“הטבות לא חוקיות לשופטי העליון” – האמנם שחיתות, ועד כמה?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36475
 
קימקא שמחה ניר, עו”ד 17.06.2007 14:35

מר גורלי

 

מי שמחפש את השחיתות ה”קשה” במקום בו היא לא נמצאת, פוגע במאמצים להדביר את השחיתות ה”רכה”, השחיתות האמיתית, הנמצאת בכל מקום – אותה שחיתות אשר, כלשונו של הבדימוס יצחק זמיר, “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”. אנטומיה של עבודה עיתונאית קלוקלת.


לא ארקוד על הגגות

 

לכאורה הייתי צריך לרקוד על הגגות למקרא כתבתו של העיתונאי-עו”ד משה גורלי – לפנים דובר מערכת המשפט – על “ההטבות הלא חוקיות של שופטי העליון” (nrg חדשות, מעריב, 17.6.2007).

 

לרקוד על הגגות, כי אני, המתקשה למצוא במערכת המשפט סמ”ר אחד נקי משחיתות “רכה”, מחכה בכליון-עיניים ליום בו תימצא במערכת המשפט גם שחיתות “קשה”, דבר אשר יהווה ראייה ניצחת לתיזה שלי, לפיה שחיתות רכה היא המבוא, הזרז, הנפץ והאינדיקטור לשחיתות הקשה, אשר נמצאת ב”דגירה”, או שהדגירה הזאת נמצאת אי-שם בחיקו של העתיד הקרוב, או, למצער, העתיד הנראה-לעין.

 

אבל בינתיים מתקשה אני לרקוד על הגגות, כי עוד לא נתפס שופט אשר דורש שוחד, או אפילו מקבל שוחד.

 

גם לא נתפס שופט אשר, בזמן העבודה ועל חשבון העבודה, מנהל שיחות טלפוניות מאראתוניות עם סוכני-הנדל”ן שלו ברחבי-עולם, כאשר המתדיינים ממתינים לו שעות באולם, רוקעים ברגליים ואין מושיע.

 

אז לא, חברים. עדיין מוקדם להשתולל עם ה”אמרנו לכם”, כי גורלי עדיין לא סיפק את הסחורה, וכשאני מדבר על “סחורה” עיתונאית, אני מתכוון למוצר מוגמר, אשר עונה על כל השאלות המתעוררות בליבי אגב קריאה. לכן הכתיבה שלי היא “ארכנית”, כי אני שואל את עצמי אילו שאלות ישאל הקורא את עצמו, ויסמן לי “מינוס” – בלי לחזור אלי עם השאלות האלה, כדי לתת לי את יומי להגן על התיזה.

 

מהי ה”סחורה” של גורלי?

 

“שופטי בית המשפט העליון בדימוס זכאים להטבות בשווי עשרות אלפי שקלים בשנה – כך נודע ל”מעריב”. בין השאר זכאים השופטים שפרשו ללשכה פרטית בבית המשפט, מקום חנייה, שירותי מיחשוב, משרד ומזכירות”.

 

ונשאלת השאלה הכצעקתו.

 

אקדים ואומר:

 

הנחת-העבודה הא-פריורית שלי – ובהמשך גם אפרט – היא שחלק מההטבות הן כשרות-למהדרין, חלקן נמצאות בתחום ה”אפור” – לא יפה, אבל לא פלילי – וחלקן נמצא כבר בתחום הפלילי. בתחום הפלילי – בין כ”גניבה” מהקופה הציבורית, בין כנתינה “מתחת לשולחן” של הטבה חייבת-מס בהערמה של שלטונות-המס.

 

כמובן שהכל הוא בגדר הנחה בלבד, והנחות לעולם ניתנות לסתירה, ובמקרה דנן – גם לטובה וגם לרעה.

 

המשל

 

מנכ”ל בדימוס (להלן – הבדימוס) של מפעל פלוני ביקש ממחליפו, עם פרישתו, פינת-עבודה לצורך כתיבת זכרונותיו.

 

המנכ”ל החדש נענה ברצון לבקשה, ואף איתר באחד מחדרי ההנהלה שולחן-עבודה פנוי.

 

ה”הטבה” שלאחר-פרישה הזאת לא הייתה חלק מהסכם-העבודה של הבדימוס, והיא גם לא עלתה אפילו אגורה אחת למפעל (וממילא גם לא לבעלי-המניות שלו).

 

האם יש כאן “גניבה” מהמפעל? לא, כי ה”מתנה” הזאת עלותה למפעל היא לכל היותר אפס.

 

האם יש כאן “הונאת מס”? כנראה שלא, בין משום שההטבה אינה חלק מתנאי-העבודה, בין משום עלות-האפס שלה (ובצריך עיון אשאיר את השאלה אם הטבה “לא ממונית” חייבת-מס נישומה לפי עלותה-בפועל למעביד, או לפי שווי-השוק שלה, ואם לפי שווי-השוק שלה – האם ההפרש בינו לבין העלות-בפועל יוצר איזה “רווח רעיוני” המחוייב בדיווח הן לשלטונות המס והן לבעלי-המניות).

 

מכאן ואילך אתמקד, צעד-צעד, רק בשאלת כשרותן של ההטבות, ומי שרוצה להרחיב בשאלות-המס, יתקבל בברכה (יש טוקבקים למטה, ומי שרוצה לפתח מאמר בנושא, יכול לשלוח אלי (quimka@quimka.com), ואפרסמו.

 

יושב לו הבדימוס שעות-על-גבי-שעות על כתיבת זכרונותיו, וככל אדם יש לו צרכים. הוא שותה מים, ולפעמים קפה, ובעת הצורך הוא גם הולך לשירותים, ומוריד את המים עם צאתו משם, וה”הטבות” האלה כבר עולות כסף, אבל מעט-מזעיר – ממש זניח – וצריך להיות קטנוני-עד-אימה כדי להתחשבן על הפרוטות האלה עם מי שתרם עשרות שנות חיים להקמתו ולשגשוגו של המפעל, אשר יצא שמעו לרחבי עולם, ועסקיו גם הם חובקי-עולם – הכל בזכות בדימוסנו.

 

הלאה: מפעם-לפעם נזקק הבדימוס לטלפון, לצלצל לאשתו, למוסך, וכו’ – הכל, או הרוב, שיחות מקומיות קצרות. האם הדבר כשר? איש לא מדבר על כך, אולם סביר להניח כי מקובל על הכל שכל עוד הדבר נעשה בגבולות הטעם הטוב, גם השיחות האלה נכללות בגדר ה”אירוח”, וכידוע אין מתחשבנים עם אורח על כגון דא.

 

ומה עם שיחה טלפונית לחו”ל, אחת לשנה, בעניין פרטי? גם כאן יחול “מבחן הטעם הטוב”.

 

הלאה: כדי לייעל את כתיבת זכרונותיו ביקש הבדימוס – וקיבל – מחשב ישן אשר הוצא מהשימוש, ונמצא מעלה אבק באחד ממחסני החברה, כאשר, מפאת גילו ו”דורו”, אפילו בחינם איש לא מוכן לבוא לקחתו. המחשב לא עולה דבר, השמשתו-מחדש גם כן לא עולה דבר, ואם הוא ישבוק חיים, אפשר יהיה למצוא במחסני המפעל גרוטאה אחרת תחתיו.

 

אכן, המחשב צורך חשמל, ואם הבדימוס נשאר לכתוב גם בלילות, גם התאורה צורכת חשמל – אבל עדיין הכל זניח, ולא נהיה קטנוניים.

 

הלאה: כיוון שמספר מקומות-החנייה בחצר המפעל גדול ממספר המכוניות החונות בו, לא יעלה על הדעת לבקש מהמנכ”ל-בדימוס לשלם עבור ה”הטבה” הזאת (הרי כבר דיברנו על “גבולות הטעם הטוב”, לא?).

 

הלאה: מפעם-לפעם מבקש הבדימוס – הטרוד בכתיבת זכרונותיו – מאחת הפקידות “טובה קטנה”, מאותם הדברים הקטנים שהוא אמנם יכול לעשות בעצמו, אבל הפקידות עושות אותם יותר טוב (לא מה שחשבתם!!!) – וגם כאן נסכים כי מבחן הטעם הטוב הוא הקובע.

 

האלה: פה מעטפה, פה בול-דואר, פה “אם את ממילא הולכם לדואר – אז שלשלי לתיבה גם את זה”.

 

הנה, גם כאן מבחן הטעם הטוב הוא הקובע, וכל עוד הבדימוס לא מבקש מהפקידה להעמיס על גבה שקי-דואר מלאים, לא נהיה קטנוניים, ולא נתחשבן איתו על זוטות.
לימים התפטר אחד הסמנכ”לים של המפעל, ומשיקולי יעילות הוחלט שלא למנות אחר תחתיו. מה עשו עם חדרו של זה? לא טעיתם: העמידו אותו לרשות הבדימוס, שהרי אין שום הגיון להשאיר את החדר ריק, ולתת לבדימוס להתענות על שולחן-עבודה צר מלהכיל את כל המסמכים המשמשים מקור לכתיבת זכרונותיו.

 

מה היה לנו עד כה?

 

לא טעית, מר גורלי: “לשכה פרטית בתחומי המפעל, מקום חנייה, שירותי מיחשוב, משרד ומזכירות”.

 

האם אלה “הטבות לא חוקיות”? לא. כל התנאים האלה הם מחווה-של-כבוד למייסדו-ועורכו-הראשון של המפעל, וכיוון שעלותם היא אפס, והוצאות-אירוח בגבול הסביר הן בתחום סמכותו של המנכ”ל, ברור שאין הוא צריך לקבל להוצאות האלה את אישורו של הדירקטוריון.

 

כמובן שאם מתחילים להרחיב את ה”הטבות” האלה, בונים לבדימוס לשכה חדשה במיוחד עבורו, יוצרים במיוחד עבורו גם מקום חנייה משלו, מעמידים לרשותו שירותי מיחשוב, מזכירות וטלפונים בלי הגבלה, וגם למטרות עסקיות – זה כבר משהו אחר. זה כבר עניין של הוצאה כספית משמעותית, אשר אלמלא הרצון לתגמל את הבדימוס המפעל לא היה מוציא אותן.

 

הטבות כאלה מצריכות את אישורו של הדירקטוריון.

 

יכול להיות שהדירקטוריון, על מנת להגביר את המוטיבציה של העובדים וליצור למפעל מוניטין של מקום-עבודה אשר “כדאי לעבוד בו”, יקבע מערכת שלמה של הטבות לעובדיו היוצאים לגימלאות, מערכת “מדורגת” של הטבות, לפי דרגתו של הפורש. ככל הידוע לי ישנם מפעלים רבים הנוהגים כך משיקולים כלכליים טהורים, וככל הידוע לי ההטבות האלה גם אינן חייבות במס.

 

כמובן שמתעוררת השאלה אם המנכ”ל החדש דוחף את הדירקטוריון להעניק הטבות מפליגות לקודמו הבדימוס לא חושב גם על עצמו, לעת פרישה, אבל זה כבר עניין לדירקטוריון לענות בו, וייטיב לעשות המנכ”ל החדש אם יניח גם את זה על שולחנו של הדירקטוריון, לפני שהדירקטוריון ישאל אותו שאלות מביכות: גם חכם וגם צודק.

 

סיכום-ביניים

 

הנה כי כן, ראינו שה”הטבות” האלה יכולות להיות כשרות-למהדרין גם כשהן ניתנות ע”י הדרג הניהולי, על-דעת עצמו, אם הן בגדר הסביר, ובעלות-אפס, או כמעט-אפס, וראינו שאם הן כרוכות בעלות ממשית – כשרותן מותנית באישורו של “בעל הבית”.

 

ומכאן בחזרה אל הנמשל – ההטבות לשופטים-בדימוס של בית המשפט העליון.

 

הכצעקתו?

 

ה”הטבות לשופטים-בדימוס של בית המשפט העליון”, הן, לפי גורלי, “בשווי עשרות אלפי שקלים בשנה … בין השאר זכאים השופטים שפרשו ללשכה פרטית בבית המשפט, מקום חניה, שירותי מחשוב, משרד ומזכירות”.

 

אקדים ואומר: ה”שווי” של ההטבות אינו מעניין אותי בדיון הנוכחי, כי אם עלותן היא אפס (או כמעט-אפס) לא תהא עיני צרה בשופטים – גם אם שווייה הוא ריאלי (כי הם לא יכולים “לפדות” אותה, כמובן). הוא הדין גם בשאלת המס, בה נוגע גורלי רק אגב-אורחא, בשולי הכתבה. שאלת המיסוי על ההטבות האלה ראוייה לדיון נפרד, אלא אם כן מרחיבים את הדיון הנוכחי לדיון על מוסריותם של השופטים באופן כללי.

 

נשאר, איפוא, לדון בהטבות עצמן, שהן, “בין השאר”, “לשכה פרטית בבית המשפט, מקום חניה, שירותי מחשוב, משרד ומזכירות”. אפשר להניח כי ההטבות אשר נימנו הן “הדגים השמנים”, ואילו “השאר”, הן הטבות זניחות, “שריון אופציה” או התייפייפות, “ליתר בטחון”.

 

נדון, איפוא, רק בהטבות שפורטו.

 

הטבה א’: “לשכות פרטיות”

 

אומר גורלי:

 

“חלוקת ההטבות החלה עם בניית בניין בית המשפט העליון בירושלים. נשיא בית המשפט דאז, השופט בדימוס מאיר שמגר, החליט להקצות מספר לשכות בקומת הספרייה לשופטים הפורשים. אלא שמאז גדל מספרם, בשנת 2005 נבנו לשכות נוספות בעלות של כ-250 אלף שקל”.

 

“חלוקת ההטבות” הזאת נחלקת, איפוא, לשתי תקופות: האחת – החל מהשלמת בנייתו של הבניין הנוכחי, וחנוכתו בשנת 1992, והשנייה – החל בשנת 2005, עם בנייתן של הלשכות הנוספות.

 

לגבי הבנייה המקורית, זו, כידוע, מומנה מתרומתה של משפחת רוטשילד, והדעת נותנת שכבר במכרז לתכנונו של הבניין נקבע שבבניין תהיינה כך-וכך לשכות לשופטים-בדימוס. נשיא ביהמ”ש העליון דאז, מאיר שמגר, שהיה המוציא-ומביא מול התורמים, לא היה טיפש עד כדי כך שהוא “יעבוד” על התורמים, וסביר להניח כי גם התורמים עצמם, או מי מטעמם, לא נתנו אגורה אחת בלי לדעת על מה.

 

אומרת דוברת בתי המשפט, על פי גורלי:

 

“על פי החלטה מינהלית שניתנה בתקופת כהונתו של הנשיא שמגר ומנהל בתי המשפט דאז, ככל הניתן מתאפשר לשופט בית המשפט העליון שפרש לקבל לשכה בתחומי בית המשפט העליון”.

 

מילת-המפתח היא “ככל הניתן”: יש לנו כך-וכך לשכות, וכל עוד ישנן לשכות פנויות אנחנו לא נהיה חזירים עד כדי כך שנשאיר אותן ריקות.

 

אומר גורלי:

 

“גם תשובה זו בעייתית, מפני שעל פי החוק, נשיא בית המשפט העליון אינו מוסמך להקצות הטבות לשופטים בדימוס”,

 

אבל כאן הוא רותם את עגלתו לפני הסוסים, כי עדיין לא מדובר ב”הטבות”, אלא בהעמדת לשכות פנויות לרשותם של שופטים בדימוס, “ככל הניתן”, וממילא גם לא מתעוררת שאלת סמכותו של נשיא ביהמ”ש העליון “להקצות הטבות”.

 

מכאן אפשר להניח בוודאות רבה כי עד לנקודה הזאת הכל היה, ככל הנראה, כשר-למהדרין, אלא אם מאיר שמגר רימה את התורמים, אבל כדי שזה יקרה צריכים היו להיות לו גם טיפשות וגם אינטרס לרמות אבל הסבירות לכך היא נמוכה עד אפסית, כי לא סביר להניח שאם הוא היה מבקש יפה, הוא היה נדחה בקש.

 

אפשר להניח כי אם היה מדובר ב”הטבה”, השופטים-בדימוס אשר לא זכו ל”הטבות” האלה יכולים היו לתבוע מהמדינה את “פדיונן”, דהיינו תשלום בכסף כשווי דמי-השכירות של לשכות דומות בשוק החופשי, אבל זה היה מצריך את אישורה של ועדת הכספים, ואת החיוב-במס – גם לגבי השופטים שקיבלו לשכות, ולא כסף.

 

וזה מביא אותנו מן הכשר-למהדרין (ככל הנראה) אל המוטל-בספק ומצריך-בדיקה: מאיזו קופה מומנה בנייתן של הלשכות הנוספות, אשר, כאמור, עלתה כ-250,000 שקל?

 

אם התורמים נתבקשו ונתנו את התוספת הזאת – הרי גם זה כשר-למהדרין, וכל האמור לעיל חל גם כאן, אבל אם הבנייה הזאת מומנה מאוצר המדינה, מתעוררות כאן שאלות קשות ביותר, המעוררות חשד לשחיתות קשה – הרובצת לפתחו של אהרן ברק, שהבניה הזאת התבצעה בזמן כהונתו כנשיא ביהמ”ש העליון.

 

אבל לשאלות האלה אין למשה גורלי כל תשובה.

 

הטבה ב’: “מקום חנייה”

 

כאן הדבר פשוט ביותר: אין טענה שהוקמו מקומות חנייה נוספים, מעבר למה שהוקמו עם הבנייה המקורית, מכספי התורמים, וגם אין טענה על נישולם של אחרים ממקומות החנייה שלהם לטובת השופטים-בדימוס: יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא, אבל כאשר עיתונאי מבקש לשכנע אותנו בקיומה של שחיתות – אל לו להשאיר שאלות פתוחות, ללא מענה.

 

הטבה ג’: “שירותי מיחשוב, משרד ומזכירות”

 

כמו שראינו במשל, לעיל, השירותים האלה יכולים להיות זניחים (קצת מים, קצת חשמל, מחשבים ישנים שאין להם דורש, שימוש פרטי בטלפון בגבולות הטעם הטוב וכו’), ויכולים להיות מאסיביים, גם למטרותיו העסקיות של השופט-בדימוס.

 

אז כמו שאני מרבה לומר, גם לשופטים מגיע צדק, אפילו שלא מגיע להם צדק.

 

ואם העיתונאי גורלי רוצה למכור לנו סחורה מסויימת, עם פרשנות מסויימת, שיתכבד ויכין את שיעורי-הבית כהלכתם.

 

לסיכום: עבודה עיתונאית קלוקלת

 

בראשית הדברים הבאנו משל על מנכ”ל-בדימוס של מפעל אשר מקבל פינת-עבודה שקטה בתחום המפעל. ראינו כי קיימות שתי אפשרויות קיצוניות – עם כל גווני-האפור שביניהן – החל בכשר-למהדרין וכלה בגניבה מהמפעל, עם הונאה של שלטונות המס.

 

הוא הדין גם ב”הטבות” לשופטים-בדימוס, בהן עסקינן.

 

משה גורלי התחיל בתחקיר ראוי, אבל גמר מהר, כדי לרוץ ולספר לחבר’ה.

 

אם היה משלים את עבודתו, ייתכן שהיתה זו מזכה אותו בפרס סוקולוב על גילויה של שחיתות קשה במערכת המשפט.

 

אבל, מאידך, ייתכן שהיה מגיע לתוצאה ההפוכה: שכל ה”הטבות” האלה הן עורבא-פרח, ושהשופטים אשר “נהנים” מהן מביאים מהבית גם את המחשבים הנישאים שלהם, גם את הטלפונים הסלולאריים שלהם – ואפילו את הקפה והסוכר, וכל ה”הטבה” אינה אלא פינת-עבודה שקטה לשבת ולכתוב בה, באין-מפריע – פינה אשר אינה עולה אפילו אגורה אחת, ואלמלא השימוש בה היא הייתה נשארת ריקה.

 

על אמון הציבור

 

נכון לרגע סגירתו של המאמר הזה, נמנו לכתבתו של גורלי 52 תגובות – כולן מקבלות כמובן-מאליו את ההנחה ש”הכל מושחת”, ואף אחת מהן לא מביאה בחשבון שלפחות חלק מה”סיפור” הזה – אם לא כולו – אין לו ידיים ורגלים.

 

גם חה”כ מאיר פרוש יוצא ב”מאבק חזיתי” מול ה”שחיתות בביהמ”ש” וקובע כי “הטבות שערורייתיות שלוקחים לעצמם שופטי ביהמ”ש העליון בדימוס נובעות מניוון מוסרי וערכי ומפריקת עול” (13 תגובות, כנ”ל).

 

וזה אומר שמערכת המשפט הגיעה לרמה כל כך ירודה של אמון הציבור – עד כדי כך שהציבור מוכן לבלוע כל לוקש שמוכרים לו, אם רק הוא מריח שחיתות במערכת המשפט.

 

אתם “מדללים” את הביקורת המוצדקת על השופטים!

 

לשופטי ישראל ישנם חטאים אמיתיים – ובשפע.

 

בשלב הזה טרם נתפס שופט בשחיתות קשה. ישנם רינונים על 17 דירות שרכשו אהרן ברק ובני משפחתו, אבל אין הוכחה שהכסף לרכישתן הושג בדרכים לא-כשרות.

 

גם בעבירת-שוחד טרם נתפס שופט.

 

נתפסו רשמים, ראשי הוצל”פ, אבל רק בודדים, במשך עשרות שנים. זה בהחלט לא בסדר, אבל עדיין, כשלעצמו, לא מעיד על “מערכת מושחתת”.

 

מאידך, השחיתות ה”רכה” – אותה שחיתות אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל“, כלשונו של הבדימוס יצחק זמיר – מכה בכל פינה, ובה יש להילחם, עד חורמה.

 

אל תבינו אותי לא נכון: אני מייחל ליום בו תתגלה גם שחיתות “קשה” במערכת המשפט, אבל מי שמחפש את השחיתות הזאת במקום בו היא לא נמצאת, פוגע במאמצים להדביר את השחיתות האמיתית – הנמצאת בכל מקום.

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר