התנתקות השואה ממדינת ישראל

התנתקות השואה ממדינת ישראל


דר` אילן שדה 08.03.2007 04:23
התנתקות השואה ממדינת ישראל


הגיעה עת ההינתקות. כל הכספים וכל הנכסים שהוזרמו למדינת ישראל כפיצוי מגרמניה ומדינות אחרות וכ”שנור” מארה”ב ראוי שיחולקו לניצולי השואה וליורשי הנספים



ציטוט מויקיפדיה: “יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא יום זיכרון שנקבע על-ידי האו”ם ב-1 בנובמבר 2005 לזכר השואה, והוא מצוין ב-27 בינואר. תאריך זה נבחר משום שהוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום, ושימש מדינות אחדות, ובהן גרמניה ובריטניה כיום הזיכרון לשואה, עוד קודם להחלטת האו”ם. לראשונה צוין יום זיכרון זה בשנת 2006, וההחלטה עליו התקבלה ברוב קולות”.

תיקון לויקיפדיה: מחנה אושוויץ מעולם לא שוחרר. מרבית אסיריו (כולל אמי) אולצו לצאת ל”צעדת המוות” לגרמניה. השורדים שביניהם נוצלו עד יומה האחרון של המלחמה.

ביום 27 ינואר 2007 היתה  הפעם השניה שבה כל אזרחי העולם ציינו את אסונו של העם היהודי. לפנינו “יום השואה האוניברסלי”. הנושא הופך להיות בבת עינה של התרבות האנושית. היום, אין צורך להיות יהודי כדי להזדהות עם ניצולי השואה ולזכור את ששת המיליונים.

 האם הנושא איננו עוד קניינה הבלעדי של מדינת ישראל? האם לפנינו תהליך התנתקות בין המדינה הציונית לבין האירוע ההיסטורי שבעיני רבים מאזרחי העולם הוא סלע קיומה של המדינה הציונית?

 אני סבור שהגיע עת התנתקות. מדינת ישראל איננה ראויה לתואר  שקשרה לעצמה כאילו היא “יורשת ששת המיליונים”.  מדינת ישראל ביזתה את זכר השואה. היא עשתה הכל, אבל הכל, כדי להפיק נכסים כלכליים ומדיניים מאפרם של ששת המיליונים ומסבלם של מאות האלפים שניצלו מן התופת. אולם, כל ילד שגדל פה בשנות ה-50 יודע היטב מה היה יחסה האמיתי של המדינה ומוסדותיה לנספים “שהלכו כצאן לטבח” ולניצולים שכונו “אבק אדם” בעיני הגיבורים הגדולים –  בן גוריון וחבריו.  

עומדת על סדר היום הלאומי  החרדה בצל הפצצה הגרעינית  האירנית. אז כמובן נזכרים בשואה. אז נזכרים כי ששה מליון יהודים חיים כיום במדינת ישראל. מספר מצמרר. אז כמובן מפעילים לחץ על אומות העולם בשם “ששת המיליונים”.  אחרי שמדינת ישראל עשתה שימוש בזוי בשואה לצורך קבלת כספים מגרמניה. אחרי מסע השנור בארה”ב תוך ניצול התסביך האמריקאי בגין הפקרת יהדות אירופה. אחרי שאבא אבן – דוברה הרהוט והאינטליגנטי של המדינה – כינה את גבולות 67 “גבולות אושוויץ” כדי לסחוט תמיכה מדינית וכספית במדיניות ההתנחלות. אחרי שעסקנים ציוניים עשו חיים טובים על חשבון כספי ניצולי השואה ויורשי הנספים.

  אנו ילידי שנות ה-50  ינקנו בבתי הספר את התורה כי הציונות היא התרופה כנגד הנאציזם והאנטישמיות. הדברים לא נאמרו במפורש, אולם במרומז היתה באויר אינדוקטרינציה כי אלו שנותרו בגולה ולא עלו ארצה – “אשמים .במותם”.  האמנם? האם באמת הפיתרון הציוני הוא הפיתרון הנכון או הגישה האמריקאית הדוגלת בפיזור אתני ולא בהקמת מדינה על בסיס דתי או לאומי? הרי היישות הציונית ניצלה מהשמדה בזכות הכוחות הלא ציוניים, למעשה אנטי ציוניים, של סטאלין בסטלינגרד ושל צ’רצ’יל באל עלמיין. 

   אין למנהיגות הציונית במה להתגאות במעשיה בעת מלחמת העולם השניה. המעטים: חנה סנש, חביבה רייק, אנצו סירני וחבריהם היו היוצא מן הכלל שלא העיד על הכלל. על פי המסמכים הידועים כיום המנהיגות הציונית התרשלה, אולי עצמה עיניה, מול שוועות הבודדים שיצאו מן התופת. טדי קולק בזכרונותיו מספר על ימי המתנה וחוסר מעש בטורקיה, כאשר אולי אפשר היה להציל יהודים. פרוטוקולי דיוני המנהיגות הציונית בעצם ימי מלחמת העולם השנייה חושפים אדישות וקהות חושים. התנהגותם מעולם לא נחקרה כדבעי.

   הסיכוי היחיד להצלת יהודי אירופה היה באיום בנות הברית בהפצצה מאסיבית של מתקני ההשמדה ושל ערי גרמניה, עד להפסקת ההשמדה. הגרמנים הבינו שפה זו היטב. הפצצת דרזדן וערים אחרות ומאוחר יותר הטלת הפצצה האטומית ביפן היו גורם מכריע בסיום המלחמה. אולם, עד לסיום המלחמה לא הוטלה אפילו לא פצצה אחת על מתקני ההשמדה- למרות שהיו מטרות ברורות וידועות. הטייסים הבריטים והאמריקאים טסו מעל אושוויץ והטילו פצצות במקומות אחרים. אז היה צריך לובי יהודי. אולם, מרבית מנהיגי יהדות אמריקה וארץ ישראל חששו לפעול: אם משום אדישות, אם משום חשש לתגובות אנטישמיות, אם משום העדפת “צרכי היישוב” ואם משום חשש שמא יואשמו בסיכון חיי חיילים אמריקאים. פעולות ההצלה והלובינג היהודי התאפיינו בחוסר מעש ואוזלת יד.

  ניצולי השואה היו חיילים נאמנים במאבק לתקומת מדינת ישראל. לא מעטים נשלחו לחזית ולא שבו. רובם הדחיקו את חוויות השואה והשתלבו במאמץ לבניין מדינת ישראל. הם והמהגרים המזרחיים היו עיקר כוח העבודה שבנה את המדינה.  המהגרים – או בכינוים הישראלי “עולים”- נוצלו ע”י הותיקים- כפי שקורה בכל מדינת הגירה. הניצול גרם להתפרצויות זעם של עולי המזרח. לעומתם, ניצולי השואה חרקו שיניים ושמחו במנת חלקם.

  בשנת 1952, כאשר הדם לא יבש והפצעים לא הגלידו, עשו מנהיגי המדינה הצעירה את המעשה הבזוי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מנהיגות שייצגה בעיקר את  האינטרסים של קבוצות הכוח העיקריות בכלכלה הישראלית: בעיקר מפא”י והליברלים, כרתו “הסכם שילומים” עם גרמניה המערבית. איש מן הנושאים והנותנים לא היה ניצול שואה. לאיש מהם לא היתה סמכות מוסרית, ודאי לא משפטית, לפעול בשם הנספים, בשם היורשים ובשם הניצולים. לא עזרו ההפגנות של “חרות” מימין ומפ”ם ומק”י משמאל.  איש ממנהיגי המדינה לא שעה למחאות. העיסקה היתה פשוטה: כסף למדינה ולגורמים כלכליים בבעלותה תמורת סליחה ומחילה על חשבון ניצולי השואה ויורשי הנספים. ניצולי השואה ויורשי הנספים, שהיו כפופים לחוק הישראלי, היו מנועים מלתבוע את גרמניה. מה גם שבן גוריון לימד אותנו כי זו “גרמניה אחרת”.

      במדינה מתוקנת היו המתחזים לנציגי היורשים והניצולים מושלכים לבית סוהר. אילו היה מדובר במדינה זרה היו הפוליטיקאים הישראלים זועקים מרה. לא כך כאשר מדובר במדינת ישראל. מערכת פוליטית מושחתת ומערכת משפט עלובה ורופסת רמסו יחדיו את זכויותיהם של יורשי הנספים ושל הניצולים.

  מה עשתה המדינה וכיצד נהגה בניצולי השואה? כיצד  נהגו פקידי האוצר בניצולים? מה עשתה מערכת המשפט? חבל להכביר מלים.  הדברים ידועים ויהיו לדיראון עולם. הפוליטיקאים הציניים, הבירוקרטיה הישראלית המושחתת ומערכת המשפט הרקובה שחקו כולם את זכויות ניצולי השואה עד תום.

   לדעתי, התנהגות מוסדות המדינה  נגזרה מן המעמד הפוליטי הנחות של ניצולי השואה במדינת ישראל. האשמה היא גם בהם. הם לא ידעו להתארגן פוליטית, ליצור בריתות אסטרטגיות ולגבש כוח. “המשפחות” – “מלח הארץ” אכלו אותם בלי מלח. שלא כמו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, לא נטלו השבים ממחנות הריכוז ומשורות הלוחמים בנאצים את המנהיגות. בכל מדינות אירופה – ללא יוצא מן הכלל – השלטון עבר לאחר “המלחמה הגדולה” לידי ניצולי המחנות והלוחמים בנאצים. לא כך היה במדינת ישראל. הלוחמים בנאצים ואסירי המחנות לא הלכו בדרכי עמיתיהם באירופה. הם לא יצרו את הבריתות הפוליטיות המתבקשות עם המהגרים מן המזרח בכדי לסלק את המנהיגות הכושלת ולהגיע לשלטון. התוצאה היתה: אותם עסקנים, שנכשלו במחדל נורא בעת מלחמת העולם וחטאו כלפיהם גם לאחריה, המשיכו הם, (ובניהם ובני בניהם…) להחזיק בשלטון. הם מעולם לא שילמו את מחיר המחדל החמור בתולדות התנועה הציונית.

 

 

 זה המצב עד היום, ללא חשיבות באיזו מפלגה המדובר. איש מניצולי השואה והלוחמים בנאצים ואפילו לא צאצאיהם – לא זכה במועמדות לראשות ממשלה. איש  מהם לא כיהן במשרה ביצועית חשובה. כמדומני שלא היה אפילו שר אחד מניצולי השואה. המשרה הפוליטית הגבוהה ביותר היתה משרה סמלית של יו”ר כנסת. אפילו לא שר הדואר ולא שר המשטרה. נאדא. שום כלום.  כל מתמטיקאי יאמר שתופעה כזו איננה יכולה להיות פרי מקרה. היתה יד מכוונת שהרחיקה את ניצולי השואה והלוחמים בנאצים מעמדות שלטוניות.

 

  קוריוז: מעשה באחד, בן למשפחה אריסטוקרטית  – שופט עליון לשעבר ובנו של שופט עליון לשעבר- אשר התבטא ואיים “בגדיעת ידיהם” של מי שלדעתו ירים ידו על בית המשפט העליון אותו האיש זיהה כנחלת אבותיו. אי אפשר להסביר זאת רק כפליטת פה של טיפש וגס רוח. זו תמצית האידיאולוגיה של ה”משפחות”-  אלו המכונות “אליטות”. הכל מגיע להם. הם אדוני הארץ.

    הגיעה עת ההתנתקות.  כל הכספים וכל הנכסים שהוזרמו למדינת ישראל כפיצוי מגרמניה ומדינות אחרות וכ”שנור” מארה”ב ראוי שיחולקו לניצולי השואה וליורשי הנספים. ראוי לחסל את המנגנונים של הסוכנות ושל המדינה שהוקמו לשם “שנור” ושליטה בכספים הללו. יש למנות מנגנון פיקוח חיצוני משום חוסר האימון במערכת המשפט הישראלית האכולה בנפוטיזם ובשחיתות מבנית.


 
דר’ אילן שדה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר