נורמה מושחתת מטהרת את השרצים

נורמה מושחתת מטהרת את השרצים

חנה אייזנמן
05.02.2007 08:29
נורמה מושחתת מטהרת את השרצים


שלושה הם המרכיבים העיקריים של השמאל הישראלי שוחר ה”שלום” – רוע, צביעות ושנאת ישראל. המרכיבים, כולם במינון קטלני, יוצרים פצצה לא קונבציונאלית, שאותה חובה לנטרל. כל שניה שפצצה זו ממשיכה לתקתק, מקרבת את ההרס המוחלט.



 

 

                                        


הרשעתו של חיים רמון הכתה את כל מוקירי זכרו “כרעם ביום בהיר” (יוסי ביילין, בקול ישראל). עבודה מסורה, מעל ומעבר לדרישת התפקיד, של התיקשורת ירדה לטמיון-ארכיון בית המשפט.

 

 

מאמצי התיקשורת בזריית דיסאינפורמציה, כדי ליצור דעת קהל אוהדת לרמון ולחץ לא מתון על בית המשפט, עלו בתוהו ובוהו במערכת הפוליטית בישראל.

כל “מחנה השלום” נעמד על רגליו האחוריות, למאמץ כביר אחרון, להשפיע על בית המשפט, במקרה שחיים רמון יגיש ערעור. עוד לא פסה תקוות יעל דיין לעשות שינוי בחוק הטרדה מינית. במקום שאפשר לקלקל, אפשר גם לתקן. אפשר לחוקק, למשל, את “חוק רמון”.

חוק רמון יכלול סעיף –  חוק זה כפוף לנורמה השלטת בתקופה הנדונה בחוגי השלטון בישראל לא יטיל בית המשפט אחריות למעשי השובב, במקרה שהנ”ל לא חרג מן הנורמה הנוהגת, כאמור בסעיף …

את הנימוקים יכולים לספק טומי לפיד וכל המחנה ה”נורמטיבי”. לדעתם, לא היה מקום להגיש כתב אישום נגד השר רמון, והאירוע לא צריך היה להגיע כלל לבית המשפט. וגם זו כבר נורמה.

היועץ המשפטי מחליט בהתאם לטובת “המדינה שהשמאל בנה”, נגד מי ראוי להגיש כתב אישום, ובמעשיו של מי “אין ענין לציבור”.

 

כל צרכן תיקשורת מן השורה נדהם מן ההרשעה. כל צרכן תיקשורת ידע. לא חשב, ידע! כי התיקשורת “ידעה”, שבמקרה הגרוע, רמון יצא בנזיפה.

כותרות מעריב, שעות מעטות לפני מתן פסק הדין, הוקדשו לדיון, האם יש בנזיפה כדי לפנות את רמון מכהונת שר המשפטים, או, אולי זה מוגזם…

 

ולא ניכנס כאן לדיון, בהנחייתה הצבועה של איילה חסון, על ההבדלים בין הטיפול התקשורתי בפרשת הנשיא קצב, לבין הטיפול בחיים רמון. רק נרמוז, שהיא עמדה על ה”הבדל” בין שתי ההאשמות. ועקפה בצורה אלגנטית מאד את העובדה, שבית המשפט אמר את דברו במקרהו של רמון, ואילו קצב, טרם הגיע למועדון הזה.

אלא, חיים או מוות ביד מנגנון התעמולה, שזיכה את רמון וחייב את קצב.

 

למען ההגינות עלי להעיר, שאני שמחה לאידם של השנים. לא בגין בהמיותם, בגלל “תרומתם” לאידי אב, שנת התשס”ה. בגין מתן יד לרצף רדיפת יהודים בת שנות אלפיים.

 

 

הצביעות מלווה קבועה לאנטישמיות           

 

 

כמה דוגמאות לצביעות אצל כמה דמויות מן המתועבות בפוליטיקה הישראלית.

 

התחלתי בהעתקת קטעים מן המצע האנטישמי של “שינוי”. לאחר שירדתי בו, מטה מטה, תרתי משמע, החלטתי שחבל על המצע כאן, ואבקשכם לקבל את הקביעה המתבקשת  – מצעה של מפלגת שינוי, מיסודו של “אחרון ניצולי השואה בכנסת”, הוא אנטישמי ומקדם כפיה אנטי-יהודית על היהודים היושבים בציון.

 

כשישראל הפציצה את רפיח, עיר מרצחים ידועה ואם כל מנהרות הנשק, הראתה התיקשורת הישראלית זקנה היושבת על הריסות (על פי מקורות יודעי דבר, זו תמונה מסיפור אחר, במקום אחר בעולם). הזקנה הזו, הזכירה ל”אחרון ניצולי…”. את סבתא שלו בשואה.

 

ה”קללה” של יפעת אלקובי לפורעת ערביה, פרובוקטורית בשכר של “פעילי שלום”, שהוצגה באמצעות קלטת מתוזמנת, מתוזמרת ומבושלת היטב, באדיבות התיקשורת הישראלית, הזכירה לטומי תקופה חשוכה בדברי ימי ישראל, שאסור להשוות אליה שום דבר, רק את ה”התנחלויות” ואת ה”מתנחלים”.

 

כאשר האמת היא, שמדינת ישראל אימצה לעצמה את נורמות הרייך-השלישי, המתירות ואף מעודדות הסתה נגד היהודים וזכויותיהם, מעלילות “סחיטת הקופה הציבורית”, דרך “הבנים שלנו מתים בגללם”, עבור בעלילות דם מכל הסוגים, ועד גירוש פיזי, אלימות והשפלה. כל מה שנמנה באלו שאסור להשוות אליהם ישראלים, או ערבים, אפשר, בלי להתאמץ, למנות ב”ציונים שפויים” וב”פעילי שלום”, מאז תחילתו של ה”מפעל הציוני” –  מהפקרת יהודי אירופה למשרפות ועד ימים ולילות של בדולח בגוש קטיף.

 

נותר רק לקבוע את המחיר                                  

 

יש לשים קץ לניצולה הסחטני של קופת המדינה לצרכי דת….

  משרד החינוך לא יסבסד מוסדות חינוך שאינם מלמדים ציונות, אזרחות, מתמטיקה, מדעים ואנגלית…. (מצע שינוי)

 

לקראת ההצבעה על תקציב שנת 2005, איים טומי לפיד להצביע נגד התקציב, בגין 290 מליוני שקלים שהוקצבו למגזר החרדי. רק לאחר שהוצע לו שוחד של 700 מליוני שקלים לצרכי סיעתו, הסכים טומי להצביע בעד אישור התקציב. כדי להצדיק את עצמו בעיני זהבה גלאון ויוסי ביילין, תירץ לפיד את הצבעתו בכך, שהצבעה זו מבטיחה את ביצוע ה”התנתקות”.

אירוע זה מזכיר את סיפור ברנארד שאו ו”הגברת”.

 

שאו הציע לגבירה מן החברה הגבוהה,  “הצעה מגונה”.

הגבירה נפגעה, כמובן, עד עמקי נשמתה, ודחתה את הצעתו מכל וכל. הסופר לא ויתר, והציע לה תמורה כספית גבוהה יותר משהציע בתחילה. הגברת הסכימה לשקול בדבר….

על כך אמר שאו – על טיב הסחורה כבר הסכמנו, נותר רק לקבוע את המחיר…. 

 

וא-פרופו – אם כבר משחקים ב – זה מזכיר לי – לי מזכירה התנהגותו הבהמית של רמון סרט שראיתי לפני שנים, בו נראה קצין גסטאפו מוביל ילדה יהודיה לקובה פנימית בבַאר נאצי, להשתמש ולהשליך למשרפה…

 

למה לא? רק הזכרונות של טומי לגיטימיים?

 

ואם כבר הזכרנו את יוסי ביילין –                    

 

קולו של היוסי נשמע הבקר כמו פרצופו, בייבי פייס, שרק צווארון הכמרים הלבן חסר מתחת לסנטרו. יוסי מעיד, הבקר בקול ישראל, שפסק הדין נפל עליו, “כרעם ביום בהיר”. עוד מצהיר יוסי – נשבר לי הלב. מדהים, יש לו לב! קשה להאמין….

יוסי, כמובן, ממשיך לתת את אמונו בבית המשפט הישראלי, אבל הוא רומז, שגם בית משפט, כמו זה הישראלי, כליל השלמות,  יכל לטעות…. לבו של יוסי כואב על חברו הטוב, חיים, שחטף את מכת חייו.

 

הערכתו של יוסי לשלטון החוק בישראל, היא תופעה חדשה יחסית. בשעתו, כאשר חל על אזרחי ישראל “חוק איסור מגעים עם אש”ף”, לא היה ליוסי אמון בשלטון החוק ואף לא הערכה, כי הוא ידע טוב יותר, ודווקא נפגש עם הנהגת הארגון, שהוקם שלש שנים לפני מלחמת ה”כיבוש”, במטרה לשחרר את תל-אביב, סביון וצהלה מן הכיבוש הישראלי. היוסי תידרך את הערבים, לטובת “שני הצדדים”, כיצד יש לנהוג, כדי לקדם את תכנית השלבים, שנצחון מלחמת ה”כיבוש”, הסיג אותה לאחור, במידה המסכנת את יישומה. האמת היא, שהתידרוך היה מיותר, יוסי וחברים דאגו בכל מקרה, לקידום תכנית השלבים. ופטרו את הערבים מכל מאמץ. לחיק הערבים נפלו הישגים עצומים וגם שעשועים, ותודה ל”בייליניזם”. וגם בילויים הלכו שם – מדורות בערו ברחבי חבל עזה, כשמסביבן מרקדים הקניבאלים, שהשתחררו, שוב תודה ליוסי, מן ה”כיבוש” האכזרי.

 

חורבן עשרות ישובים לא נפלו על ביילין כרעם ביום בהיר, הרי זה תוכנן במשך שנים רבות. וליבו לא כאב. אם אפשר לסמוך על עדותו, שהוא בעל לב. וטומי, לשונו נדמה. כנראה מרוב זעזוע. נעשה לו שחור לפני העינים, והוא לא ראה את האקציה בגוש קטיף.

                                   

וזה מזכיר לי את מנחם פרומן. האיש הזה הרביץ תורה בעמוס עוז, בדוד גרוסמן וחבר מרעים, על ה”גזל”, במסגרת סידרת המתח, מאסכולת “ארץ המתנחלים” של חיים יבין – הסידרה “המתנחלים והזיתים”. האיש, מנחם, חצב להבות שנאה ליהודים.

אבל, כשרוטשו למוות שני ילדים מתקוע, בידי ערבים, “הרב המתנחל” מתקוע, המסית הדגול, מנחם, ה”דואג” כל כך לשלמות זיתיהם,  כשנתבקש להגיב על הזוועה החייתית הזו, אמר – “וידֹם אהרון”. כמה נוח! וכמה מתועב!!!

 

ועל השולמית, פרקליטת השטן, על כל גילגוליו וגילוייו, נדלג הפעם. רק נעיר – די בעובדת עמידתה של השולמית לצד רמון, כדי להבין שהאיש אשם, אשם, אשם!



 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר