“האח הגדול” של יוליוס

“האח הגדול” של יוליוס

חנה אייזנמן
25.01.2007 02:16
"האח הגדול" של יוליוס


הילדים הכעוסים הללו מעולם לא שילמו חודש שכירות, לא הריחו משכנתא, לא הזמינו אינסטלטור לתקן פיצוץ בצינור, לא הביאו “הביתה” תלוש משכורת, לא תיקנו כורסא שבלתה ברבות שנות הבית, לא עשו מטבח, לא שילמו ארנונה, לא סיידו מחדש… אבל בגעיות ובגניחות – אין כמוהם: “געוואלד! עוקרים אותי מביתי! … ואם מחר ינחה אחד הדרווישים … לנטוש את “הבית” הזה ולעבור ולהתגורר בפחית אחרת, לא יעברו 24 שעות וגם הקופסה ההיא תועלה למדרגת “בית” (“לא ראויים למגורי אדם”, ב. מיכאל).



                                                       

 

ה”אח הגדול” של יוליוס             

 

 

תרבות שעות הפנאי

 

 

 

144ד2. הסתה לאלימות או לטרור
א. המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים (
http://community.walla.co.il/?w=/512/2904/10451144).

 

באתרי המשחקים לילדים באינטרנט, מוצעים לילדים משחקים מסוג – הכה במתנחלים ונצח את המחשב – — דרוס כל דוס כתום בבולדוזר נהוג בידי אריאל שרון –  והרי לך נצחון…

זה לא דבר חדש. זו הסתה הנמשכת כבר שנים רבות, במקביל לכל שאר צורות ההסתה, בשכמותה קדם השמאל היהודי לנאצים, בכל כלי התיקשורת והמדיה במדינת היהודים.

הרעל מטופטף למוחות ילדי ישראל בדרכים חביבות, לאט אבל בטוח. וכך צמחו לנו דורות, חולי שנאת ישראל, המתנדבים, למשל, לבצע את מדיניות היודנריין הנאצית, כדי להגן על ה”דמוקרטיה”, מפני “פורעי חוק”, “פאשיסטים”.

ומכיוון שההגנה על הדמוקרטיה מתוקה מדבש, תופסת את הבמה, כבר הרבה מאד שנים, שונאת ישראל, מתקתקה בחביבותה, כמו חני נחמיאס. אותה אם רחמניה, המטיפה מוסר לאמהות גוש קטיף, שחשבו בזמן הגירוש על ילדיהן, לפני שחשבו על כלבי המחמד שלהם (שאבדנם בוודאי שבר לבבות רכים רבים. וגם על זה ישלמו חובבי בעלי-החיים מסוג חני נחמיאס ואורנה בנאי).           

חני אימצה כלבלב. וראויה היא להיכנס לפנתיאון גדולי האומה, כמו, רבין וטדי קולק, למשל.

 

בשעתה שודרה תכנית בשם “זהו זה” ב”טלויזיה החינוכית”. שחקניה היו מוכשרים באמת, התכנית היתה מתוחכמת ומצחיקה. וכזה היה גם אותו שידור הסתה, חביב, מצחיק ומתוחכם –

                                                                                      

אבי קושניר הוא גאון מחשבים קטן, מכנסים משוכים עד למרכז החזה, כתפיות ומשקפים. אביו, מוני מושונוב, פועל קשה יום, עמוס חובות ומשכנתא. יום אחד מגלה האב, שכל חובותיו, ובראשם המשכנתא, נמחקים! האיש אינו יודע אם השטן מהתל בו, או אולי קרה לו נס משמים.

הוא מגיע הביתה המום, ומספר לבן על הנס…

והבן יקיר מבהיר לאביו, שאין נסים. הוא זה שחולל את ה”נס”. הוא פרץ למחשב הבנק, ושינה שם את כתובת אביו לכתובת ביש”ע….

האב מתחלחל, הוא נכנס לחרדה וגוער בבן, וזה משיב בתמימות קושנירית סופר-חביבה – מה אני אשם שהמתנחלים מקבלים הכל בחינם? –

                                                    

וכך, מתנהלת לה הסתה פרועה על מי מנוחות, בכל כלי התיקשורת, אין הגבלות גיל, ראוי לצפיה, לקריאה ולמשחק לכל הגילים. במשך עשרות שנים, מגוייסת כל התיקשורת הישראלית לתעמולה זוועה, כשתחנת השידור של צבא מדינת היהודים עולה על כולנה.

 

אך בזה לא סגי. כדי לבצע את ה”משימה הלאומית” של מדיניות היודנריין בגוש קטיף, יש להוסיף כהנה וכהנה. החיילים מרוכזים במרכזי לימוד, נתונים לשטיפת מח של סוללות פיכולוגים מן השורה הראשונה, שמשימתם לעשות דהומניזציה ל”מתנחלים” ולהתיר את דמם.

 

ואמות הספים לא נעו ולא זעו! הרי המעט שהיה העם הזה חייב לדרוש ברמה, ואם לא ניתן בארץ, אז בבית דין בינלאומי, להעמיד לדין, על פי תקדים משפטי נירנברג, את כל השותפים לשטיפת המח הנאצית.

“צבא העם” שוסה בעם. איפה נשמע כדבר הזה? ואתם יודעים מה? הקורא ליודונאצים בשמם, עלול לעמוד לדין בגין “הסתה”.

מקימים חממות להסתה גזענית-פאשיסטית, להזרקת שנאת ישראל לוורידי ילדי ישראל, וזה בסדר, וזה מובן מאליו, לאחר עשרות שנים של ניהול הסתה כנ”ל. פשע מתועב ומבחיל, שלא היה דוגמתו בדברי ימי העולם, לבד מאשר במנגנון התעמולה של בן-גוריון וחבר מרעיו.

התרת דמו של חלק מן העם, בעיני הגויים היא התרת דמו של היהודי. הם אינם מבחינים בין יהודים “לגיטימיים” (אבשלום וילן) לבין יהודים יהודים. בעיניהם כולם אותה תועבה, בעיקר לנוכח הבוגדנות המתועבת, שגם אותה מייחסים לכולם.

                                                    

שטיפת מח מחד, סתימת פיות מאידך   

 

“…. אולם המודיעים הבלתי אחראים למיניהם מוסיפים במו ידיהם להרוג יהודים. הם קולטים כל שמועה, מחפשים בנרות אחרי כל בשורה רעה, אחרי כל מספר קטלני ומגישים אותו לעיתונים ולקוראים בצורה ובתוכן המקפיאים את הדם, ו’הורגים’ ממש. ודאי יש מי שיגיד: ‘אנו כאן שאננים מדי, לבנו ערל ואטום, כלפי הנעשה שם בעולם היהודי הקודר והחרב ואין להצטער אם איזו ידיעה תוציא אותנו מהשאננות’. אבל האם אין מרגישים מפיצי הידיעות על רבבות יהודים ועל רבע מליון יהודים הרוגים וטבוחים, כי לב רבים אינו נוטה להתרגש ביותר מהעובדות והמספרים, אשר בידיעות אלה מחמת אי-אמון בהן, מחמת ההגזמה בהן…?” (“דבר”, 17.2.1942, [אות-קין])

 

וכאמור אין פוצה פה ומצפצף. איננו מצפים לצפצופים ואזעקות מפני השואה המתרחשת על ראשינו מצד מחולליה, מדינת ישראל על כל מוסדותיה, אך מה על הקרבנות? מדוע הם שותקים? אך ורק מפחד האח הגדול? או אולי מתוך אימפוטנטיות והזדהות הקרבן עם תליינו?

                                                                  

והכל מדקלמים – אסור להשוות שום דבר לשואה – על פי דגם ההרגעה ערב ה”שואה”, כאשר עתוני ה”ישוב” עסקו בסוגיה הקרדינאלית – האם המספרים שמפרסמים כל מיני אנשים “היסטריים” על ממדי השואה הם נכונים או מוגזמים. לא ההשמדה היתה הנושא, אלא המספרים והאנשים ה”היסטריים”, המגזימים ומבקשים לזרוע בהלה.

עתון “דבר” העדיף לפרסם את הכחשות העתונות הנאצית, כי למימסד הציוני היה אינטרס להשתיק כל מחאה או פעילות נגד סלקציה ביהודים …..

ובצער רב, חובה לציין, ש”הצופה” הלך בעקבותיו…

                                                           

מדוע מדקלמים – אסור להשוות שום דבר לשואה – כאשר ההשוואה מתבקשת ואף מחוייבת המוסר ומחוייבת הצלת העם?

כאשר נשלחו ילדינו, למות במופע האימים הפירוטכני בלבנון, להבטיח את עתידו של השחקן הראשי בסידרה –  מדיניות היודנריין כאן ועכשו -, הם עדיין האמינו ש-אסור להשוות שום דבר לשואה-. והם נטבחו (על ידי וועדת החוץ והבטחון הישראלית, שהחרישה לנוכח התעצמות החיזבאללה בלבנון), כשהם טהורים מאשמת “זילות השואה“.

למה הם הלכו? למה? למה הם הלכו כמו היהדים באירופה? למה האמינו לשקרים?

למה כולנו הולכים? למה מניחים לרוע המוחלט לעשות בנו כרצונו?

 

האם טבח משפחת חתואל, שהיא רק דוגמית למה שמתרחש כאן, בארץ ישראל, בברכת הבג”צ היהודי, איננו שואה!

האם לילות וימים של בדולח בגוש קטיף, אינם פעילות נאצית? האם המשך ביצוע מדיניות הטיהור האתני איננו בדיוק כמו בשואה, כאשר המימסד ה”ציוני” חסם את המידע מפני ההמונים, ואף שיתף פעולה בדרכים אחרות, מה שהעניק לנאצים אישור להמשיך, בלי כל חשש להתערבות כלשהי?

 

ילדים בשירות ה”שלום”                       

 
היום מתחיל בברלין מפגש בין נציגים של שלוש תנועות נוער: השומר הצעיר, תנועת הנוער הערבית (שבסיסה בגליל) ואיגוד הנוער העצמאי, שהוא תנועת נוער פלסטינית של מפלגת הפידה בראשה עומד יאסר עבד רבו, שר ההסברה בממשלה הפלסטינית.

למה בברלין? זהו אחד הביטויים למצב הלא נורמלי, בו נוער משני העמים, החיים במרחק נסיעה של דקות ספורות, לא יכולים להיפגש ביניהם בגלל ששלטונות הכיבוש הישראלים מערימים קשיים, ועל כן הם נאלצים לעשות זאת הרחק בחו”ל. (גדעון ספירו) http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=print&sid=394

 

היה זה לפני שנים רבות. הילדה עם הנמשים, אולי, חברה עכשו ב”מחסום ווטש” או ב”נשים בשחור”, או כל כיוצא באלה, ארגונים נאציים. הכל ענין של חינוך.

היא היתה עם הוריה בצומת גוש עציון. היה זה חוה”מ סוכות, התקיימו אירועי חג בחברון, ואנו יצאנו בדרכנו לשם. כברת דרך קצרה אחרי גילה, הצטרפנו לפקק שבו עמדו כבר ארבעה טורי מכוניות –  מחסימת השמאלנים בגוש עציון ועד סמוך לגילֹה, ואח”כ גם הלאה – עמדנו שם שעות רבות, מתבשלים בשמש, כשאין דרך לחמוק מתוך הפקק.

בצומת הגוש התחוללו מאבקים אלימים בין הבריונים החוליגאנים של “מחנה השלום”, לבין שוטרי ישראל. וגם ילדים רבים היו שם. אי אפשר להאשים את השמאל שאינו נותן דעתו על חינוך ילדיו, גם בימי חופשת לימודים. ומה חינוכי יותר ממלחמות היהודים?

הגענו לקרית ארבע ברדת החשיכה, כבר לא ירדנו לחברון, לא היה טעם בכך, ושבנו כלעומת שבאנו.

בערב רואיינה בטלויזיה, בחביבות עולה על גדותיה, הילדה עם הנמשים, שהשתתפה בעימותים.

הילדה הצהירה: “הם (היהודים בחברון) לא מייצגים אותי”.

כמה נחמד!

אבל אותי הם מייצגים!!! נסיתי להגיע אליהם, הילדה והוריה, שונאי ישראל, מנעו זאת ממני! הם חסמו את דרכי, בארצי שלי, מלהגיע אל עיר אבותי! כדי להגן על ה”דמוקרטיה”.

ושום מלה באותה מהדורת חדשות אוהדת לאויבי ישראל, על שימוש ציני וסיכון ילדים לקידום מטרות פוליטיות.

וכמובן שום התייחסות לכך, שיש יהודים, כלומר, עם ישראל לדורותיו, בעבר, בהווה ובעתיד, שיהודי חברון דווקא מייצגים אותם בצורה הטובה והנכונה ביותר.

גם לא הושמעה שום השגה על העובדה שאלפי יהודים נחסמו נגד רצונם, בצורה האנטי-דמוקראטית ביותר, בדרכם לחגוג את שמחת חג הסוכות בחברון, עיר אבותינו.

 

ומאידך –

אפרת פורשר nrg
9/1/2005 14:49                                                                  

 

בית משפט השלום בירושלים גזר היום עונשי מאסר על תנאי על שלוש תושבות חברון שהורשעו בהפרת חובת הורה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו  בעת שימוש בילדיהן במהלך פינוי מאחז בלתי חוקי לפני כשנה וחצי.
חמישה חודשי מאסר על תנאי נגזרו על יפעת וינוגרד-אלקובי ואלישבע פדרמן ושלושה חודשי מאסר על תנאי נגזרו על מרים אידלס-פליישמן. הנאשמת הרביעית בפרשה, אסתר מידד לא הורשעה. הנשים הואשמו כי בזמן פינוי “גבעה 26” ליד חברון הגיעו למקום עם ילדיהן והתבצרו ברכב מסוג ואן, תוך שימוש בילדים. 

                                                     
                              

זוכרים את כל אוהבי הילדים שדרשו להוציא את ילדי גוש קטיף מרשות הוריהם, העושים שימוש פוליטי ציני בילדיהם, תחת מטרות פצמ”רים, שנורו בברכת ממשלת ישראל ובברכת אחוות “פעילי השלום” הבינלאומית? כאשר הוצאו הילדים והוריהם מבתיהם, ונזרקו למעברות, נעלמו לפתע כל אוהבי הילדים והפכו לאוהבי כלבלבים. איש לא אימץ את הילדים הנמצאים בטראומה איומה לכל ימי חייהם. חני לא העתיקה את “החדר של חני”, אפילו לא ליום אחד למלון “שלום” בירושלים או לאתר ניצן, או למגדל המגורים באשקלון. לא כלום! נאדה! יוק!            
                                                                            
קרית שמונה – in, עד ירידה לאילת, גוש קטיף – out! כה אמר ה”אח הגדול”, חיים יבין… ואולי גבי גזית… רגע, זה לא נתן זהבי…. טוב, קשה מאד להבחין ביניהם, זו מפלצת ענקית, בעלת ראשים רבים…. זוועה!  

                                            

תודתנו נתונה –                                   

 

לצוערי קורס טייס, את הצל”ש הם כבר קבלו. אך מה על הפסיכולוגים? להם לא מגיע? והרי הצלחתם היתה מדהימה, ממש מדהימה! אילולא הם, ה”משימה הלאומית” של דן חלוץ וניסו שחם היתה פאשלה אחת גדולה. אבל עובדה, המשימה בוצעה.

 

והרי דוגמא להצלחה רווית תקדים

 

“… החיילים סחבו וכלאו את הדר בתוך אוטובוס ריק, כקלף מיקוח מול משפחתה… ‘שמעתי את המפקד מדבר עם אמא שלי, שהם לא מחזירים אותי עד שהמשפחה מודיעה מתי היא מתכוונת לצאת מהבית. אמא שלי שאלה אותו: מה זה, חטיפה? והוא אמר לה: כן, זו חטיפה.

‘אחרי זה ראיתי בטלויזיה את אמא שלי, איך היא רצה אחרי כשזה קרה, והסנדל שלה נקרע והיא רודפת אחרי החיילים שלקחו אותי’….

“נטף, אחותה, משלימה את הסיפור מזווית הראיה שלה: ‘בזמן שסחבו את הדר רצתי הביתה ואמרתי לאחים שלי: כל אחד לוקח תמונה של אבא, זה יעזור לנו מול החיילים. הכל מסביבי היה בלאגן שלם. חיילים נכנסו ותפסו אנשים בבית. אחי הקטן, בן החמש, בכה, וחיילת נתנה לו סטירה ואמרה לו תפסיק לבכות…. ‘” (“בשבע”).  זה קרה בבית משפחת איובי, בכפר דרום

האם אין הפסיכולוגים ראויים לצל”ש? האם צוערי קורס טייס היו מגיעים להישגיהם, אילולא נלושו על ידי הפסיכולוגים? את העוול הזה חובה לתקן.

ואנו, לא נשכח ולא נסלח!               

                                                 

 

 

 

 

 

 

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר