הרהורים ליום השואה

הרהורים ליום השואה


ד”ר ישראל בר-ניר 17.04.2007 12:51
הרהורים ליום השואה


לקראת סוף מלחמת העולם השניה, כשהתגלו המימדים האמיתיים של זוועות הנאצים העולם היה בשוק. צ’רצ’יל נתן ביטוי להרגשה הזאת באומרו שמעשי הגרמנים היו “פשע ללא שם”. קצין יהודי ממוצא פולני עם רקע משפטי בשם רפאל למקין, ששרת במטה בעלות הברית, החליט למלא את החסר. הוא טבע את המושג ג’נוסייד אותו הוא הגדיר כ”פשע נגד האנושות”.



נושא השואה מסרב לרדת מהבמה, וטוב שזה כך. רבים נוטים לראות בשואה אברציה, ארוע חריג שהתרחש פעם אחת בשל צרוף נסיבות שלא יחזור יותר, ארוע שדנו בו מספיק ושהגיע הזמן להפוך דף בספר ההיסטוריה ולחשוב על העתיד. זו גישה נפוצה בחוגי האינטלקטואלים הנאורים שהיו רוצים שאלה יהיו פני הדברים. הבעיה היא שזו גישה מוטעית ביסודה ושהאמונה הזאת היא Wishful thinking ותו לא. לאור המאמצים הבלתי פוסקים להכחשת השואה, הייתי אומר שהגישה הזאת היא אפילו מסוכנת, כי היא למעשה מכינה את הקרקע לסיבוב שני.

כולנו מכירים את האימרה ש”אלה שאינם לומדים משגיאות העבר נגזר עליהם לחזור עליהן”, לזה ישנה התשובה של ציניקנים ש”אלה שלומדים משגיאות העבר, נגזר עליהם לעשות שגיאות אחרות”. התשובה הזאת ביחד עם הגישה של ”עדיף השטן אותו אתה מכיר”” (better the devil you know)הן הסיבות לכך שהחוכמה המקובלת (conventional wisdom)  היא כל כך מקובלת. הן הסיבות לכך שדרכי פעולה ויוזמות שנכשלו בעבר מנוסות שוב ושוב מתוך תקווה שהתוצאה תהיה שונה. הן הסיבות לכך שקובעי מדיניות מסתכלים בחשד על גישות שלא נוסו בעבר, ובמרבית המקרים דוחים אותן על הסף. למרות כל העדויות ולמרות נסיון העבר, קובעי המדיניות בארצות המערב ממשיכים להאמין שפייסנות (appeasement) היא גישה ”מציאותית” (realistic) לטיפול במשטרי דיכוי דיקטטוריים המצהירים בריש גלי על כוונות הרשע שלהם. למרות תלי תלים של עדויות שכאשר מוחלים לרודנים על פשעים מבית (in house) הם רואים בזה עידוד להמשיך בדרכם הנלוזה ובהמשך דרכם גם מנסים ל”יצא” את ”הסחורה”, הפרה הקדושה של ריבונות לאומית (National sovereignty) ממשיכה להקנות להם חיסיון בפני כל פעולה ממשית. הקהיליה הבינלאומית של ימינו אמצה את הקו שהיה נקוט בשנות ה 30 של המאה שעברה, קו שראה ברדיפת היהודים ע”י הנאצים ”בעיה פנימית” גרמנית, נושא ש”אנשים מהחוץ” (outsiders) לא צריכים להיות מוטרדים בגינו. הבעיה היא שבתופעות כמו רצח המונים, ג’נוסייד ופשעים אחרים ממין זה אי אפשר לטפל במלים והצהרות כוונות בלבד. עבור תופעות כאלה אין תחליף לשימוש באמצעים אקטיביים. רתיעת הקהיליה הבינלאומית מנקיטת אמצעים כאלה רק סוללת את הדרך לכך שמה שקרה בעבר יקרה שוב בעתיד. במאמר מוסגר, לפני כשלוש שנים הלכתי לשמוע הרצאה של תום פרידמן מהניו יורק טיימס על המזרח התיכון, למרבה הפתעתי הוא התגלה כסניגור נלהב של הפלישה לעיראק, וטען שהפלישה היתה מוצדקת גם אם לא היה ממש בסכנה של הימצאות נשק להשמדה המונית בידי סאדאם חוסיין. הנימוקים שהוא מנה להצדקת הפלישה היו ברוח הדברים שכתבתי שכתבתי למעלה. אינני בטוח שהוא עדיין מחזיק בגישה הזאת היום.

לקראת סוף מלחמת העולם השניה, כשהתגלו המימדים האמיתיים של זוועות הנאצים העולם היה בשוק. צ’רצ’יל נתן ביטוי להרגשה הזאת באומרו שמעשי הגרמנים היו “פשע ללא שם”. קצין יהודי ממוצא פולני עם רקע משפטי בשם רפאל למקין (Raphael Lemkin)  ששרת במטה בעלות הברית החליט למלא את החסר. הוא טבע את המושג ג’נוסייד אותו הוא הגדיר כ”פשע נגד האנושות”. המושג מורכב מצרוף של שתי מלים – Genos (ביוונית משפחה, שבט, עם או גזע) ו Cide (נגזר מלטינית, מהפועל occidere שמשמעותו להרוג או לרצוח). למקין ראה בשימוש הלא מקובל של שתי השפות דרך להביע את הייחודיות של הפשע שלא היה לו תקדים. פרטים נוספים על למקין ועבודתו אפשר למצוא בקישורים הבאים:

http://www.preventgenocide.org/lemkin/AxisRule1944-1.htm
http://www.preventgenocide.org/lemkin/freeworld1945.htm

http://www.preventgenocide.org/lemkin/americanscholar1946.htm

http://www.preventgenocide.org/lemkin/ASIL1947.htm

למקין ראה בג’נוסייד לא סתם ”פשע ללא שם”, הוא ראה בג’נוסייד קטגוריה בפני עצמה, ולא פשע נוסף במסגרת מה שהוגדר כ”פשעי מלחמה”. למקין השתמש במושג ”פשע נגד האנושות”, מושג אותו טבע לראשונה מונטסקיה (Montesquieu) במאה ה 18. ע”פ מונטסקיה “הריגתו של אדם שכל פשעו זה שהוא קיים הוא פשע נגד האנושות”(killing someone for the sole “crime” of existing, is a crime against humanity).  הוגה דעות צרפתי מהתקופה המודרנית, אליין פינקלקראוט (Alain Finkelkraut), ניסח את זה בצורה קצת שונה: ”יש הבדל מהותי אם מתייחסים אליך כאל אוייב, או אם מתייחסים אליך כאל שרץ שיש למחוק אותו מעל פני האדמה”(there is a big difference between being regarded as an enemy and being treated as a species of vermin that has to be wiped out).

לא כל רצח המונים הוא ג’נוסייד. מבלי להקל בחומרתו של רצח המונים, מה שמייחד ג’נוסייד בין פשעי מלחמה אחרים, זאת הכוונה, הכוונה לחסל באופן מלא קבוצהלאום, קבוצה אתנית או קבוצה דתית. במונחים מספריים גרידא הגרמנים רצחו במהלך המלחמה הרבה יותר רוסים ו/או פולנים מאשר יהודים. אבל לא הפולנים ולא הרוסים היו מטרה להשמדה. הם נועדו לשרוד, במעמד נחות, על מנת להוות מקור לעבדים עבור גזע האדונים. ג’נוסייד גם איננו פשע המבוצע ע”י בודדים, ומבצעיו אינם בהכרח פושעים, אם כי אין מניעה שפושעים יקחו חלק בביצוע. כפי שרואים מהדוגמא של השואה, יוזמי ומבצעי הג’נוסייד הם אנשים מיושבים בדעתם, אנשים שהברבריות היא רק צד משני באופיים. הסופרת חנה ארנדט (Hannah Arendt) הגדירה את זה ”המעשים היו מפלצתיים, העושים היו אנשים מן היישוב, לא שטנים ולא מפלצות” (The deeds were monstrous, but the doers were quite ordinary, commonplace, and neither demonic nor monstrous).

המציאות המפלצתית של השואה היתה הרקע עליו נולד המושג ג’נוסייד ובשל כך אנשים נוטים לעתים קרובות לראות את ה”שואה” וה”ג’נוסייד” כמושגים זהים. זו טעות בסיסית. אין זהות בין השניים. מבלי להקל כהוא זה בחומרה והמפלצתיות של הג’נוסייד כפשע, מה שמקנה לשואה מעמד בלבדי בין כל סוגי הג’נוסייד האחרים, הוא הסתמיות או חוסר המשמעות (meaninglessness)  שבה. מיטיב לתאר זאת הסופר היהודי איטלקי פרימו לוי (Primo Levi) מניצולי אושוויץ. ברגע של יאוש הוא פונה לאחד השומרים בשאלה Varum (למה?), ועל כך הוא מקבל את התשובה Hier ist kein varum (כאן אין למה). ג’נוסייד המבוצע להשגת מטרות חומריות – רכישת טריטוריה או השתלטות על אוצרות טבע, הוא פשע מחריד מכל נקודת מבט שהיא אבל הוא פשע בעל מימד אנושי, גם אם זה מימד אנושי של רשע. השואה היתה ג’נוסייד לשמו. לא כל סיבה וללא כל טעם. זאת היתה התגלמות הרשע. זה מה שמייחד את השואה.

הג’נוסייד הוכר ע”י הקהיליה הבינלאומית כפשע נגד האנושות במסגרת החוק הבינלאומי. כמו במקרה של פירטיות, את המעורבים בג’נוסייד ניתן לתבוע באשר הם שם, וכל ארץ בה דורכת כף רגלם חייבת או להעמידם לדין או להסגירם לארצות בהן הם מבוקשים. לא כך השואה. מנקודת מבטו של המשפט הבינלאומי השואה איננה מוגדרת כפשע, היא למעשה בכלל לא מוכרת. גם במשפטי נירנברג השואה לא הוזכרה בזכות עצמה. ואם נלך צעד נוסף לאחור, מלחמת העולם לא פרצה בשל השואה, ובמהלך כל המלחמה אף אחד לא ראה את הפסקת השואה או את האטתה כיעד. מכונת ההשמדה עבדה במלוא הקיטור וללא הפרעה עד הרגע האחרון, גם כשהרייך השלישי כבר למעשה חדל מלהתקיים לא חלה כל האטה בפעילות במחנות ההשמדה. לאף אחד זה לא הזיז. שחרור המחנות והצלת שארית הפליטה היו לא יותר מאשר by product (מוצר לוואי) של התקדמות הצבאות המנצחים. גנרל פאטון כשקבל מידע על הימצאות איזה קרוב שלו במחנה שבויים שהיה בבמרחק לא גדול מדי שיגר כוח משימה מיוחד לשחרר את המחנה, דבר שעלה במספר לא מבוטל של קורבנות (המשימה נכשלה). בזירת הלחימה נגד יפן היו כמה משימות, שעלו בהרבה קורבנות, שנועדו לשחרר מחנות שבויים שהיו בסכנת השמדה. שום משימה דומה לשחרור אחד ממחנות ההשמדה לא נוסתה, למרות שכל יום שעבר התבטא במאות, אם לא אלפי, קורבנות נוספים שעלו בעשן. אפילו את מערכת מסילות הברזל שהובילו למחנות לא מצאו לנכון להפציץ.

בימים אלה מועלה בברודוויי בניו יורק מחזה בשם ”משתפי הפעולה” (The Accomplices). נושא המחזה, מאת ברנרד ווינראוב (Bernard Weinraub), הוא רתיעתה של ההנהגה היהודית בארה”ב בתקופת המלחמה מלנקוט בפעולות שיביאו לידיעת הציבור האמריקאי את המתרחש באירופה כדי ליצור דעת קהל נגד השואה. המחזה מתמקד בעימות שהיה בין הרב סטיפן וייז לבין צעיר שהיה אז אלמוני ובלתי ידוע בשם פיטר ברגסון (שליח של האצ”ל שהיה מוכר בכינוי הילל קוק) סביב השאלה אם יש לצאת בהפגנות מחאה ולגייס את דעת הקהל או שיש לשמור על פרופיל נמוך (לא לעשות גלים). תפקידם של רוזוולט ומחלקת המדינה בכל הפרשה מוזכרים בהרחבה. אין זה פרק בהיסטוריה שלה שארה”ב יכולה להתגאות בו. הייתי מציע לכל אלה שנוהגים ללגלג על סינדרוםהעולם כולו נגדנו” שהרבה ישראלים ”לוקים” בו ללמוד את ההיסטוריה של התקופה ולחשוב פעמיים לפני שהם חורצים לשון.

אחד המיתוסים שקנה לו מקום בכותל המזרח של החשיבה האינטלקטואלית המתקדמת הוא שהקמתה של מדינת ישראל היא תוצאה ישירה של השואה. המיתוס זה מתבסס על לוגיקה מעוותת לפיה מסדר הדברים משתמע מה גרם למה. בלטינית זה מובע ע”י הביטוי post hoc, ergo propter hoc (זה קרה אחרי, משמע זה קרה בגלל). מכחישי השואה מרבים להשתמש בסיפור הזה על מנת לשלול את זכותה של ישראל לקיום עצמאי, כי אם השואה היא בלוף שהומצא ע”י הציונים הבסיס להקמתה של מדינת ישראל איננו קיים. בקרב ציבור האינטלקטואלים המתקדמים זה נותן לגיטימציה לתמיכתם בצד הערבי בסכסוך (”מדוע על הערבים לסבול בגלל מה שהאירופים עשו ליהודים”?). אבל זה שקר וכזב. מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה. אין ספק שלשואה היתה תרומה חשובה בהקמתה של מדינת ישראל. זה התבטא מצד אחד בהכרה של העם יהודי בנחיצותה של מדינה עצמאית (לפני המלחמה זה לא היה דבר כל כך מובן מאליו וחוגים רחבים בעם היהודי – הציבור החרדי בקצה האחד והיהדות הרפורמית בקצה השני, התנגדו לרעיון). מצד שני באווירה של אז בריטניה התקשתה למנוע את מתן העצמאות (זה לא מנע ממנה להכניס מקלות בגלגלים ככל שיכלה) ובהגיע ה 15 במאי 1948 היא נאלצה להתקפל. מדינת ישראל היתה קמה גם ללא השואה, זה היה אולי תהליך קצת יותר קשה כי לא בטוח שהחלטת החלוקה היתה מתקבלת באו”ם, אבל זה היה תהליך שלא ניתן היה למונעו. ללא השואה, המאגר האנושי של יהדות מזרח אירופה, מאגר שכמעט כולו הושמד במלחמה, היה מהווה בסיס הרבה יותר מוצק מאשר קומץ המעפילים שהגיע לחופי הארץ.

ג’נוסייד, הכינוי שניתן ל”פשע ללא שםשבוצע ע”י הגרמנים במהלך המלחמה, עבר טרנספורמציה במשך השנים שאחרי המלחמה, טרנספורמציה שהביאה לפיחות רבתי במשמעותו. המעמד הייחודי שנועד לו בראש סולם הפשעים בתולדות האנושות נשחק והוא הפך להיות עוד פשע ”מן השורה” המבוצע בידי האדם. פשע הג’נוסייד הפך להיות טיל מילולי נוסף בארגז התחמושת הלשונית המשמש את האינטלקטואלים של השמאל. הוא נשלף בכל הזדמנות שעולה על הדעת. אחד השיאים היה כשפעיל למעןזכויות העליזים” התייחס לאיסור על נישואים חד מיניים כאל ”שואה” (Holocaust). מעבר לחוסר הטעם וגסות הרוח הטמונה בהתבטאות הזאת, זה פשוט לעג לרש ופגיעה בקורבנות השואה. המקרה הזה איננו חריג. הוא משקף מגמה, מגמה שהיא יישום של הנחיות שהוצעו ע”י לנין בתחילת המאה שעברה לניהול וויכוח עם מתנגדים. במקום לנהל דו שיח בו מנסים לשכנע את היריב המטרה היא לפגוע ולהרוס. שימוש חוזר במילים, ביטויים וכינויים שנועדו לעורר שנאה ובוז הם האמצעי להשגת המטרה הזאת. הביטויים ג’נוסייד, שואה, פשעים נגד האנושות, ולאחרונה גם אפארטהייד, נמצאים בשימוש כמעט יום יומי בידי האינטלקטואלים של השמאל בכל פעם שבא להם לאמר מה שהוא על ישראל ו/או מדיניותה. אין צורך לאמר שכל קשר בין הביטויים האלה ומה שקורה בשטח קיים בדימיון בלבד. ע”פ כל קריטריון שאפשר לחשוב עליו (מספר קורבנות בנפש, אובדן רכוש, הפיכת אנשים לפליטים חסרי בית וכו’) הסכסוך הישראלי ערבי הוא הפחות חמור מכל הסכסוכים הקיימים ואלה שהתקיימו בעשורים האחרונים. אבל זה הנושא היחיד הנמצא על סדר היום של האו”ם, של ארגון זכויות האדם של האו”ם, של הצלב האדום, של שורה ארוכה של ארגונים המנפנפים בדגל המזויף של זכויות האדם, שלא לדבר על ארגוני זבל מבית כמו ”גוש שלום”, ו”בצלם”. מילות המפתח ג’נוסייד, שואה, פשעים נגד האנושות, ואפארטהייד חוזרות ועולות בכל הווריאציות האפשריות.

כמו בתיאורית השקר הגדול, החזרה הבלתי פוסקת על המעשיות האלה מביאה לכך שהמפיצים בעצמם מתחילים להאמין בבדיות שלהם. התאמת המציאות לדמיון היא המשך טבעי כדי לבסס את האמונות האלה. מישאל בלתי פורמלי שנעשה בקיץ 2004 בין חברי הסגל של אוניברסיטת אוקספורד באנגליה על מספר הקורבנות ב 4 שנות האינתיפאדה השניה (מלחמת אוסלו), העלה הערכות שנעו בין 500,000 ל 2 מיליון (החבר’ה האלה כנראה הסתמכו על החומר שספירו מפיץ). בדיון ממוקד (זה התרגום שלי למונח focus forum) על הסכסוך במזרח התיכון שנערך באותה שנה באוניברסיטת הרווארד (בפקולטה למשפטים), אחת המשתתפות, סטודנטית שנה ג’ התבטאה ש”ישראל שמה את הפלשתינאים במחנות, בדיוק כמו שהנאצים שמו את היהודים במחנות” (Israel is putting the Palestinians in camps, just like the Nazis put the Jews in camps). הקהל קבל את זה ללא כל תגובה. מעבר לחוסר הידע לגבי העובדות – הימצאות הפליטים במחנות היתה תוצאה של מדיניות ממשלות ערב ולא של ישראל, זה מעיד על בורות תהומית לגבי המשמעות של המונח ”מחנות” בהם הנאצים כלאו את היהודים. אלו שתי דוגמאות בלבד אבל מה שמטריד הוא המי. אלה אינם פנאטים חשוכים שקבלו את ההשכלה שלהם באיזו מדרסה מפיו של איזה אייטולה. אלה מה שאפשר לכנות ”מיטב הנוער”. קבוצת הסטודנטים מהרווארד היא חומר הגלם האנושי ממנו יבוא הדור הבא של ההנהגה בארה”ב.

הטבע עושה את שלו ומספר האנשים שחוו את השואה על בשרם הולך ופוחת. סביר להניח שבעוד 10 או 15 שנה לא יהיו יותר כאלה, וכל מה שאנשים ידעו ו/או ילמדו על השואה יתבסס על מסמכים ותעודות, מוזיאונים וסרטים דוקומנטריים. מנגד, המאמצים להכחשת השואה ולגמד אותה נמשכים במלוא המרץ. האשמת ישראל ב”נאציזם” וכל מה שנגזר ממנו תופסת מקום נכבד במאמצים האלה. המגמה היא לבצע מה שבהעדר מונח אחר הייתי מכנה ”היפוך אשמה” (Culpability reversal) —חילופי תפקידים בין מאשימים ונאשמים. בכל פעם שאני שומע מפיו של איזה אינטלקטואל מתקדם התבטאות של ליגלוג על הסינדרום של ”העולם כולו נגדנו” אני שואל את עצמי אם יש לו מושג על מה הוא מדבר או שהוא פשוט חוזר באופן מכני על מנטרה שהכתה שורשים בנראטיב ה”מתקדם” של ההיסטוריה כפי שהשמאל הנאור רואה אותה.

השימוש החוזר בהשוואות לנאצים ע”י מבקריה משמאל נועד בראש ובראשונה ללכלך ולהביא לדמוניזציה של מדינת ישראל, אבל בד בבד הוא גם הביא לטריביאליזציה ולטישטוש של השואה בתודעת הציבור וכן להקלה באשמתם של הגרמנים. לא צריך להיות חכם גדול כדי להסיק שאם תקרית בה נהרגים בשוגג שניים או שלושה ערבים היא ”שואה” אז השואה כנראה לא היתה דבר נורא כל כך. את זה יכול להבין כל אינטלקטואל, גם המתקדמים שבהם.

השימוש הציני בשואה ע”י מבקריה משמאל של מדינת ישראל, שימוש עליותופסים טרמפ” מיגוון של אירגונים מהימין הקיצוני (אחת התופעות המדהימות ביותר של תקופתנו היא ה”שבת אחים גם יחד” של השמאל המתקדם עם אירגונים פאשיסטיים גזענים בכל מה שקשור לביקורת על מדינת ישראל), מעלה את השאלה אם האנושות למדה מה שהוא מהשואה מעבר לכך שאין גבול לרשעות אותה ניתן ליישם מבלי לשאת באחריות. האומה הגרמנית מונה כ 80 מיליון בני אדם. לא כולם היו חברים פעילים במפלגה הנאצית, אבל מספרם של אלה שעשו או שניסו לעשות מה שהוא נגד פשעי הנאצים איננו מגיע אפילו לאחוז אחד מכלל האוכלוסיה. כל היתר שיתפו פעולה מי באופן אקטיבי ומי באופן פאסיבי. כמה נענשו? אני חושב שאם נחבר ביחד את כל נידוני נירנברג עם כל אלה שנידונו במשפטים שהתקיימו יותר מאוחר’ בקושי נגיע לעשרת אלפים שנתנו את הדין על הפשעים שבוצעו. מתוך כחמשת אלפים אנשים ששרתו באיינזאץ גרופפן (Einsatz Gruppen) — כולם היו מתנדבים — 114 בלבד הועמדו לדין, ורק מעטים מביניהם הוצאו להורג. וכאן מדובר בקבוצת אנשים שרצחה במו ידיה למעלה ממיליון וחצי יהודים ועוד בין שניים לשלושה מיליונים רוסים ופולנים(1). שרידים שנותרו בחיים מהאס אס ומהאיינזאץ גרופן ו/או בני משפחותיהם, מקבלים עד היום פנסיה מממשלת גרמניה. כולם יזכו למות בשיבה טובה. ידידנו הפרסי מסתובב בעולם וקורא בריש גלי ל”הצגה חוזרת” של השואה. הוא מתקבל בכבוד מלכים בכל מקום ומחוגי האליטה האינטלקטואלית נשמעות מדי יום דרישות להיות ”מציאותי”, ולנהל אתו מו”מ (על מה בדיוק?). למה שהוא ינהג אחרת? אי אפשר שלא להגיע למסקנה ששואה חוזרת, או ארוע דומה, בעתיד איננה רק בגדר אפשרות. היא כמעט ודאות.

במהלך מחצית המאה האחרונה ארעו בעולם ארועים רבים של רצח המונים. נכון שהם לא הגיעו למימדים של השואה, אבל בכל אחד מהם היו מאות אלפי, לפעמים יותר ממיליון, קורבנות. לכל הארועים האלה מכנה משותף אחד — אף אחד מהם לא הגיע לכותרות (העיסוק האובססיבי בסכסוך הישראלי ערבי, הסכסוך הפחות חמור מכולם, לא הותיר כנראה מקום לעסוק בדברים של ממש). האליטות האינטלקטואליות באקדמיה ומחוצה לה מעדיפה להתעלם מכל ארועי הג’נוסייד שהתרחשו ומתרחשים בבלקן, באפריקה ובאסיה. עבורם העיסוק בג’נוסייד שלא היה ולא נברא במזרח התיכון מספק את הצרכים. מה גם שמאחר ומדובר במה שהוא שלא קרה, מילים תספקנה. אין צורך לעשות מה שהוא. זה לא דפוס חשיבה שמתפתח סתם ככה מעצמו. את זה צריך לגדל ולטפח במשך שנים על מנת להבטיח שזה ייקלט. מסיבה זאת אני מתקומם נגד הגישה האומרת ש”צריך למתוח קו על העבר”, או ”למה לחטט בפצעים ישנים”, אובמקום לעסוק בהיסטוריה ‘עתיקה’ צריך לחשוב על העתיד”. גישה כזאת רק תגביר את הסיכוי ל”הצגה שניה”.

האנלוגיה המפוברקת הנעשית בידי מבקרי ישראל משמאל בין מדינת ישראל לבין הנאצים מהווה סם טשטוש (sedative) רוחני. המיתוס הנבזי שישראל מבצעת ג’נוסייד, שישראל היא התגלמות הנאציזם בדורנו, הוא ה LSD האינטלקטואלי של השמאל המתקדם. הוגה הדעות הצרפתי אותו הזכרתי למעלה, אליין פינקלקראוט, נותן לדברים ביטוי יפה כאשר הוא מדבר על ”הרווחה הנראית לעין הנובעת ממתיחת אנלוגיות בין מגן הדוד וצלב הקרס, ובין ביירות וגטו ווארשה” (visible relief in the analogies complacently drawn between the Star of David and the Swastika, between Beirut and the Warsaw ghetto) – הדברים נכתבו בעת מלחמת לבנון הראשונה.

כל השוואה שמי שהוא עושה בין ארועים כל שהם לבין השואה, ואין זה משנה מאיז צד היא באה או לאיזה מטרה היא נועדה, מעוררת בי שאט נפש ובחילה. אני רואה בחומרה מיוחדת את השימוש המואץ של אנשים מהימין בהשוואות כאלה בתקופה האחרונה. אומנם זה נובע לדעתי מבורות וחוסר הבנה, אבל היה צריך להיות להם מספיק שכל כדי להבין שכל השוואה כזאת רק מורידה מערך השואה. את זה יש להשאיר לנבלות כמו ספירו או שולמית אלוני. עבורם זאת המטרה.

לסיום הערה אחת. אנחנו מרבים להשתמש במושג ”ניצול שואה” כשהכוונה היא למי שהוא שהיה במחנות ואיך שהוא הצליח לצאת משם בחיים. זה מאוד לא מדוייק. כל אחד ואחד מאתנו הוא ניצול שואה, בין אם הוא היה במחנות ובין אם התמזל מזלו ולא הגיע לשם. מה אתם חושבים היה עולה בגורלו של היישוב היהודי בארץ ישראל אם הבריטים לא היו מצליחים לעצור את רומל באל עלמיין ב 1942? הפלמ”ח אולי היה עומד במשימה שהבריטים הועידו לו לשמש משמר מאסף כדי שהם יוכלו להתפנות, אבל לעשות מה שהוא להצלת היישוב? תשכחו מזה. זה שיהודים ניצלו בזכות זה שהם לא היו במקום אינו משנה את העובדה שהם היו יעד להשמדה בדיוק כמו אלה שלא הצליחו לצאת בזמן. בדיוק כמו שנאמר בהגדה של פסח ש”בכל דוד ודור אדם חייב לראות את עצמו כאילו יצא ממצריים” בדורנו וגם בדורות הבאים צריך לאמר ש”כל אחד ואחד מאיתנו חייב לראות את עצמו כניצול שואה”.

(1) הרבה נכתב והתפרסם על המחנות, על תאי הגזים. פחות ידוע חלקם של חברי האיינזאץ גרופפן שעסקו במלאכת ההרג באופן ידני – כמעט ”אחד על אחד” – באקדחים, רובים ומקצתם במקלעים. למעלה ממיליון וחצי יהודים נרצחו בשיטות של low tech בידי חברי האירגונים האלה שמנו קצת יותר מ 5,000. בבאבי יאר באוקראינה, בספטמבר 1941, אנשי האיינזאץ גרופפן רצחו בפחות מיומיים כ 33,000 איש. תעשו לבד את החשבון כמה נרצחו בכל דקה, ב”עבודת כפיים” בלבד, על מנת להגיע להישג הזה. חברי האיינזאץ גרופפן לא היו פושעים או שייכים לתחתית החברה. הם השתייכו כולם ל”חברה הגרמנית ההגונה”. היו ביניהם מורים ומוסיקאים ואף כמה בעלי תארים אקדמאיים – מתנדבים כולם. פרטים על הקבוצות האלה אפשר למצוא בספרו המעולה של ריצ’רד רודס (Richard Rhodes) ”אומני הרצח” (Masters of Death) שיצא לאור ב 2002.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר