סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 בינואר, 2007: חלוץ אחד פחות

סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 בינואר, 2007: חלוץ אחד פחות


גדעון ספירו 04.02.2007 17:56
סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 בינואר, 2007: חלוץ אחד פחות


וגם: להכין את המקלטים – ברק רוצה לחזור *** לגרש את המתנחלים מחברון *** הרכוש מול החיים



סמרטוט אדום – טור שבועי, 17 בינואר, 2007:

חלוץ אחד פחות

וגם:

·       להכין את המקלטים – ברק רוצה לחזור

·       לגרש את המתנחלים מחברון

·       הרכוש מול החיים

חלוץ אחד פחות

הרמטכ”ל דן חלוץ כתב במכתב ההתפטרות לראש הממשלה כי הוא עושה זאת בגלל “תפישת האחריות שלי”. למחרת ההתפטרות הופיע חלוץ בטקס סיום קורס חובלים בחיל הים, ובדבריו, שהועברו בשידור חי בשלושת ערוצי החדשות בטלביזיה, הוא התגאה ב”ערכים ובמוסר” שמדריכים אותו ואת הצבא. זה נשמע טוב. היש דבר יותר ראוי להערכה מאשר בן אדם בעל ערכים ומוסר שלוקח אחריות על מחדליו ומתפטר? היה ברור כי עיתונאים לא מעטים שעד כה זינבו בחלוץ יעשו סיבוב פרסה ויתחילו להעטיר עליו מחמאות בבחינת שורו הביטו וראו מה גדול האיש שלוקח אחריות וכמה עלובים נראים על ידו שר הביטחון עמיר פרץ וראש הממשלה אהוד אולמרט. נכון שאולמרט ופרץ נראים עלובים, אבל באשר לחלוץ, לא אחריות ולא נעליים. האיש נאחז בקרנות המזבח של תפקידו עד כלות, ורק כשראה כי אינו מצליח לשקם את מעמדו הצונח בציבור, וחבריו במטכ”ל מדברים בו סרה מאחורי גבו באוזני עיתונאים,  ולכך מתווסף החשש מוועדת וינוגרד שעשויה להמליץ על סילוקו,  החליט להקדים תרופה למכה.  למעשה חלוץ גורש מהצבא.

שוחרי זכויות האדם בוודאי לא יזילו דמעה. לדידם מדובר בפושע מלחמה שפיקד על הרס לבנון, גרם להרג ופציעת אלפי בני אדם שדבר אין להם עם לחימה, אחראי על ירי פצצות מצרר לעבר ריכוזים אזרחיים  הגורמות עד היום לקורבנות בנפש של ילדים בלבנון.

הוא היה שלם עם הטלת פצצה במשקל טון על שכונת מגורים צפופה בעזה שגרמה למותם של 14 בני אדם, מחציתם ילדים ונשים, ופציעתם של למעלה ממאה. כל מה שהיה לו להעיר על הפשע, שזה בעצם לא מזיז לו, שהוא מרגיש מכה קלה בכנף המטוס עם שחרור הפצצה וזהו. הוא הצהיר כי הוא ישן בלילה בשקט והציע זאת גם לפיקודיו הטייסים.

מנקודת מבט שמאלית הסיפוק מהתפטרותו של חלוץ, הוא קצר מועד, שהרי אין מדובר בשדוד מערכות ובתובנות חדשות בחברה הישראלית. אין כאן מצב שבו פינושה מסתלק ובמקומו בא סוציאליסט כמו שהתרחש  בצ’ילי.

מלחמת לבנון השנייה לא חיזקה את הציבור, השמאלי, הליברלי שוחר השלום. כל סקרי דעת הקהל מראים כי המלחמה החזירה את הסומק ללחיי הימין. בחירות מחר יחזירו לשלטון ברית של הליכוד והמפלגות ימינה ממנו.

במקום חלוץ יבוא פושע מלחמה ממאגר הגנרלים הישראלים, שהרי אין אחד מהם שידיו לא זוהמו מפשעי הכיבוש. שוב נשמע את ההצהרות ש”הצבא מפיק לקחים ומתכונן למלחמה הבאה.

להכין את המקלטים – ברק רוצה לחזור

אהוד ברק רוצה לחזור לפוליטיקה. הוא הכריז על מועמדותו לראשות מפלגת העבודה ולתפקיד שר הביטחון. הזיכרון שלי מברק הוא מפחיד.

במלחמת המפרץ הראשונה בתחילת 1991 הוא היה סגן הרמטכ”ל. ראש הממשלה היה אז יצחק שמיר. ארה”ב כפתה על ישראל הבלגה אל מול הטילים ששיגרה עיראק לישראל. לברק היו אז הצעות הרפתקניות ושמיר היה צריך לרסנו. בתקופת כהונתו כרמטכ”ל זכור הביזיון של אסון צאלים שם נהרגו מספר חיילים במסגרת אימונים למבצע הזוי ומטורף של התנקשות בחייו של סדאם חוסיין.  

הטבח במערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין ב-1994 (30 הרוגים ולמעלה מ-120 פצועים) התרחש אף הוא תחת רמטכלותו של ברק. הוא הגיב אז בעוצר על חברון הפלסטינית ובדיכוי אלים של הפגנות פלסטיניות שצרפו עוד מספר הרוגים ופצועים למאזן של גולדשטיין.

שתי שנות כהונתו של ברק כראש ממשלה הן עתירי כישלונות: מאורעות אוקטובר אלפיים בהם נהרגו 13 אזרחים ערבים, האישור שנתן לאריאל שרון לעלייה הפרובוקטיבית שלו לרחבת המסגדים בעיר העתיקה בירושלים שהציתה את אינתיפאדת אל אקצה,  כישלון השיחות עם הפלסטינים בקמפ דייויד שבקבותם טבע את הסיסמה “אין פרטנר”, הריגת מפגינים פלסטינים באמצעות טילי מסוקים כבר בשלבים הראשונים של האינתיפאדה בטרם היו קרבנות בנפש בישראל,  השקעות שיא בבנייה בהתנחלויות (הרבה יותר מאשר בתקופת נתניהו), שחיתות בדמות עמותות הקש שהקים לגיוס לא חוקי של כספים, ובצד כל אלה אדם שאינו מסוגל לקיים יחסי אנוש נאותים, סוליסט שמתקשה בעבודת צוות  – וזו רשימה חלקית.

את כל הדברים האלה יודע גם גדעון לוי. ובכל זאת הוא כתב רשימה בטורו  “רק ברק” (הארץ 14.1.2007)  בה הוא תומך בברק בדרכו חזרה לראשות הממשלה.

מקרה נדיר שבו אני חולק עליו.

לדעת לוי ברק הוא היחיד מכל המועמדים ששמם מוזכר עתה לראשות ממשלה, שעשה ניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני בצורה כוללת בקמפ דייויד.   הוא לא הצליח, אבל לפחות ניסה, סבור לוי. זהו קרדיט שלהערכתי ברק לא זכאי לו. ניתוח התנהלותו של ברק בדיוני קמפ דייויד ובדיקת הצעותיו, מלמדים כי לא התכוון ברצינות לסיים את הסכסוך, אלא ליצור את מראית עין של נדיבות שתאפשר לו לחזור ולומר “אין פרטנר”. כך התאזרחה לה האגדה שברק הסכים להחזיר למעלה מ-90 אחוזים משטח הגדה, מה שלא היה נכון. הצעת ברק למשלחת הפלסטינית דיברה על החזרת כ-88 אחוזים של השטח כאשר 12 האחוזים הנותרים נשארים בידי ישראל עם ההתנחלויות. אותם 12 אחוזים הבטיחו את חלוקת הגדה למעין בנטוסטנים כאש ישראל שולטת על המעבר מאזור פלסטיני אחד למשנהו. ברור היה כי המשלחת הפלסטינית לא הייתה יכולה לקבל את ההצעה, אבל לברק זה הספיק לחזור לישראל עם המסר של אין פרטנר.

ברק סלל לימין את השלטון וגרם לשחיקה קשה בשמאל הישראלי המתון שהושפע קשות מ”האין פרטנר”. השמאל טרם התאושש מכך.

אותה תמונה חזרה על עצמה במו”מ עם סוריה. הוא ניהל מו”מ אבל ברח ברגע האחרון.

ברק נעזר ביועצי תדמית ואלה הציעו לו לבוא אל הציבור בלבוש  חדש של ילד טוב ירושלים. “למדתי והשתניתי” כך כתב במכתב למזכ”ל המפלגה בו הודיע על מועמדותו ליו”ר העבודה.

אין לכך סימנים.  מאז חזר לפוליטיקה אין בפיו בשורות חדשות. הוא תמך במלחמת לבנון השנייה, התנדב להיות אחד המסבירים שלה בחו”ל.  

יש בברק אלמנטים הרפתקניים “ליברמניים”. כאשר אני קורא כי ישראל מתרגלת את הפצצת הכור באיראן עם נשק גרעיני, אני מתמלא חרדה כפולה לנוכח הרעיון שברק יהיה ליד הגה הביטחון או ראש הממשלה.

הוא איש עם פוטנציאל מסוכן, עדיף היה אם ימשיך “לעשות לביתו” ולא ישב ליד ההגה הגרעיני של ישראל.

לגרש את המתנחלים מחברון

המתנחלת יפעת אלקובי מחברון, בעלת השרמוטה, הצליחה למקד לפחות למספר ימים את חומרת פשעי המתנחלים  כלפיי הפלסטינים בחברון.

האלימות הפיזית והמילולית של המתנחלים, אותם פולשים לרכוש לא להם,  היא מעשה של יום יום. המתנחלת אלקובי לא הייתה מעזה לגדף אישה פלסטינית ולכנות אותה “שרמוטה” אלמלא זכתה להגנת חיילי הכיבוש.

הפתרון האחד והיחיד לסבלות הפלסטינים באזור ספציפי זה, הוא סילוק המתנחלים מחברון. לעקור את הסרטן הפשיסטי מיד.

לא מכבר צפיתי בסרטו המצוין של ערן טורבינר “מדריד לפני חניתה” על המתנדבים מארץ ישראל שנסעו לספרד להצטרף לבריגדה הבינלאומית במאבק נגד הפשיזם, במלחמת האזרחים  שם בשנים 1936-39.

אנו זקוקים באופן דחוף לרוח שפיעמה במתנדבים האלה. אם ממשלת ישראל והצבא לא מוכנים או מסוגלים לפנות את המתנחלים, ראוי להקים בריגדה בינלאומית שתיקח על עצמה את המשימה.

הרכוש מול החיים

שי דרומי בעל “חוות בודד” בדרום הרג פורץ ופצע את חברו כאשר ניסו לדברי היורה לגנוב  בחוותו.

היורה נעצר והמשטרה מבררת האם הייתה הצדקה לירי בכלל, והריגת אדם בפרט.

בעקבות מעצרו התארגנה תנועת תמיכה בדרומי, בעיקר חוואים וחקלאים הסובלים ממכת גניבות.

עוד בטרם יקבע בית המשפט אם מדובר ברצח, בהריגה או בהגנה עצמית, ברור שדרומי עבר עביר משום שירה בנשק אותו החזיק ללא רישיון.

ח”כ כץ מהליכוד, מיהר להגיש הצעת חוק לפיה יותר שימוש בנשק חם כלפיי פורצים.

יש כאן סכנה של מדרון חלקלק. במדינה שכה רבים בה מחזיקים נשק, התרת הרצועה בשימוש בנשק חם עלול לדרדר עוד יותר את המצב. בניגוד לנהוג  במדינות רבות בארה”ב, כמו טקסס, שם יש לכל בעל חווה אישור לירות על פורצים, אני מעדיף את הריסון האירופי לפיו חיים קודמים לרכוש.

באשר למקרה הקונקרטי בדרום, אין ספק כי יש קשר בין מכת הפריצות לבין המצב הקשה בו חיים האזרחים הבדואים. במציאות בה המדינה נותנת אלפי דונם ליהודים במסגרת “חוות בודדים” ומותירה את האוכלוסייה הבדואית במצוקותיה,  גוזלת את קרקעותיה, לא מספקת דיור, חשמל, מים, חינוך ותעסוקה, אין פלא שרבים בייאושם פונים לאפיק פלילי. במקום חוות בודדים שהם בבחינת התגרות בבדואים החיים שם דורות, ראוי שהמדינה תשקיע באוכלוסייה הבדואית, תאפשר לה להקים כפרים חקלאיים ולא לנסות ולצופף אותה בעיירות מוכות אבטלה ועוני.

להערכתי, שי דרומי הירשה לעצמו יד קלה על ההדק משום שסבר, שהמדינה תתייחס בסלחנות להריגת בדואי.

צריך לנהוג בדרומי באותה חומרה כמו שהיו נוהגים בבדואי שהיה הורג פורץ יהודי.

 

..

מאמרים: גדעון ספירו  



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר