אני רוצה תמיד עיניים

אני רוצה תמיד עיניים כדי לראות

את יפי העולם ולהלל את היופי

המופלא הזה שאין בו כל דופי ולהלל

את מי שעשה אותו יפה להלל

ומלא, כל כך מלא, יופי.

 

ואינני רוצה להיות עיוור ליופי

העולם כל עוד אני חי. אני אוותר

על דברים אחרים אבל לא אומר די

לראות את היופי הזה שבו אני חי

ושבו ידי מהלכות כמו אניות וחושבות

ועושות את יד באומץ ולא פחות

מכך, בסבלנות, סבלנות בלי די.

 

ולא אחדל מהלל, כן, להלל לא אחדל.

וכשאפול עוד אקום – ולא רק לרגע –

שלא יאמרו

הוא נפל. אלא הוא קם עוד רגע להלל

בעיניים אחרונות

את שלהלל לא יחדל.

 

נתן זך

סיפור נבחר מתוך ספרו של סא”ל גרשון אקשטיין, העומד להופיע לאור בקרוב

 

זה היה בבוקר אביבי, יום רביעי, 16.3.2005 – שמונה ימים אחרי שחגגתי בחיק משפחתי את יום הולדתי ה–64, יום שמן הסתם אזכור עד יומי האחרון. זה היה בבוקר. בשעה 06.35 התעוררתי לעוד יום עבודה. ישבתי על המיטה וניסיתי להיעמד, אך לפתע רגלי לא החזיקו את גופי. ראיתי את הרצפה מתקרבת. נפלתי על הרצפה לרגלי המיטה. ניסיתי, בעקשנות האופיינית לי, לקום שנית ולהתיישב על המיטה. כשלתי שוב. כך שכבתי על הרצפה וחשבתי לעצמי: “אין דבר גרשון, זה בטח עוד אחת מהתכווצות השרירים התוקפת אותך בזמן האחרון ומשתחררת לאחר זמן קצר. זה יעבור מיד”.

אבל חשתי שיש שוני רב בין הפעם הזו לבין הפעמים הקודמות. אשתי, חיה, שמעה מלמולים ורעשים מכיוון חדר השינה וחשבה שאני עוסק בשחרור השרירים מההתכווצות הפוקדת אותי לעתים, וניגשה לזרז אותי. היא ראתה אותי שוכב פרקדן על הארץ, למרגלות המיטה, וממלמל מילים לא ברורות. לזכותה יאמר כי מיד הבינה שמדובר באירוע מוחי. חיה עזרה לי לקום, הושיבה אותי על המיטה ואמרה בפסקנות: “יש לך אירוע מוחי! אתה שומע? אני מזמינה אמבולנס וניקח אותך לבית חולים “מאיר“!”.

 

הפרידה מבית חולים לוינשטיין

בצהרי יום רביעי, 29 ביוני 2005 נפרדתי מצוות המטפלים בבית חולים לוינשטיין, בין כתליו “ביליתי” מספר חודשים כנפגע אירוע מוחי. תקופה זו נמשכה בעיני כנצח.

 

נכנסתי למשרדה של מנהלת מחלקת אשפוז–יום, ד”ר נעמי רוזנטול. באותה שעה התקיימה בחדר ישיבת צוות שבועית מן המניין. בחדר נכחו הרופאה השיקומית, ד”ר נעמי רוזנטול, האחות האחראית אטה לוין, האחות רחל ציחי, מרפאה בעיסוק נעמי גלרנטר, פיזיותרפיסטית מרים כהן, קלינאית תקשורת ליטל, פסיכולוגית שיקומית דפנה אשכנזי והעובדת הסוציאלית אלה יהושע.

 

לכבוד אירוע הפרידה הבאתי עוגה. נזרקו לחלל האוויר מילות פרידה ובדיחות, כמקובל בהווי הישראלי: “היית מטופל נחמד וטוב…,” או: “טוב שאתה כבר לא צריך אותנו,” נתגעגע אליך,” ועוד כהנה וכהנה, ברכות ומחמאות.

 

אספתי את כל חפצי, נפרדתי מכולם לשלום וגמרתי סידורים הכרחיים אחרונים, כמו להבטיח שעבודות הקרמיקה עליהן שקדתי יגיעו לידי, ופרידה לשלום מכל מי שהיה לו חלק בתהליך השיקום שלי. צעדתי לכיוון מגרש החניה הגדול של בית חולים לוינשטיין. עמדתי במגרש והבטתי אל עבר הבניין הגדול על שמונה קומותיו, אליו הגעתי קשור באלונקה. ידעתי מה מתרחש בתוכו – שם מקופלים חייהם של נפגעים רבים שעברו, או עדיין עוברים, תהליך אשפוז ושיקום כואב, ארוך ומתיש. כל אחד הוא סיפור בפני עצמו – כמו שלי, עצוב יותר או מוצלח יותר – איש איש וסיפורו. אחדים מבין האלפים המאושפזים או המטופלים הכרתי באופן אישי. נפגשנו בחדרי הטיפולים ובפעילויות המשותפות השונות. החוויה הקשה והמכנה המשותף מקרבים ויוצרים ידידויות, עם חלקם אני שומר על קשר עד עצם היום הזה.

 

נכנסתי למכונית שלי ונהגתי לביתי ברעננה. בראשי חלפו מחשבות שונות. נזכרתי איך הגעתי לכאן מבית חולים “מאיר” על אלונקה במצב אופקי. נזכרתי בכל תקופת השיקום על כל מה שעברתי בה, והנה, כעת, אני יוצא משם בהליכה על שתי רגליי, עצמאי בתנועותיי ונוהג, במוגבלות מסוימת, ברכבי. מבחינה אישית ונפשית עברתי דרך ארוכה מאוד, בתקופה קצרה יחסית, דרך ששינתה את מהלך חיי – מחשבתי, התנהגותי ותפיסת החיים שלי.

 

הסתיים השיקום ב”מחלקת אשפוז–יום” שבין כותלי בית חולים לוינשטיין. עזבתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסתיים תהליך האשפוז שנבע מכורח המציאות ואני יוצא אל החופש הנכסף – תהליך שנכפה עליי, ומוטב ומעולם לא הייתי נזקק לו. ומצד שני, חשתי הערכה רבה, כנה ואמיתית, לצוות המטפלים במחלקות השונות וחשתי חובה להודות להם על עזרתם הגדולה.

 

הודות לעבודתם הקשה ולמסירותם, חוזרים רוב נפגעי אירוע מוחי לבתיהם, גם אם לא כולם חוזרים לחייהם הקודמים. כידוע, אחוז מסוים מנפגעי אירוע מוחי, אחוז כלל וכלל לא מבוטל, חוזרים וחווים אירוע מוחי בפעם שנייה ושלישית. והיה, חס וחלילה, ויקרה לי אירוע נוסף, הייתי רוצה מאוד שאותם צוותים יטפלו בי שוב.

 

יצאתי לדרך חיים חדשה לאחר תקופת שיקום, ללא סדר יום חדש. בידי היה דו”ח סיכום מחלה עליו חתומה הרופאה השיקומית שלי. בטופס זה ציינה הרופאה את המגבלות ושאר “הצרות” מהן עדיין סבלתי: כאבים מתמשכים בכתף ימין, קושי בדיבור, דיבור לא אסטטי, קשיים בבליעה, יד ימין חלשה, אצבעות יד ימין מתפקדות חלש, מתקשה מאוד בכתיבה, הפרעות בקשב ובריכוז, אימפולסיבי וחסר סבלנות. מגבלות אלו לא היו לי לפני האירוע, ודאי לא את כולן בעת ובעונה אחת! איך אני אמור להתמודד עם מגבלות אלו ולחזור לחיים תקינים ונורמליים?

 

באותו שלב לא הייתה לי תשובה על כך.

 

אני זוכר בבהירות את שיחת הסיכום עם ד”ר רוזנטול ב–29 במאי 2005 במשרדה בגמר “אשפוז–יום”. להלן קטע מהשיחה:

 

אני:                  מדוע אני כל הזמן עייף? עייפות שלא חשתי בעצמה כזו לפני האירוע המוחי. בכל יום, אחרי ארוחת צהריים, אני רוצה לישון, גם אם לא התאמצתי כלל. גם בשעות הערב, בין תשע לעשר, העיניים נסגרות מעצמן. ועם זאת, איני ישן טוב בלילה, למה זה?

 

ד”ר רוזנטול:      גרשון, אתה כנראה לא מבין שעברת משהו. אתה אחרי אירוע מוחי! זה משהו שאתה חייב להבין.

 

אני:                  מה, אין מקרים בהם חוזר בן האדם לתפקד כמקודם?

 

ד”ר רוזנטול:      לא! אתה כבר לא תחזור להיות אותו בן אדם שהיית. תוציא לך מהראש כאילו או–טו–טו אתה חוזר לתפקד כמקודם. אתה עברת אירוע מוחי כתוצאה מפגיעה של אוטם במוח, ואתה צריך להתרגל למצב החדש– ויפה שעה אחת קודם.

 

המילים הללו, שנאמרו בפסקנות מקצועית, הדהדו באוזניי והלמו בי כמכת פטיש!

 

ד”ר רוזנטול נושאת עמה 18 שנות ניסיון בתחום שיקום ואשפוז–יום בבית חולים לוינשטיין. זהו פרק זמן לא מבוטל כלל וכלל, ניסיתי לרדת לסוף דעתה.

 

הפרופיל הרפואי שלי

גורמים רבים מגדילים את הסיכוי להתרחשות אירוע מוחי. אין ספק כי למצבו הרפואי של אדם השפעה מכרעת על סיכוי זה. אמנם איני דוגמה אופיינית ל”מועמד” לאירוע מוחי, אך ברור כי מצבי והתנהגותי תרמו לכך. לכן אני חושף פרטים רפואיים, טיפולים ותרופות שנטלתי על מנת שלפחות אנשים הסובלים מאותם תסמינים, ומתנהגים כמוני, יוכלו להבין באופן מוחשי יותר את המשמעות להיות ברמת סיכון גדולה יותר.

 

לצערי הרב אני חולה בסוכרת, אותה ירשתי מאמי ז”ל. מחלת הסוכרת התגלתה אצלי בשנת 1984, במהלך שירותי בצבא הקבע. נקראתי לעשות בבדיקות רפואיות תקופתיות. לקראת סיום הבדיקות התכוונתי לחזור לבסיס, כמו תמיד, אך הפעם נקראתי לשיחה עם הרופא הצבאי האחראי. אני זוכר היטב את השיחה שהייתה לי אתו בתום הבדיקות הרפואיות:

 

הרופא:             הכול בסדר אצלך, חוץ ממה שלא בסדר.

 

אני:                  מה לא בסדר?

 

הרופא:             יש לך רמת סוכר בדם של 420 מ”ג וזה גבוה מאוד וחייבים לטפל בזה מיידית.

 

אני:                  מעניין, אני לא חש כלום.

 

הרופא:             אתה לא מרגיש יובש או צמא? אין לך סחרחרות?

 

אני:                  לא שזכור לי.

 

הרופא:             לאן אתה נוסע מפה?

 

אני:                  למחוז לכיש לבית גוברין, יש לי ישיבת מטה שבועית.

 

הרופא:             יש שם בית חולים או מרפאות חוץ המטפלות בסוכרת? אם לא, אתה מקבל כבר עכשיו הפניה למרפאות חוץ בבית חולים תל השומר לבדיקות נוספות ולטיפול בסוכרת, אני כבר מתאם עמם שאתה מגיע.

 

הוא היה רב סרן ואני סגן אלוף, אך מבחינה רפואית-מקצועית הייתי חייב להישמע לו, וכך עשיתי.

 

כך זה התחיל. לא סבלתי מתסמיני המחלה. צורפתי באחת לאוכלוסיית חולי הסוכרת, אחד מ-400 אלף איש בישראל, ועוד כמחצית ממספר זה שאינם יודעים שהם לוקים במחלה זו, כפי שהייתי אני, למשל.

 

זכור לי שבמהלך שירותי הצבאי נהגתי לקנות בקנטינה היחידתית בכל יום שישי, 10 או 15 חפיסות שוקולד מסוג “חייל וחיילת” (לאלה מבינינו שעדיין זוכרים), ולאכול אותן בתיאבון. כמובן שאכלתי גם עוגות ודברי מתיקה ללא הגבלה, הרי לא הייתי מודע לכך שאני חולה סוכרת.

 

מיד לאחר גילוי הסוכרת התחלתי בטיפול במרפאות החוץ של בית חולים תל–השומר. בתחילה קיבלתי חצי כדור קטן, “גלובן”, להורדת רמת הסוכר בדם, ועם חלוף השנים מינון התרופות הלך ותפח. מן הסתם, יש לי חלק רב באשמה.

 

התנהגותי, מבחינה רפואית, הייתה מתחת לכל ביקורת, ולעתים אף חסרת אחריות. אכלתי פירות כמעט ללא הגבלה. יכולתי לאכול בקיץ ענבים שחורים קרים, אפילו שתי צלחות עמוקות ביום. אהבתי לאכול גם פירות נוספים כמו: גויאבות, תאנים, שסק, משמש, אפרסק ושזיפים. גם גלידות אהבתי לאכול בקיץ, לא דיאטטיות, חס וחלילה, לקול מחאותיה של אשתי.

 

והשוקולד – אהבת חיי. זללתי ממנו בכמויות ומכל הסוגים והמינים. אכלתי בהיחבא, כי אשתי כעסה עליי ולא פעם הענישה אותי בכך שלא דיברה אתי במשך כל היום, כל אימת שגילתה סימנים המעידים שאכלתי שוקולד או דברי מתיקה. המעניין הוא שמשקלי היה יציב ולא עלה על 73 ק”ג, אך הייתה לי גם כרס עגלגלה.

 

בנוסף, בעוונותיי הרבים, הייתי גם מעשן כבד. מגיל 18 עישנתי כל יום כשתי חפיסות סיגריות, לא הקצרות, אלא הארוכות, כדי שיהיה מה לעשן. כך עשיתי במשך 45 שנה ברציפות. אמנם ניסיתי להפסיק לעשן פעמיים שלוש, למשך חודשים ספורים, אך מאחר וראיתי שאין לי בעיה להפסיק, וזה בסך הכול עניין של החלטה, ואני יכול להפסיק מתי שאני רוצה – המשכתי לעשן בנחת.

 

לזכותי יאמרו שני דברים. הראשון, לא שתיתי אלכוהול ומשקאות חריפים. והשני, כשנתיים לפני האירוע מוחי, ביום כיפור של שנת 2003, הפסקתי לעשן לחלוטין. מאז לא באה כל סיגריה לפי.

 

אני לא יכול לאמוד את הנזק לגופי. בצילומי הרנטגן שערכתי מידי פעם לא נמצאו ממצאים מיוחדים, וזה הרגיע אותי. אם נסכם סטטיסטית את תקופת העישון, הרי ששאפתי לקרבי במהלך 45 שנה 32,800 קופסאות סיגריות, שהן 14 אלף סיגריות לשנה, שהן 657 אלף סיגריות בכל מהלך שנות העישון. כאשר מסתכלים על זה כך, זו כמות אדירה.

 

תמיד נהגתי להרגיע את עצמי שלא כל יום עישנתי – כאשר הייתי חולה, וזה לא קרה הרבה פעמים, לא עישנתי. ובכלל, עישנתי רק חצאי סיגריות ולא את כולן שאפתי לריאות – תירוצים שברור לי היום שלא היו רציניים.

 

מה שנסך בי הרגשה טובה היה לחץ הדם התקין שלי, אך זה גם מה ש”הרדים” אותי באשר למצבי האמיתי.

 

כדי לאזן את התמונה השחורה שציירתי באשר למצבי הבריאותי, אציין שעסקתי בספורט. כל בוקר רכבתי על אופני כושר במשך 10 דקות בהתנגדות בינונית. כמו כן, צעדתי פעמיים–שלוש בשבוע מביתי ברח’ בר אילן ברעננה ועד לבית חולים לוינשטיין, מרחק של כ-5 ק”מ.

 

אני מוצא לנכון לפרט את התרופות שנטלתי עד לאירוע המוחי – לפחות הסוכרתיים מבין הקוראים יבינו ללבי ויזדהו עמי.

 

התרופות שלקחתי:

הזרקת אינסולין מסוג לנטוס (lantus) על מנת לספק אינסולין למשך כל היממה, פעם אחת בלילה בכמות של 44 יחידות.

הזרקת אינסולין מסוג אקטרפיט (actrapit) לבקרה על רמת הסוכר בדם. כל יום, לפני כל ארוחה, בכמות של 10 יחידות.

3 כדורי “גלוקומין” או “גלוקופז” 850 מ”ג לטיפול בסוכרת, להורדת רמת הסוכר בדם.

כדור אחד ביום מסוג “טריטייס” 1.25 מ”ג, להורדת לחץ הדם והגנה על הכליות.

לעתים אני לוקח ויטמין 12B 100 מ”ג החיוני לבריאות תאי דם אדומים ובריאות מערכת העצבים והזיכרון.

הערה: השמות המסחריים של התרופות משתנים מעת לעת.

 

למרות כל התרופות הללו לא הייתי מאוזן. בדקתי במשך השנים בכל יום, בוקר וערב, את רמת הסוכר בדם. רוב הזמן לא הייתי מאוזן – היו לי “קפיצות” בין 180 – 250 מ”ג בצום, ורמת הסוכר הגיעה לעיתים ל-300 מ”ג. אשתי הייתה אומרת לי: “גרשון, אני לא מבינה את הכפייתיות של בדיקות הדם שלך. מצד אחד אתה לא שומר, ומצד שני אתה בודק את מה שאתה לא שומר, היכן ההיגיון?” תשובתי הייתה: “אני רוצה לדעת את מצבי לאשורו”. מן הסתם, אשתי צדקה בזאת.

 

בביקוריי התקופתיים אצל רופא הסוכרת, ד”ר רויטמן במרפאת דרום בהרצליה, לאור המצב, הוא היה מגדיל את מינון התרופות. בעיקר את האינסולין, בלית ברירה, עד הכמות שציינתי לעיל.

 

בפגישות עם רופאת המשפחה, ד”ר רובינשטיין, לאחר שהגיעו תוצאות בדיקות הדם התקופתיות מהמעבדה, היא הזהירה אותי לא אחת ובצורה מפורשת, ולעתים אף בלשון בוטה, שאני הולך לכיוון לא טוב. להלן שיחה אופיינית בינינו:

 

אני:                  שלום ד”ר רובינשטיין, מה שלומך היום?

 

ד”ר רובינשטיין: שלומי מצוין, מה שלומך?

 

אני:                  גם מצוין, מה מצב הבדיקות מהמעבדה?

 

ד”ר רובינשטיין: איום ונורא, גרשון. רמת הסוכר ביום הבדיקה מילא, “רק” 185 מ”ג, אבל מדד ה–Hb.A1C  הוא קרוב ל-9% כאשר עד 7% הוא על גבול הנורמה, ורצוי עוד פחות מכך, אתה פשוט הולך מדחי אל דחי. מה יהיה הסוף אתך?

 

אני:                  אבל אני מרגיש בסדר גמור, אפילו שומר על דיאטה ולא עולה במשקל זה זמן רב.

 

ד”ר רובינשטיין: את בדיקות המעבדה הרי אי אפשר לרמות, התוצאות הן לא של יום מקרי אחד, אלא תוצאות ממוצעות של שלושה חודשים, אז אל תספר לי סיפורים, מצבך לא טוב, לחלוטין!

 

אני:                  תאמיני לי שאני משתדל, אבל לעתים זה פשוט לא מצליח לי.

 

ד”ר רובינשטיין: אתה צריך פשוט לשמור על הפה ולהפסיק לאכול מתוקים.

 

אני:                  מבטיח לך שאשתדל מאוד, בפעם הבאה תוצאות הבדיקות שלי יהיו יותר טובות.

 

ד”ר רובינשטיין: הסוף יהיה שיאשפזו אותך כתוצאה מסיבוכי סוכרת ועוד תקבל אירוע מוחי.

 

כך הסתיימה שיחה אופיינית עם רופאת המשפחה. מיותר לציין שהיא צדקה בנבואתה, הכתובת הייתה על הקיר – אני מיאנתי לקרוא אותה.

 

*

 

זה עתה הסתיים פרק משמעותי בחיי, עזבתי את מחלקת השיקום בבית חולים לוינשטיין. כעת אני יוצא לדרך חדשה כאדם שונה. מחשבות שונות התרוצצו בראשי, בעיקר על התקופה שלפני האירוע. למה התנהגתי כך? אין לי תשובה טובה. ידעתי שלא הייתי בסדר. יתכן ופילוסופיית החיים הצינית שאימצתי לי במהלך חיי בידיעה ש-“לי זה לא יקרה” או “אנו חיים רק פעם אחת וצריך לנצל זאת וליהנות,” כל זאת תוך ניצול תכונת אופי, לא חיובית במיוחד, שהשתרשה אצלי מאז היותי ילד; “תקשיב לכל מה שאומרים לך ותקשיב היטב – אך תעשה את מה שאתה רוצה וחושב לנכון”. יתכן מאוד שהאובססיה לאכול דברים מתוקים השתרשה אצלי עוד מילדותי הקשה ברוסיה, שם סבלנו מחוסר סוכר, ויצרה את הכמיהה לכך בשנים שלאחר מכן.

 

בקיצור, לא הייתי בסדר כלל וכלל בשמירת בריאותי, נקודה!

 

סימני האזהרה לאירוע מוחי

ראייה – ערפול פתאומי, איבוד ראייה בעין אחת לזמן קצר.

דיבור – קשיי דיבור פתאומיים או בלבול.

תחושות – חולשה בשרירי הפנים או שיתוק הפנים, הזרוע או הרגל בצד אחד של הגוף.

סחרחורת פתאומית ואיבוד שווי משקל, נפילה בלתי מוסברת או חולשה.

כאבי ראש עזים פתאומיים או כאבי ראש לא שגרתיים.

החרפת תסמיני מחלת הסוכרת.

אם אחד או יותר מסימנים הללו מופיע, אפילו לפרק זמן קצר – יש לפנות מיד לחדר מיון.

 

האירוע הטראומטי

לא זכור לי אם יום לפני האירוע חשתי באחד או יותר מסימני האזהרה המפורטים להלן. אולי הסימנים הללו כן הופיעו, אך לא הייתי ערני ולא מודע להם.

 

למחרת בבוקר בשעה 06:35 התעוררתי כהרגלי בקודש ליום עבודה. ישבתי על המיטה וניסיתי לעמוד, אך לפתע רגליי לא החזיקו את גופי. ראיתי את הרצפה מתקרבת. נפלתי על הרצפה לרגלי המיטה. ניסיתי, בעקשנות האופיינית לי, לקום שנית ולהתיישב על המיטה. כשלתי שוב. כך שכבתי על הרצפה וחשבתי לעצמי: “אין דבר גרשון, זה בטח עוד התכווצות שרירים אופיינית התוקפת אותך חדשות לבקרים ומשתחררת לאחר זמן קצר. זה יעבור מיד “. אם כי כבר אז חשתי שיש שוני רב בין הפעם הזו לבין הפעמים הקודמות.

 

אשתי, חיה, קמה כמה דקות לפניי ושהתה במטבח, שותה את קפה הבוקר ומעיינת בכותרות העיתון. חיה היא במקצועה מאבחנת ומורה מתקנת בהוראת החשבון ללקויי למידה. לאחר צאתה לפנסיה מוקדמת ממשרד החינוך, עשר שנים קודם לכן, החלה לטפל בילדים ליקויי למידה. באותו בוקר הייתה אמורה לצאת לטפל בילד בשעה שבע. היא שמעה מלמולים ורעשים מכיוון חדר השינה וחשבה שאני עוסק בשחרור השרירים מההתכווצות הפוקדת אותי לעתים, וניגשה לזרז אותי.

 

היא ראתה אותי שוכב פרקדן על הארץ, למרגלות המיטה, וממלמל מילים לא ברורות. לזכותה יאמר כי הבינה מיד שמדובר באירוע מוחי. מאחר וחיה קוראת בצמא כל מילה ומילה במוספי הבריאות, ו”פריקית” של תוכניות טלוויזיה העוסקות בבריאות, ייתכן ששם קראה או ראתה כתבה בנושא. לעתים, כאשר אנו נוסעים בשבתות לקיבוץ שער הגולן, שם היא נולדה, כדי לבקר את אמה השוהה באשפוז סיעודי, אנו אוספים בקיבוץ מעברות את חברתה מירי, אף היא בת שער הגולן, הנוסעת גם היא לבקר את אמהּ. אני מאזין לשיחות ביניהן, שעיקרן בריאות, מחלות ותרופות, ונדמה לי שאני נמצא בחדר המתנה בקופת חולים.

 

חיה עזרה לי לקום והושיבה אותי על המיטה, ואמרה בפסקנות: “יש לך אירוע מוחי! אתה שומע? אני מזמינה אמבולנס וניקח אותך לבית חולים “מאיר”!” “אני לא צריך שום אמבולנס, זה יעבור לי!” צעקתי בהברות לא ברורות, ובשארית כוחותיי ניסיתי לקום על רגליי וללכת לשירותים, בתקווה שהמהומה היא על לא מאומה.

 

אשתי הושיבה אותי, ממש בכוח, כן, בכוח, על המיטה והזעיקה את ירון, השכן ממול, שישמור עליי, ובמקביל הזמינה אמבולנס, ודאגה להודיע לילד שהיה אמור להגיע אליה לשיעור שלא יגיע. היא ארזה בזריזות חפצים חיוניים לשהייה בבית חולים, והמתנו לאמבולנס. באותם רגעים עדיין לא הייתי מודע למצב בו אני נמצא. הרהרתי ביני לבין עצמי, מה יהיה עם הפגישה העסקית החשובה שקבעתי עם שלושה אנשים בבית בקפה בתל אביב לאותו יום בשעה 17:30, אנשים שאינם מכירים זה את זה. תהיתי ביני לבין עצמי אם אוכל להשתתף בה. הבנתי שאין לי את היכולת הפיסית לעשות זאת, אך שמחתי שאני זוכר את הפגישה – כנראה הראש שלי לא נפגע.

 

האמבולנס המיוחל הגיע, יחסית, די מהר. הצוות הרפואי עלה לדירה בקומה שנייה, ולשאלת הפרמדיק מה יש לי, ענתה אשתי בקצרה: אירוע מוחי. תהיתי, מאין היא יודעת? הרי היא לא רופאה. אשתי ניהלה את העניינים ביד רמה, שַׁליטה בלעדית במצב. אותי כבר הפסיקו לשאול, כאילו אני כבר לא קיים, בר-מינן, לא עלינו. הכול התנהל בין אשתי לכל הסובבים אותי, עליי רק הסתכלו בחמלה רוויה בעצב, כאילו מלמלו בינם ובין עצמם “גרשון הגיבור, איך זה קרה לך? תראה איך אתה נראה”. ישבתי בשקט, לא יכולתי לדבר ברור, מזווית פי הימנית החל ליזול ריר, שאשתי ניגבה בממחטה מדי פעם, תופעה שתלווה אותי עוד הרבה זמן, לצערי. בשלב זה רק אשתי יכלה להבין אותי, אך אני הייתי בהכרה. הבנתי מה מתרחש בסביבתי וקלטתי כל מילה שנאמרה.

 

צוות האמבולנס בדק אותי בדיקה ראשונית, וגם הפרמדיק העריך כי מדובר באירוע מוחי. העלו אותי על אלונקה עם גלגלים וקשרו אותי. לא אהבתי להיות קשור. אחרי שהביאו אותי למצב ישיבה באלונקה, החלו להוריד אותי במדרגות, בעוד אני סופר מדרגה אחר מדרגה – 48 מדרגות. כל השכנים, וגם מהמכולת השכונתית שממול הבניין, כולם הביטו איך מכניסים אותי, את גרשון, לאמבולנס. לא הרגשתי נוח, התביישתי במצבי העלוב, כיצד אני מובל אחר כבוד, נטול יכולת, לעיני אנשים מוכרים ולא מוכרים בדרכי לבית החולים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנלקחתי באמבולנס, וכנראה גם לא הפעם האחרונה.

 

לאחר שהוכנסתי לאמבולנס והעבירו אותי למצב שכיבה כשאני קשור מטעמי בטיחות, התחיל האמבולנס בנסיעתו בתוך שהוא מפעיל את הצופר. הפעם שמעתי, לשם שינוי, את יבבות הצופר מבפנים. למען האמת, המנגינה נשמעה לי הפעם אחרת לגמרי.

 

באמבולנס הרהרתי לפתע, וגם כנראה אמרתי בקול לחיה: “מה עם האקדח שלי?” נשבעתי לעצמי בעת מחקרי בעניין הספר “סיעוד הורים בישראל” ולאחר ביקוריי בבתי אבות סיעודיים והמראות של גדולי האומה במצבם הסעודי, שאם יקרה לי דבר דומה ואהיה חסר תועלת ותוחלת, אשים קץ לחיי באמצעות האקדח שלי, ברטה “0.22. חיה לא הבינה על מה בדיוק אני מדבר, אך לנוכח העובדה שהייתי קשור לאלונקה, ובמילא האקדח בבית מוחבא בארון הבגדים, לא טעון במחסנית, ובמצבי כשאיני יכול לטעון ולדרוך אותו, ובטח כשיד ימין כמעט משותקת – נאלצתי בשלב זה לוותר על הרעיון.

 

בקרת נזקים עצמית

 

הלילה הראשון לאשפוזי עבר איך שהוא בשלום. זו הייתה גם פעם הראשונה בחיי שאושפזתי. לא הפסדת, אמרתי לעצמי. אשתי הגיעה בבוקר במונית מרעננה, שחררה את האח לא לפני ששילמה את המגיע לו, והחל יום חדש.

 

חיה הובילה אותי בכיסא גלגלים לשירותים ולמקלחת. ביקשתי ממנה להישאר לבד עם עצמי. התחלתי לחוש שלא בנוח במצבי התלותי. הסתכלתי במראה ונבהלתי, ראיתי פרצוף של אדם זקן במקצת, מעבר לגילו, בקושי מוכר לי, לבוש בחלוק בית חולים, פנים לבנות וארשת פנים מודאגת ומבוהלת במקצת, עיניים אדומות המעידות על חוסר שינה ומתח, שיער מדובלל ופרוע, זיפי זקן המעידים על יומיים שלא התגלחתי, זווית השפה הימנית שמוטה כלפי מטה, מזיל רוק שלא נוגב. ניסיתי להתבטא מול המראה בקול רם, ומה שיצא לא היה לא ברור אפילו לי עצמי. רק כאשר פתחתי את הפה ודברתי לאט ואמרתי: “גרשון, זה אתה?” נשמע משהוא יותר ברור. לא אהבתי כלל וכלל, בלשון המעטה, את מה שראיתי.

 

ניגשתי לתִרגולת בקרת נזקים עצמית, כמו שלימדו אותי בחיל השריון. ניסיתי להניע את כל אברי גופי ולמששם בידי השמאלית אחד אחר השני, מהראש ועד הרגליים, וגיליתי במהרה את הדברים הבאים: אני חש כאבים בכתף ימין, בפרט כשאני מניע ומרים את הזרוע. יד ימין כמעט ללא תחושה, צונחת מדולדלת כלפי מטה, וכף היד ללא יכולת תזוזה. האצבעות כאילו קפאו במקומן ללא יכולת להניען. יד ימין לא מתפקדת כלל ולא יכולתי לעשות בה כל שימוש, אפילו לא להיתמך באמצעותה. בנוסף לכך, רגל ימין חלשה ולא כל כך תומכת את הגוף. הייתה לי פגיעה לא קלה בדיבור, התרשמתי שלא נפגעתי בהבנת הנשמע, אך הדיבור היה קשה לי, הבנתי זאת מהמבקרים שלא תמיד הבינו אותי ולכן אמרו: “תגיד בבקשה עוד פעם, לא שמעתי טוב”, או לפי ארשת פניהם. לא יכולתי באותו רגע לשפוט אם נפגעתי גם מנטאלית ברמה כלשהי, אבל לא הקדשתי לכך באותו רגע מחשבה רבה, כי בסך הכול הבנתי את המתרחש סביבי ואת מה שמדברים אליי.

 

החלטתי להתעשת מהר. התביישתי להראות כך אפילו לעיני אשתי, שלא לדבר על בנותיי שיגיעו עוד מעט. לכן, כדי לשפר את הופעתי החיצונית, להרגיש יותר טוב עם עצמי, להיראות כלפי חוץ בצורה סבירה, ולא כמו שנראיתי במראה, החלטתי את החלטה מספר שתיים – לצד החלטות נוספות שקבלתי מאוחר יותר – הקשורות לאירוע מוחי. ההחלטה הייתה שאני אעשה מדי יום כמיטב יכולתי על מנת להראות טוב, לא אפגין כלפי חוץ והסובבים אותי מסכנות ואומללות, אלא ביטחון שאשתקם. הבנתי שאף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.