הוא עדיין “מסוכן לציבור”, גם היום. נו, באמת …

על עבירות משמעת גם אין לנשיא המדינה סמכות חנינה. למחבלים על דם על הידיים אפשר להעניק חנינה – לעורכי-דין אשר הורשעו בעבירות-התבטאות אין חנינה, גם אם לימים יתברר כי הם צדקו.

יש להבטיח, איפוא, גם את שאר הזכויות הנתונות לנאשם בפלילים, כגון התיישנות, חנינה וכו’.

דבר-מה נוסף ז’

מוצדקת ככל שתהיה, המגמה להגביל את חופש-הביטוי של עורכי-דין ביחס לזה של מי שאינו עורך-דין הביאה לתוצאות בלתי-נסבלות, במיוחד כאשר מדובר בביקורת על השופטים.

כך, למשל, אם תאשים שופט בשחיתות, לא יתנו לך להוכיח “אמת דיברתי”, גם לא יישעו לטענתך שזו פרשנות לגיטימית לעובדות נתונות, וכדי לעקוף את העקרונות המקובלים של חופש-הביטוי יאשימו אותך ב”סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, דברים אשר הורתם בהערות-אגב בפסקי-דין מזכים, אשר לא ניתן לערער עליהם.

כיוון שהאפשרות להרשיע בעבירות של “סגנון” נוצלה לרעה, יש לבטל כל אפשרות להרשיע בעבירת-משמעת על עניינים-שבסגנון.

דבר-מה נוסף ח’

יש לבטל כל אפשרות להשעות עורך-דין אלא על עבירות שיש בהן משום שחיתות או קלון (כאן באו דברי הסבר אשר אין צורך לחזור עליהם)

והנה, במצע אשר פירסם בינתיים אימץ יראון חלק מהדבר-מה החמישי, ואת הדבר-מה השמיני, אשר בו כלול רמז לעניין ה”סגנון” אשר בדבר-מה השביעי, אבל בלי לאמץ אותו.

יופי, יראון. אמנם לא דוז פואן, אבל בהחלט התקדמות-מה.

מה פסטינגר דוחה לחלוטין?

הוא דוחה את הדבר-מה השני שלי:

דבר-מה נוסף ב’

לפי סעיף 63 לחוק הלשכה מעמד של “קובל” נתון לוועד המרכזי ולוועד מחוזי של הלשכה, וכן ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה.

השאלה היא לשם מה צריכה הלשכה לרדוף את חבריה, והדבר-מה הנוסף, לעניין זה, הוא לבטל את סמכות הקבילה של מוסדות הלשכה, ולהשאירה בידי הקובל ה”ממשלתי”.

הדבר-מה הזה גם מבטיח לנו שבהעדר משאבים שהמדינה תהיה מוכנה להשקיע בנושא הזה, לא ירדפו את חברי הלשכה על מה שאין צורך בו.

ובין השאר: שהליכי המשמעת לא ישמשו אמצעי-סחיטה בידי לקוחות שאינם מרוצים מהתוצאה. שיגישו תביעות אזרחיות, אם רצונם בכך.

חשוב לציין: כיוון שבמסגרת הזאת לא העזתי להציע את כל מה שיש לי בראש (ובבטן), לא הצעתי להעביר לידי המדינה את בתיה”ד המשמעתיים של הלשכה, אלא רק את סמכויות ה”קובלים”, אבל גם זה היה, ככל הנראה, יותר מדי.

אולי בכל-זאת, יראון? בשביל מה הלשכה צריכה להתלכלך בזה? האם לא עדיף שהעסקנים “חובבי האתיקה” ישילו מעצמם את תפקיד “ועדות המשטרה”, ויקבלו על עצמם תפקיד דומה לזה של הסניגוריה הציבורית?

אופרטיבית יתבצע הדבר כך: בניגוד למצב היום, בו ועדות האתיקה הן הרודפות את חברי הלשכה, דורשות ממנו תגובה סטאטוטורית, אשר בעקבותיה תבוא, קרוב לוודאי, קובלנה לבית הדין המשמעתי, מי שידרוש את התגובה יהיה הקובל הממשלתי, וחבר-הלשכה אשר קיבל דרישה כזאת יוכל לפנות אל גורמי הלשכה, אשר יעמדו לימינו, עד כדי התנגדות “מוסדית” להעמדת החבר לדין משמעתי.

בצורה כזאת יישמר האיזון בין מבקשי-נפשו של עורך-הדין, לבין מושיעיו ומגיניו, עבורם הוא הצביע ביום הבחירות, במקום ש”נבחריו” של עורך-הדין ירדפוהו, עד-חורמה.

לא עדיף, יראון?

אולי בכל זאת עדיף לעורכי-הדין שהמדינה תמשול בהם, ולא חבריהם?

המדינה כמגינתם של עורכי-הדין מפני נחת-זרועם של “חבריהם”

פסטינגר, כאמור, לא אימץ את הצעתי להרחיב את סמכות החנינה של נשיא המדינה, כך שתחול גם על עבירות-משמעת, למרות היתרון ה”פופוליסטי” – קרי: האלקטוראלי – שלה, והנה, ממש בימים האלה, פרסם משרד המשפטים את תזכיר חוק שיפוט המשמעת במקצועות מוסדרים על פי חיקוק (הקלה באמצעי משמעת), התשס”ז – 2007, אשר מחיל את סמכות החנינה הנשיאותית גם על הליכי המשמעת של הלשכה.

וזה אומר כי המדינה מוכנה לעשות למען עורכי-הדין, במעשים, יותר ממה שהגילדה המקצועית שלהם מוכנה לעשות למענם – אפילו בדיבורים, ואפילו בהבטחות של ערב-בחירות.

יראון ידידי, אל תישאר מאחור!!!