“כנס ירושלים” – ה”ממלכתיות” במערומיה

“כנס ירושלים” – ה”ממלכתיות” במערומיה

חנה אייזנמן
15.03.2007 02:21
"כנס ירושלים" - ה"ממלכתיות" במערומיה


“אמנם כן, מועצת יש”ע שמה ללעג את פקודות הצבא והעסיקה גדודים וחטיבות במרדף אחרי מכולות שנשתלו על גבעות, אבל שומר החוק הנחנחי, הטמבל הטיפוסי, המשיך להסתכן, כדי להגן על ההתנחלויות, אשר אין בעולם בית משפט המזכה את מחולליהן מאשמת פשע כלפי האוכלוסיה הנכבשת…” (ירון לונדון, “קץ עידן התמימות”, ידיעות אחרונות, ט”ז באלול, התשס”ד, 2.9.2004).



 ב”ה

 

“כנס ירושלים” – ה”ממלכתיות” במערומיה

 

 

לא די שאין שום תועלת בכנס הזה, אלא, זהו בזבוז זמן ליהודים, ורווח נקי לשרצים כמו ירון לונדון, המטוהרים בק”ן טעמים של “פלוראליזם” ו”חופש הבעת הדעה”, שהם אינם מעניקים לשנואי נפשם, היהודים.

 

 

לא הייתי נדרשת כלל לכנס המשמים הזה, אילולא הדוא”ל שקבלתי, בו מתבקשים הנמענים למחות על הזמנתו של מוטי שקלאר לנאום בכנס ה”לאומי, כלכלי חשוב”, ש”כבוד” להשתתף בו.

לא רק שזהו כנס לגמרי לא חשוב, שכל מטרתו לתת למשתתפיו את ההרגשה – אני מדקלם סימן שאני קיים, אלא, ההשתתפות בו מעידה על משתתפיו, שאין הם מכבדים את עצמם. הם מתבזים בהשתכשכות במדמנה של שביעות רצון עצמית, החוזרת על עצמה מדי שנה, כשערוץ 7 גורם למאזיניו לכבות את הרדיו, כדי שלא לשמוע את פטפוטי הסרק העקרים, שהוא משדר מן הכנס.

לא די שאין שום תועלת בכנס הזה, אלא, הוא בזבוז זמן ליהודים, ורווח נקי לשרצים כמו ירון לונדון, המטוהרים בק”ן טעמים של “פלוראליזם” ו”חופש הבעת הדעה”, שהם מונעים משנואי נפשם, היהודים.

                             
בשעתו, כתב לונדון “הודעה לפאשיסטים בכתום”, הגבתי אז במאמר “פאשיזם בכחול”. אך  היתה זו רק הקדמה, בהתחשב בכר הנרחב לניתוח הרוע ותרבות השקר של “מחנה השלום”, שפרש במאמרו – “קץ עידן התמימות”.

 

לא חילוקי דעות – מלחמה לחיים או למוות

 

 

לא ייתכן לקבל את הטירוף של יציאה ל”שלום”, כדי להיפטר מן המולדת, כאשר כל עם נורמלי יוצא למלחמה, כדי להגן ולהחזיק במולדת.

 

 

במשך רוב שנות חיי אילפוני בינה – את לא יכולה לפסול אותם, רק כי הם חושבים אחרת – אז, זהו, שאני כן יכולה, זו לא רק זכותי, אלא זו חובתי לפסול את החושבים וחורשים רעה עלי ועל עמי.

ואם חובתי היא לפסול את החושבים אנטישמית, וודאי וודאי שחובתי לפסול אותם, כשהם לא רק חושבים אחר’ת, אלא מוציאים את מחשבותיהם המרושעות והמטורפות מן הכח אל הפועל.

לא ייתכן שהאנשים האלה טועים, בתום לב, כבר למעלה ממאה שנה וטרם למדו את הלקח.

לא ייתכן שהאנשים האלה טרם הבחינו שידם המושטת לשלום למרצחים, מושבת מלאה ברוק וצואה, שטופת דם, דקורה, ירויה, שרופה – אין בה מתום, פצע וחבורה ומכה טריה…

לא ייתכן לקבל את הטירוף של יציאה ל”שלום”, כדי להיפטר מן המולדת, כאשר כל עם נורמלי יוצא למלחמה, כדי להגן ולהחזיק במולדת.            
                                              

לא ניתן להשלים עם שיתוף פעולה של אזרחי מדינה עם אויב מזוויע מן הנאצים! שיתוף פעולה הכולל – ייעוץ אסטרטגי, ניהול תעמולת האויב, ציודו בנשק, הובלתו להפגנות דמים נגד מדינתם, לקידום החרבתה.

אנשים כאלה צריכים היו מזמן להיות מוצאים אל מחוץ לחוק, וה”דתיים” שבהם, להיות מורחקים מן הקהילה, אסורים בדריכה בבתי הכנסת, ובוודאי מוחרמים בחרם גמור מקרבה כלשהי לספר תורה.

אבל, מארגני כנס ירושלים סובלניים כלפי כל אלה, כאילו היתה החתירה תחת אשיות קיומנו, זכות מוקנית בחוק יסוד – כבוד האדם וחירותו.

האם לא ברור שמנהיגות צריכה להיות ערכית, ולא מושחתת עד היסוד, כפי שהיא כיום, כי השחתת העם הזה מובנית בהקמתה של “מדינה דמוקרטית חילונית” לעם שזו איננה מהותו?

 

איזה הכשר יש ליהודים לדון בבכורת היהדות-מהותו ועצמיותו של היהודי, עם שונאיה, מחריביה ומהרסיה? מה ענין ירון לונדון לשאלה, שהיא לכשעצמה לא לגיטימית, “האם הגיעה העת למנהיגות ערכית אמונית בישראל”? האם לא ברור למר עמנואל שילה שמנהיגות העם היהודי חייבת להיות, תמיד, ערכית-אמונית? האם לא ברור שמנהיגות צריכה להיות ערכית, ולא מושחתת עד היסוד, כפי שהיא כיום, כי השחתת העם הזה מובנית בהקמתה של “מדינה דמוקרטית חילונית” לעם שזו איננה מהותו? מה השאלה כאן בכלל. ולאיזו הארה הוא מצפה משונא ישראל כמו לונדון?

 

אין האנטישמיות של “הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב”, כהרי שנאת כל אומות העולם לישראל המודרנית. ישראל המושחתת. ישראל שעמדה על סף גאולת ישראל, וממילא על סף גאולת העולם, ומעלה ובעטה בתפקידה, והסיגה לאחור, לא רק את גאולת ישראל, אלא את גאולת כל העמים.

                                         

הנושא הראשון בכנס הוא – “האנטישמיות החדשה – שנאת ישראל המודרנית, האם האינטלקטואלים והשמאל האירופאי חברו לאחמדיניג’אד….”? איפה מתחילים בכלל להתמודד עם ניקור העינים והמוח הזה?

אולי בכך שנשנה את הצבת השאלה – “האנטישמיות ושנאת ישראל-המודרנית”. אין האנטישמיות של “הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב”, כהרי שנאת כל אומות העולם לישראל המודרנית. ישראל המושחתת. ישראל שעמדה על סף גאולת ישראל, וממילא על סף גאולת העולם, ומעלה ובעטה בתפקידה, והסיגה לאחור, לא רק את גאולת ישראל, אלא את גאולת כל העמים. והם יודעים זאת. ההתבזות והשיפלות של מדינת ישראל, לא רק שמה אותנו לעג וקלס בגויים, אלא, הן כתם על האנושות, שחור יותר מכל עמידותיהם עלינו לכלותנו בכל דור ודור.

עמידת הגויים עלינו לכלותנו בכל דור ודור, הוא חלק מייעודם, למנוע מישראל את ההתבוללות בהם, אך עמידת מדינת ישראל עלינו לכלותנו, איננו ייעוד אלא פשע עצום ונורא, חסר תקדים, נגד העם היהודי ונגד האנושות.

כבר דורות עוסקים שוב ושוב בנושא הסרק, הכאילו ניתן לדיון או למסקנות, של ה”אנטישמיות”. הרצל, למשל, הציע כמה הצעות ל”פתרון”, כמו – שמד. כי, באין לו גרסא דיהדותא, לא עלה בדעתו, שהגויים לא יקבלו פתרון כזה – כאמור – ייעודם הוא לשמר את העם היהודי ביהדותו.

ובאותו נושא סרק כבר נכתבו תילי תלים של דברים פסידו-אינטלקטואליים, ובקיצור – בלה, בלה בלה, כמו בכנס האמור. כבר נכתב על “בגידת האינטלקטואלים”, ושוב ושוב מעלימים את העובדה, שהשמאל האירופאי הוא הפודל של השמאל היהודי.

אילולא השפילה ישראל את עצמה לשפל חסר תקדים בדברי ימי ישראל, אחמדיניג’אד לא היה פוצה פה ומצפצף, כי לא היה לו תפקיד, עם ישראל כבר היה דואג לעצמו. אך היום, תפקידו של אחמדיניג’אד לנער את העם האפאתי הזה, ההולך שוב כצאן לטבח, והפעם הוא מובל על ידי “אחים”, שהם תמצית הרוע העולמי.

לדיון – “מדיניות הנסיגות החד-צדדיות” – ציפיות מול תוצאות – אפשר היה להזמין את כתת הגן של נכדתי כרמל. הסבר קצר בשפת הילדים של הנושא, היה מניב תובנות עמוקות יותר מאלה של חסר-החוליות, מאיר שטרית.

 

ויו”ר המושב הוא חבר בהנהגה הישראלית, שהיא וכל קודמותיה אחראיות לכך, שישראל נמצאת עדיין תחת איום אסטרטגי, הלוא הוא – יובל שטייניץ, משושביני ה”התנתקות”,


    

ועל הדיון “בין איראן ללבנון” – האיום האסטרטגי על מדינת ישראל –  אפשר היה לוותר בכלל, במיוחד שאחד הדנים בו הוא אחד מגאוני הדור, מתן וילנאי, ויו”ר המושב הוא חבר בהנהגה הישראלית, שהיא וכל קודמותיה אחראיות לכך, שישראל נמצאת עדיין תחת איום אסטרטגי, הלוא הוא – יובל שטייניץ, משושביני ה”התנתקות”, ועל כן, חייב לעמוד למשפט העם.

ומי אם לא אלחנן גלט ואמנון שפירא בדיון – “הוראת השעה” – אתגרי החינוך המגזרי בישראל ותופעות ההתפצלות בחינוך הממ”ד – ?

לא צריך לשמוע את אמנון שפירא, כדי לדעת מה יאמר. הוא לא שינה את דעותיו, מאז כתב את מאמרו הענק בעתון מעריב, בו תקף את ה”קיצוניות” בישיבות התיכוניות של בני עקיבא, ועל כן הוא מרצה בישיבת הצד”ר – “ישיבת הקבוץ הדתי”, שמוטב לכולנו אילולא היתה קיימת. שבעים פנים לתורה, אך אף לא אחת מהן פני “ישיבת הקבוץ הדתי”. זו כמובן דעתי, שהתפצלה מ”חינוך הממ”ד”.

                                     

נושאים שאין מקום לדון בהם כלל וכלל בפורום “פלוראליסטי”, כלומר, בהשתתפות של אנטי יהודים, הוכתרו בשמות נדושים, הממלאים את ממציאיהם בחשיבות עצמית, שאין לה על מה שתסמוך.

ואסור להתעלם – בהרצאת הפתיחה מכובד “ח”כ בנימין נתניהו – יו”ר האפוזיציה, ראש הממשלה ושר האוצר לשעבר”. כן, אותו נתניהו שהצהיר – “הסכמים בינלאומיים יש לכבד”, והיום ממשיך להציע ויתורים…

האיש הזה, יחד עם שטייניץ, בוודאי יעמדו למשפט, אם לא בעולם הזה, אז בעולם הבא, והם גם ישלמו!

כאמור – הכנס הזה אינו ראוי להתייחסות, לכן עסקתי בו בקצרה, וגם זה ארוך מדי.   

 

הערה: לא ברור לי מה עושים אנשים רציניים כמו ד”ר דוד בוקעי, גב’ קרוליין גליק ועו”ד נדב העצני, בכנס הזה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר