עוד מלחמה יתומה וללא שם

עוד מלחמה יתומה וללא שם


אביתר בן-צדף 14.03.2007 15:29
עוד מלחמה יתומה וללא שם


השם הקליט, “מלחמת לבנון 2”, מטאטא אל מתחת לשטיחינו את העובדה, שאנחנו לוחמים בדרום לבנון כבר כארבעים שנה * אות מלחמת ההתשה הוענק אחרי יותר משלושים שנה – כיוון ששדולה של קצינים בכירים מנסה להכחיש את תבוסתנו בה, בהנהגתם * למלחמה על המים, למלחמות בלבנון, למלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, למלחמה בערפאת ולמלחמת אוסלו אין אותות מערכה. אף אחד לא קם לתבוע את כבוד הלוחמים, שעשו בכל מאודם, והוכשלו ברובן על-ידי פיקוד גרוע, שהוביל את ישראל אל התהום, ועל-ידי הנהגה מופקרת * הממשלה – בעצה גרועה של תדמיתנים, של כלכלנים ושל חורשי-רעה – החליטה לא להגדיר את המלחמה, שאיתרעה בקיץ בדרום לבנון, כמלחמה * כנראה, יצטרכו המשפחות השכולות לכפות על אהוד אולמרט ועל ממשלתו לקרוא למלחמה בשם – כמובן, באמצעות בג”ץ * ראש הממשלה, ששלח ביד כה קלה את בניהם למות, חסר את האומץ ואת היושרה לפגוש את משפחות הנופלים, ולקבל מהן את תחקיריהן על נפילת יקיריהן.



עוד מלחמה יתומה וללא שם

לפני כארבע שנים – כשלושים וארבע שנה אחרי שהשתחררתי משירות החובה, ואחרי שכבר נפטרתי משירות המילואים – קיבלתי את אות המערכה הרביעי שלי, אלא שהשתתפתי בהרבה יותר מערכות מאשר אותות שקיבלתי:

• שירתי במלחמה על המים נגד הסורים, בשנים 1967-1966.

• שירתי במלחמה בדרום לבנון בשנים 1969-1968.

• שירתי במילואים מלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים – עד שהחזרתי, ביוני 1974, לסורים במו ידיי את מוצב החרמון הסורי ושני מוצבים בקו ההגנה במרכז רמת הגולן.

• שירתי במלחמה בדרום לבנון בשנים 1985-1983.

כיוון שברוב הזמן הייתי מילואימניק, לא היו לי מדים לענוד עליהם את אותות המערכה. למען האמת, איני יודע היכן השלכתי את אותותיי, את סמליי ואת תגיי, וגם לא התעניינתי בגורלם. את אות מלחמת ההתשה אני שומר, כיוון שהוא מגדיר אותי כנכה צה”ל; ואני מודיע בהכנעה, שעד שקיבלתיו, לא ידעתי, שאני כזה.

אותות המערכה, שלא ניתנו לחיילי צה”ל לדורותיהם, מעלים בעיה חמורה ביחס הבסיסי של הצבא לחייליו. כלומר, בהערכה, שהוא מעניק ללוחמים. אין אותות מערכה כיוון שההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית אינן רוצות להכיר במלחמות – לרוב מפני שהובסנו בהן (הרגל שדבק בנו מאמצע יולי 1967). הן מזלזלות – לטובת שרידותן ותדמיתן – במעשי החיילים.

מלחמת ארבעים השנה

עד היום אין שם למלחמה, שהתחילה באמצע אוגוסט 1982, והסתיימה במנוסה המבוהלת של צה”ל מדרום לבנון – עוד כשל אסטרטגי מבית-מדרשו של נפוליאון ברק.

גם אין שם למלחמה בטרור הערפאתי, שהחלה בדצמבר 1987 (שנקראת בגלל טיפשותנו, “האינתיפדה”).

אז למה שיהיה שם למלחמת אוסלו (הנקראת בגלל טיפשותנו, “האינתיפדה השנייה”)?

ההורים השכולים מהמלחמה, שהייתה בקיץ האחרון בדרום לבנון, קובלים עתה, שאין שם למלחמה. בציבור קוראים לה, בטעות, לבנון 2 – שם קליט, המטאטא אל מתחת לשטיחינו את העובדה, שאנחנו לוחמים בדרום לבנון כבר כארבעים שנה.

בתחילת שנות החמישים ישבו שני קצינים בכירים עם מפקדם, ראש המחלקה לתכנון במטכ”ל, וחשבו על כיבוש החרמון. הם הבינו, כי צריכים לכבוש את ג’בל רוס על מנת לאבטח את הימצאות החרמון בידינו. לא עשו זאת ביוני 1967, ואחר כך ניהל צה”ל מלחמה ארוכה על ההר הארור הזה – עד שכבשו. כיום הוא נקרא, “הר דב” (“חוות שבעא”, בחזבאללונרית).

דרך אגב, רק לצורכי הפרוטוקול: את כיבוש החרמון במלחמת ששת הימים יזם מי שהיה בתחילת שנות החמישים ראש המחלקה לתכנון, יובל נאמן. הוא שכח את התיק, שהכין עם עוזריו, והמליץ לכבוש את ג’בל רוס. רק לצורך הקוריוז: עוזריו המיליטנטיים והסיפוחיסטיים היו מאיר פעיל (לימים – אל”ם מיל’ ומנהיג דגול של השמאל הקיצוני) ומתי פלד (לימים אלוף מיל’, וגם הוא מנהיג בשמאל הקיצוני).

הבאתי את הסיפור כדי להדגים כיצד לחם צה”ל, ושילם בקרבנות יקרים, בדרום לבנון – מבלי שהכרנו במלחמה עד היום הזה – כבר לפני ארבעים שנה. זו הייתה מלחמת לבנון הראשונה, ולא מערכת שלום הגליל, שפרצה אחרי כחמש-עשרה שנות לחימה בלבנון. צבאות אחרים נוהגים להעניק לחייליהם אותות מערכה בשפע – כיוון שהם סבורים, שזה מעט מהכבוד, שמגיע לחייל, המשתתף במערכה. בניגוד לנו, הם נוהגים להעניק אותות נפרדים למערכות, שהתנהלו במקביל בזירות שונות. כך, הרבה מאוד מהג’ובניקים בצבאות העולם אינם מצליחים להיות מעוטרים, כמו הלוחמים. אצלנו מנסים להעלים מההיסטוריה פרשיות – ובעיקר, מלחמות לא-מוצלחות (והמטכ”ל מנפק לנו הרבה מהסוג הזה בדור האחרון) – על חשבון מי שלחמו שם.

למה נעלמה הלחימה בלבנון?

לעניות דעתי, הלחימה בלבנון נעלמה מהרישומים בגלל דלות הישגיה ובגלל פוליטיקה. גם לא היו לה די מליצי-יושר ושתדלנים.

רק חלק קטן של הצבא לחם בלבנון. בסופה של הלחימה, רק חיילי חובה לחמו ונפלו שם. אפילו פוליטיקאים בכירים דהיום – כמו בנימין-פואד בן-אליעזר וכמו אפרים סנה, שפיקדו על יחידות בדרום לבנון – ולא רק הם אינם דוברים אמת, ולא בתום-לב, כשהם מדברים על תחילת הלחימה בלבנון בהחלטת ראש הממשלה מנחם בגין לצאת למלחמה ביוני 1982. הם, כמובן, סומכים על הזיכרון הבררני של הציבור ועל שכחתו.

ברכיי, קרסוליי, עקביי וסוליותיי זוכרים עדיין את הקפיצות ממגלשי המסוקים אל מסלעות בפאתי שבעה, שובה, נבטיה ובעוד מקומות בדרום לבנון, את הסיורים ואת המרדפים המתישים בקור נורא ובחום צורב של סוף שנות השישים. בני דורי עשו את המלחמה, ואחרינו עוד הרבה מחזורים של לוחמים – ארבעים שנה (כמו ימיו של “דור המדבר”). מפקדינו הבכירים – בעצת מנהיגינו – החליטו להתעלם מכך.

אות מלחמת ההתשה צץ לפתע – כיוון ששדולה של קצינים בכירים (חלקם בכירים מאוד) מנסה למצֵב מחדש את המלחמה, ולהכחיש את תבוסתנו בה, בהנהגתם. הם עושים זאת על מנת שיוכלו להישיר מבט אל נכדיהם ואל ניניהם, ולהמשיך במיתוס השקרי, שטוו לעצמם, לפקודיהם ולציבור.

למלחמה על המים, למלחמות בלבנון, למלחמת ההתשה אחרי מלחמת יום הכיפורים, למלחמה בערפאת ולמלחמת אוסלו אין אותות מערכה. אף אחד לא קם לתבוע את כבוד הלוחמים, שעשו בכל מאודם, והוכשלו ברובן על-ידי פיקוד גרוע, שהוביל את ישראל אל התהום, ועל-ידי הנהגה מופקרת.

רב-אלוף משה (“בוגי”) יעלון ביקש מהציבור – כך דיווחה העיתונות – שם למלחמה נגד המחבלים של הרשות הפלשתינאית. בטרם הספיק לדווח לציבור על חיפושיו, נשלח יעלון הבייתה, בצדק. בתגובה לבקשת יעלון, הצעתי לקרוא למלחמה ההיא, “מלחמת המגבת הלבנה” – כיוון שהמאמן שרון החליט באמצע הקרב להיכנע, מבלי ששיתף את הצבא של יעלון ואת הציבור בשיקוליו. כזכור, שרון נמלט מחבל קטיף ומעונש על מעשיו הפליליים לכאורה בגין המנוסה, שכפה על צה”ל.

אולמרט אינו רוצה לפגוש את ההורים השכולים

למלחמה, שאיתרעה בקיץ בדרום לבנון, אין מזל. היא נידונה מראש לכישלון, והתחילה במבוכה גדולה. זו, כנראה, המלחמה הארוכה ביותר בתולדותינו – כפי שמציין עופר דרורי, היא ארוכה ממלחמת יום הכיפורים, שנמשכה (ללא מלחמת ההתשה אחריה) רק שמונה-עשר יום. אם זיכרוני אינו מטעני, לא הייתה במלחמת הקוממיות תקופה של לחימה רצופה בת 33 ימים.

הממשלה – בעצה גרועה של תדמיתנים, של כלכלנים ושל חורשי-רעה – החליטה לא להגדירה במלחמה. לכן, כנראה, גם לא יהיה לה אות. בינתיים מטפטפים פה ושם סיפורים על צל”שים, ולא נראה, שיעטרו בפומבי את הזכאים. מה עוד שיש לי, מזמן, ביקורת וספקות לגבי טוהר המידות של הענקת הצל”שים והעיטורים בצה”ל. כזכור, את ספקותיי אוששו תיקים עלובים, שהעמיד לעיוני ארכיון צה”ל אודות צל”שים במלחמת יום הכיפורים.

בשבועות האחרונים עולה תביעתם של הורים שכולים מהמלחמה האחרונה להכיר בכך, שבניהם נפלו במלחמה. הדבר חשוב להנצחת בניהם (כזכור, נהרגה גם חיילת בהפלת המסוק בלבנון), אך גם לצורך הרישום המדויק על מצבותיהם בבתי-העלמין הצבאיים.

המלחמה בקיץ האחרון לא הייתה מלחמתנו השנייה בלבנון. כאמור, המלחמה בלבנון נמשכת כבר ארבעה עשורים. טוהר השפה תלוי ביכולתה לתאר במדויק את המציאות. לכן, חשוב לקרוא למלחמה זו בשם. כנראה, יצטרכו המשפחות השכולות לכפות על אהוד אולמרט ועל ממשלתו (אם ישרדו את דו”ח ועדת וינוגרד ואת דו”ח המבקר על היערכות העורף) לעשות זאת – כמובן, באמצעות בג”ץ.

לפני כן, אני מקווה, שמישהו יכפה על אולמרט להיפגש עם נציגי המשפחות השכולות, ויכריחוֹ לקבל מהן את תחקיריהן על נפילת יקיריהן. ראש הממשלה, ששלח ביד כה קלה את בניהם למות, חסר את האומץ ואת היושרה לפוגשן. שהרי קל מאוד לפמפם נאום, שכתבו לו ספינולוגים, מאשר להיווכח פנים-אל-פנים בתוצאה המרה של הנהגתו, ולקבל במו ידיו מסמכים, המתעדים זאת.

למאמר המקורי



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר