השמדת העם היהודי, “לא סוף העולם”

השמדת העם היהודי, “לא סוף העולם”

חנה אייזנמן
26.03.2007 13:32
השמדת העם היהודי, "לא סוף העולם"


“אם הפלשתינים לא יקחו את עצמם בידים ולא ימצאו פתרונות – המצב יחמיר, בין היתר מתגובותינו. עם זאת, אני לא חושב שהוגדשה הסאה. אם זה היה קורה, היו עושים משהו בנדון, הגדשת הסאה זה סוף העולם, ואנחנו רחוקים מסוף העולם” (עייזר ויצמן, ידיעות אחרונות, 27.2.1996, בבקור אצל פצועי סידרת “פיגועים” בבית חולים. יש עשרות פצועים ו-25 הרוגים…).



 ב”ה


              
השמדת העם היהודי – “לא סוף העולם”     


“גם באותה שניה נוראה, יוני, לא היתה בך שנאה…”

בתכנית השלבים שלהם יכולים הערבים לסמוך בעינים עצומות על שני גורמי הצלחה בטוחים – ההבלגה הישראלית והנכונות הישראלית לעשות את העבודה בשבילם. ועל כן, מוטלות עליהם רק שתי משימות אפשריות; האחת נעימה והאחרת לגמרי לא נעימה; הנעימה – להשתעשע בתחביבם, טבח ביהודים. והלא נעימה – להתחכך בתולעי ההנהגה הישראלית ו”מחנה השלום” הישראלי. אבל, המטרה מקדשת את הגועל נפש.

מאז תחילתו של ה”מפעל הציוני”, ההבלגה היא ערך מקודש בעיני ההנהגה ה”סוציאליסטית”. וזה ממש מתבקש מכל דרכה של התנועה ה”ציונאל-סוציאליסטית”. כי שנים הם המאפיינים העיקריים של השמאל היהודי, עד עצם היום הזה – זילות חיי היהודי ונשיאת חן וחסד לפני כל גוי זב ומצורע ובעיקר רוצח, כמו ערפאת, למשל, שבו התרכזו כל הרעות החולות/מזוהמות האלה. ומה יכול למצוא חן בעיני האנטישמיות הבינלאומית יותר מ”הכו ביהודים”?

הנה מה טוב ומה נעים אחוות-עמים גם יחד, באנטישמיות!

על רקע ההבלגה נוצרו ה”פורשים”. חמתם של ה”סוציאליסטים” עלתה להשחית, עקב החשש, שאחוות העמים תזהה אותם בטעות עם ה”לאומנים” היהודים. אנשי החופש והקידמה לא יכלו להשלים עם שואה כזו. על כן, העצימו מאד את מלחמתם בעם היהודי ובכל מה שהוא מייצג ובכל מה שמייצג אותו, כמו, תורתו ומולדתו.

 

מאז ומתמיד נשאו ה”ציונים” ברמה, את דגל ההבלגה ואת דגל ה”מוּסר” – אני מעדיף להיהרג ולא להרוג “חפים מפשע” –

אני עוברת על עתונים, של כל השנים, זה אחר זה, מציגים רשימות ותמונות של מאות יהודים, שאיש אינו זוכר עוד את שמותיהם, חוץ ממשפחותיהם, שלעולם אין להן ניחומים, וה”ישראלים” מבליגים, הישראלים עומדים על הדם. היהודים שוכחים, היהודים סולחים.

כבר ב-1935 כותב ש”י עגנון, בספר “שירה”:

“דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט, ח”א) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים”.

מוכר לכם? “מה היה להם לעשות שם”? “הם לא היו צריכים להיות שם”! “הם מסכנים את הילדים שלהם, צריך להוציא אותם מהם”. לברוח מבעלי חצים, לא להכות בהם, חס ושלום!

ועדיין, הרוצחים מישראל, כן, רוצחים. זה מה שהם עושים, זה למעלה ממאה שנה! כופים עלינו את מוסר סדום ועמורה שלהם, בלשון המעטה כי “אסור להשוות שום דבר…”. למה אנו מניחים להם לרצוח אותנו? למה?

למעלה ממאה שנה אנו נטבחים בארצנו, על לא עוול בכפנו, אבל הרוצחים הערבים, במשך למעלה ממאה שנות טבח ביהודים, עדיין חפים מפשע, אליבא שותפיהם לרצח העם היהודי, והקרבנות היהודיים הם האלימים, הכובשים, המדכאים.

אסור “לקחת את החוק בידים”! למה? הרי מדינת ישראל השליכה כבר לפני שנים רבות מאד את החוק לאשפתות, והחליפה אותו ב”שלטון החוק” – שלטון ה”אח הגדול” והפארטנר שלו ל”שלום”. והעדר המטורף מייסורים, כבר איבד מזמן את כושר האבחנה בין החוק לבין “שלטון החוק”.

כל מעשה נבלה של השמאל והערבים, ולא סתם מעשי נבלה, אלא – רצח העם היהודי, הוא חוקי, המלחמה להצלת העם והמולדת איננה חוקית! זו מסכנת את “שלטון החוק” בישראל. וכאמור, אלו הם חוקי סדום ועמורה.

איזהו גבור, הכובש את יצר הקיום

“במקום להגן על היהודים, צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים…”

הנהגת ה”מפעל הציוני” מעולם לא הסתירה את התועלת שהיא מפיקה מרדיפת היהודים באירופה עד השמדתם! ועוד שנים לפני כן הבהירו דובריה, שה”מפעל הציוני” דוגל ב”עליה סלקטיבית”. ומאחר שבנושא זה היה לשלטונות המנדט ול”סוכנות היהודית” אינטרס משותף, הרי הפיקוח על חלוקת הסרטיפיקטים נמסר לסוכנות הנ”ל, שבעזרתו הפעילה את מדיניות העליה הסלקטיבית.

לא גאולת ישראל היתה משאת נפש ה”מפעל הציוני”, אלא בואו במקום היהדות. היה זה ניסוי להקים בית ליהודים חסרי זהות וחסרי שורשים יהודיים, בהתאם לשבועת האינטרנציונל – עולם ישן עד היסוד נחריבה – רק השמאל היהודי היה אדוק בקיום שבועה זו עד לפרט האחרון, כולל – עמידה על דמו של העם היהודי.

ההבלגה היתה והוווה עד עצם היום הזה, מאפיין מרכזי של ה”מפעל הציוני”-מדינת ישראל.

והעדויות, כחול אשר על שפת הים לרוב.

                                                             
ב”אבטוביוגרפיה” שלו מעיד פרופסור קלוזנר כי לראשונה בחייו היה עד לפוגרום ביהודים, דווקא בירושלים, דווקא בימי שלטון האנגלים, אבות הצהרת בלפור ודווקא, וכמובן, בזמנו של “הנציב הראשון ליהודה”, סיר הרברט סמואל, היהודי שרקד מה יפית על דמם של היהודים, כשהוא מעניק זכויות כיד המלך למרצחים הערבים. אשר על כן:

“ולאחר שראו הערביים, שההפגנות ומאמרי ההסתה, ואפילו פציעת היהודים עוברים עליהם בלא עונש, צעדו עוד צעד אחד בדרך “בלתי מסוכנת זו” וערכו – פוגרום בירושלים בימי ב’ – ד’ של חול המועד של פסח, תר”ף (4 – 6 באפריל, 1920) … נהרגו 6 יהודים, וביניהם האגרונום שמואל הרמתי והרב לאזובסקי, כ-200 נפצעו, ובהם כ-15 פצועים קשה, היו גם שתי נערות מאונסות, 14 קברים מחוללים, בית כנסת שרוף וחנויות שדודות…”.

קלוזנר מבהיר, שההסתה והעידוד ניתנו לערבים על ידי גורמי ממשל בריטיים אנטישמיים, שהביאו לידי כך: “.. בעוד שתמיד היו הערביים המוסלמיים שונאים את הערביים הנוצריים, ה’ערלים ואוכלי החזיר’, שנאה דתית עמוקה, פתאם נתאחדו ‘מדין ומואב’ בשנאת ישראל ונוסדה ‘אגודה איסלמית משיחית’ בארץ, שהדבר היחידי שאיחד את חבריה הרחוקים כל כך זה מזה, היתה – שנאת ישראל…”.

דווקא בחו”ל “פיספס” קלוזנר את הפוגרומים: “בימי הפוגרומים של 1881 עדיין הייתי ילד ונמצאתי מחוץ לאודיסה, בימי הפוגרומים של 1906 הייתי בלוזאנה, ובימי הפוגרומים באוקראינה, בשנת 1919-1920 כבר עברתי לארץ ישראל..”,

                         
אבל, שלא כמו בגולה – “אפילו יהודי ‘מאה שערים’, היהודים האדוקים באמונתם, שלא סבלו את הציוניים האפיקורסים, ה’דוחקים את הקץ’, הראו כאן סימני גבורה ואומץ
; הם נלחמו בפורעים בכל מה שהיה בידם…”.

ומאז לא חדלו פוגרומים “אנטי-יהודיים” מן הארץ. ושוב היה קלוזנר עד לפוגרום, הפעם ביפו, באיסרו חג של פסח תרפ”א, בתוך כל שאר הנרצחים היה גם הסופר יוסף חיים ברנר, שנרצח באכזריות נוראה.

                    
וכבר אז היתה האמת ברורה, אך מטואטאת מתחת לשטיח ההבלגה הקדושה:

 “אתה אוסישקין אשם בכל”!, כך זעק הסופר מרדכי בן-הלל –

“במקום להגן על היהודים, צריך היה להתקיף את הערביים בכפרי הפורעים, ואז היו יודעים, שלא כדאי לפרוע פרעות ביהודים. כלום נתנהג כאן כמו בגלות? כלום אף כאן נסתפק בפלוגות הגנה? אם כן, מה בין גלות לארץ ישראל? ומה כל ‘בית לאומי’ מדומה זה”?

כל האמת כולה על רגל אחת. עד עצם היום הזה! כבר למעלה ממאה שנה הם רוצחים אותנו – המבליגים! כי לחיי היהודים אין שום ערך בעיני הציונל-סוציאליסטים. כי הבית ה”לאומי” שלהם, אינו הבית היהודי!!

.

גדולי האומה, איזו אומה?

בוודאי לא האומה היהודית. אילו היו מנהיגי האומה היהודית, היו בלבם רחמים על בני עמם, על רחמנים בני רחמנים, ולא על האכזרים, רוצחי עמם. אך אלה, אבות האומה הציונית-ישראלית, או, השד יודע איך לקרוא להם, אינם בעלי נשמה יהודית, הניצוץ היהודי כבה והיה לאפר!

זה אידיאל! אידיאל העמידה על הדם! אני מעדיף להישמד ולא להרוג את הרוצחים. הרי, ממילא, גורל העם היהודי אינו מעניין אותי, אשר על כן, לא קשה לי להעדיף את הסיכוי ל”שלום”, על הבטחת חייו, קיומו ועתידו של העם היהודי.

אצל הערבים יש תמיד “חפים מפשע”, שבהם אסור לפגוע, ועל כן, יש להימנע מכל פעולה, העלולה, ר”ל, לפגוע ב”אוכלוסיה אזרחית חפה מפשע”. אשר ליהודים, אלה תמיד אשמים. מלכתחילה ובדיעבד… בין “מה היה להם לעשות שם” לבין “לקחו את החוק בידים”. נרצחים או חיים, תמיד אשמים, בעיני ה”ציונים”, ערלי הלב.

פרעות ביהודים, בכל רחבי אירופה, פרעות ביהודים, בכל רחבי ארץ ישראל, אוגוסט, 1939, נאום משה שרתוק בקונגרס הציוני הכ”א בג’נבה. הבעיה המטרידה אותו היא, איך נראה הישוב היהודי בארץ ישראל, לנוכח פעילותם של ה”טרוריסטים” היהודים:

                    
“… והשאלה היא – כיצד יעמוד היהודי בפני העולם? היעמוד לפניו עמידת אדם פרוע יצרים, רוצח, שורף ומחבל, שהכרחי לוותר לו אך ורק משום שאי אפשר להילחם בו תמיד
; או שנעמוד כעמידתנו עד היום, בארץ – עמידת אדם בונה ויוצר, נלחם לחירותו, מגן על זכויותיו, מסרב להיכנע לעוול, ובגולה – עמידת עם נענה ונרדף, עם שהאנושות חטאה כלפיו והיא חייבת לו חוב כבד של צדק…

“.. מתחוללים על ראשינו מאורעות מזעזעים, ואז מתערער שיווי-המשקל הנפשי, מתעוררים ספיקות וקמה תביעה לבדוק מחדש את ההנחות היסודיות, ועל כן יש לחזור ולקבוע, לחזור ולהדגיש את הפשע והכסל והקלון שבדרך הטרור. מעשים שנעשו בחדשים האחרונים, ושעושיהם מבקשים לקשור להם סיסמאות מצלצלות, חסרי שחר הם. מבחינה מעשית – אין הם משיגים את מטרתם; מבחינה פוליטית – הם פוגעים אך בנו; מבחינה מוסרית – נתעביםמבחינה צבאית – וגם לנו יש מוסר צבאי וגאווה צבאית – מבחינה צבאית הם מחפירים.

“…. אבל מה הן ‘תשובות’ (תגובות) – דבר זה אינו ברור כלל. אם פירושו לתת תשובה לרצח על ידי נקמה בחפים מפשע, הרי התשובה היא – לא!

“… החברה הערבית סמכה ידיה על הטרור, על ידי עצם שתיקתה. החברה היהודית נלחמת ותוסיף להילחם בסטיות מדרכה. ואין כל חילוק בדבר, אם דם נקיים נשפך באמצעי מלחמה פוליטי כללי, או אם הוא נשפך ביודעים, רק כדי לקיים מצוות ‘תשובה’ על מעשי רצח. שני הדברים הם היינו הך. לעומת זה, הדרך הקרויה ‘הבלגה’ היא דרך של מלחמה ישרה, מלחמת מגן ותנופה בטרור.

“מיזוג המלחמה המדינית עם תביעתנו המוסרית פירושו, איפוא, להימנע מאמצעי מלחמה החותרים תחת צדקתנו וכוח תביעתנו המוסרית…”

הדברים המזוויעים האלה, הקריאה להבלגה על טבח יהודים ולמלחמת מגן ותנופה, נגד ה”טרור” היהודי, תוך כדי נשיאת שם המוסר לשווא, אינם צריכים עוד לניתוח, שבעים שנה לאחר הצהרת כוונות מזוויעה זו, ולאחר למעלה ממאה שנים של אותה מדיניות בדיוק – פרישת מטרית “טוהר הנשק” על רצח העם היהודי בארצו.

עדיין נשיאת חן וחסד בעיני האנטישמיות הבינלאומית, חשובה בעיני ה”מפעל הציוני” מחיי יהודים. עדיין מוותרים על החיים ועל המולדת, בתירוצים של תועלת מדינית. עדיין מתעללים בעם הזה, בשם ה”מוסר”. עדיין מציגים את הנאציזם הערבי כלוחם חופש חף מפשע, ואת הקרבנות היהודים, כנוקמים ונוטרים פרימיטיביים.

עדיין הם רודפים אותנו בכל הארסיות ושנאת ישראל הממלאה את כל ישותם הערב-רבית.

לא נשכח ולא נסלח!



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר