סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 בדצמבר, 2006: תלייתו של סדאם חוסיין

סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 בדצמבר, 2006: תלייתו של סדאם חוסיין


גדעון ספירו 12.01.2007 05:36
סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 בדצמבר, 2006: תלייתו של סדאם חוסיין


התלייה *** סכנת השלום *** הקץ לעמימות *** השואה כמכשיר פוליטי – בשולי ועידת טהרן *** “נבחרת השלום” *** עם פרוס 2007



סמרטוט אדום – טור שבועי, 31 בדצמבר, 2006:

תלייתו של סדאם חוסיין

·       התלייה

·       סכנת השלום

·       הקץ לעמימות

·       השואה כמכשיר פוליטי – בשולי ועידת טהרן

·       “נבחרת השלום”

·       עם פרוס 2007

התלייה

ההוצאה להורג בתלייה של הרודן המודח של עיראק, סדאם חוסיין, עוררה בי  תעוב. אין הדבר נובע מרחמים, מדובר ברוצח המונים שראוי היה להעמידו למשפט של ממש, אולם כחבר אמנסטי, אני מתנגד לעונש מוות, וסבור כי לאיש אין זכות לקפד חיי אדם, גם לא לשלטון.  מדינה הנוהגת בשיטות של הפושע שנשפט, מאבדת את יתרונה המוסרי.

במקרה של סדאם חוסיין קשה לטעון כי הועמד למשפט. מה שראינו היה הליך פגום של משטר מעורער שמתקיים על כידוני צבא הפלישה האמריקאי.  שופטיו המתחלפים של סדאם חוסיין פעלו באופן פרדוקסלי הן כשליחיו של נשיא ארה”ב בוש והן כשליחיו של נשיא איראן אחמדנינג’אד, מונעים וספוגים בתחושות נקמה. דומה, כי השנאה היוקדת לסדאם, והרצון לראותו על חבל התלייה,  משותף לשני הנשיאים, כל אחד מסיבותיו שלו.

אין זה מקרה  ששלטונות עיראק וארה”ב מיהרו להוציאו להורג ולהימנע מבירור כתב האישום באשר  להפצצת הכפר הכורדי חלאבג’ה ב-1988 בנשק כימי. אילו הועמד סדאם למשפט בפני בית דין בינלאומי שהיה מנהל דיונים משפטיים כראוי, לא היו מדלגים על הפשע החמור של הפצצת חלאבג’ה,  שהתרחשה בזמן מלחמת עיראק איראן. במלחמה זו תמכה ארה”ב בעיראק וסיפקה לה נשק.   כך היה נחשף חלקה של ארה”ב באספקת  סוגי הנשק (גז עצבים ועוד) שבהם השתמש הצבא העיראקי בפיקודו העליון של הנשיא סדאם בחלאבג’ה.  בהחלט ייתכן שיש לארה”ב מנייה בפשע חלאבג’ה.

אחריותו של הנשיא בוש למותם ורציחתם של מאות אלפי בני אדם בעיראק אינה נופלת מזו של סדאם חוסיין.  שניהם היו צריכים לעמוד בצוותא למשפט בפני בית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה, להישלח למאסר עולם (אם היו מורשעים) ולרצות את המאסר בתא משותף בו יכלו לדון ביניהם על משמעותה של דמוקרטיה.

תלייתו של סדאם הוא ביטוי לצדק של הביריון החזק נגד הביריון החלש יותר. 

התלייה לא תרבה שלום ואחווה בעיראק המדממת. להיפך, היא תצית עוד ועוד מעשי נקמה ותקיז דם רב של חפים מפשע.

האם יש תקומה לעיראק כמדינה אחת? היום היא מפולגת ומפוצלת בין העדות ובתוכן. המדינה שורצת כנופיות חמושות לפי חלוקה שבטית ודתית, והצבא האמריקאי, לא זו בלבד שאינו מהווה גורם מאחד, אלא מלבה את האלימות. המזרח התיכון עוד ישלם מחיר יקר על ההרפתקה האווילית והפושעת של בוש את בלייר שהייתה מבוססת על שקרים. נשק גרעיני לא נמצא בעיראק, אבל אחת התוצאות הקטסטרופליות מהפלישה האמריקאית לעיראק, עלולה להיות כי נשק גרעיני, גם במהדורה פרימיטיבית, יגיע לארגוני טרור.

ארגון אל קאעידה לא זו בלבד שלא נחלש ממה שבוש וכנופייתו מכנים “המלחמה בטרור”, אלא קיבל זריקות אנרגיה מהפלישה לעיראק ואפגניסטאן.  צבאות ארה”ב ואנגליה  יעזבו את עיראק ביום מן הימים, אבל אנחנו, אזרחי האזור, עוד נאכל מרורים לרוב ממדיניות הטרור המדינתי של ארה”ב ובנות בריתה.  הלוואי ואני טועה.

עוד לעניין זה: שמחה ניר: תלייתו של סדאם חוסיין וחילופי השבויים: מה הקשר?

סכנת השלום

נשיא סוריה בשאר אל אסאד, משבש את כל התחזיות והתוכניות. הוא מתנהג שלא לפי מאפייני “ציר הרשע” שהוטבעו בו על ידי הנשיא בוש ולבלריו הישראלים. דווקא עכשיו, כשממשלת ישראל וצבאה מטפטפים לנו כל הזמן על סכנת המלחמה הבאה, אולי עם חיזבאללה, אולי עם סוריה, ומוזרמים מיליארדים להצטיידות צבאית “לקראת המלחמה”, בא הנשיא אסאד וטורף את הקלפים. הוא מציע שיחות שלום. הוא בעצם אומר לישראל: חבל  על סכומי העתק הנוספים שאתם מוציאים על הצבא.  יש מטרות ראויות יותר להוציא עליהן כספים אלה. אין שום סכנת מלחמה. אני מציע לכם שלום מלא תמורת החזרת הגולן. בואו נדבר. וישראל אומרת לו: תפסיק להפריע. מי רוצה שלום.

לזכותו של ראש הממשלה אהוד אולמרט צריך לומר שהוא אומר את האמת: ישראל אינה יכולה להמרות את פיו של מיטיבינו הנשיא בוש. מי  שמעביר לישראל מיליארדי דולרים כמענק ומספק נשק לרוב, הוא גם בעל הדעה. אלא שהפעם בעל המאה משקיע אותנו לתוך ביצה עמוקה, הגם שהיא מדופנת ומרופדת בדולרים. נכון שאסאד אינו מצדיקי הדור, אבל גם אולמרט אינו נימנה עימהם.

הנה הסיסמאות שאני תורם למאמץ השלום: עדיף שלום בלי תמיכה אמריקאית מתמיכה אמריקאית בלי שלום. עדיף שלום עם החזרת הגולן לסוריה מאשר מלחמה עם סוריה על הגולן.

אני חוזר כאן על מה שעשיתי שעה שכיהנתי כעורך עיתון הסטודנטים “פוסט מורטם” באוניברסיטת חיפה בשנת 1972 . גולדה מאיר סירבה להצעות השלום של נשיא מצרים אנואר  סאדאת, ובטורי בעיתון כתבתי כי ישראל מעדיפה את השטחים על השלום ומובילה אותנו למלחמה שמחירה יהיה יקר.  המלחמה פרצה, ותוצאתה, שהחזרנו את כל השטחים למצרים, עם קרוב לשלושת אלפים הרוגים ועוד שבעת אלפים פצועים ומדינה קרועה ושסועה.

אם ישראל לא תתעשת, זה הולך לקרות שוב. המחיר יהיה יקר. אני מקווה שהפעם, אם המלחמה תפרוץ בגלל סרבנותה של ישראל, יגדל משמעותית מספר  סרבני מלחמה שלא יהיו מוכנים להקריב את חייהם על מזבח שיגיונותיהם של חדלי אישים בראשות ממשלת ישראל וצבאה. יחד עם זה אינני משלה עצמי. בוודאי יוותרו די והותר פריירים שיהיו מוכנים למות במלחמה לא להם, שבסופה הגולן יוחזר לסוריה.

ראו הוזהרתם.

עוד לעניין זה: אורי אבנרי: החמצות (רשימה חלקית)

הקץ לעמימות

הצהרתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט בראיון לתחנת הטלוויזיה הגרמנית סאט1 (בבעלותו של איל ההון הישראלי אמריקאי חיים סבן, שרכש לא מזמן את בזק), כי ישראל היא בעלת נשק גרעיני, ראויה לברכה. זהו בעצם המסמר האחרון בארון המתים של “העמימות הגרעינית”. חימושה הגרעיני של ישראל הוא כבר שנים סוד גלוי, והודאתו של אולמרט מאשרת את מה שידוע לנו זה מכבר. אולם, עתה, משישראל הודתה בפומבי לעיני כל העולם  כי ברשותה פצצות אטום, הגיע הזמן לטפל בה על פי אותם עקרונות  שהקהילה הבינלאומית מיישמת על איראן (שעוד אין לה נשק גרעיני). אם ישראל לא תפתח את הכור בדימונה והמכון הביולוגי בנס ציונה לפיקוח בינלאומי, תגלה את כל האמת על מספר פצצות האטום וטילי השיגור (בחילות היבשה, האוויר והים), תפתח את אתרי הפסולת הגרעינית לביקורת ארגוני איכות הסביבה, תתחייב לפרק את נשק ההשמדה ההמונית שבידיה (אטומי, ביולוגי וכימי ) בפיקוח סוכנות האטום הבינלאומית, תחתום על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני –  יוטלו עליה סנקציות עד שתאמר הן.

עתה, לאחר הצהרת אולמרט, מוכח לעיני כל האבסורד שבהטלת המגבלות על מי שהיה 18 שנים אסיר מצפון, מרדכי ואנונו. אין ספק שאולמרט הרבה יותר מעודכן ממרדכי ואנונו על מצבת הנשק הגרעיני בישראל, ואם הראיון של אולמרט ב-2006 אינו מסכן את ביטחונה של ישראל, הראיון של ואנונו ב-1986 לעיתון הלונדוני “סנדיי טיימס”, בוודאי שאינו מהווה סכנה.

הסכנה העומדת בפנינו, היא ההרפתקנות של ממשלת ישראל, הליכתה בעיניים פקוחות למלחמות ברירה שעלולות להצית תבערה גרעינית כימית וביולוגית, קיומן של ידיים בלתי אחראיות והרפתקניות ליד ההדק הגרעיני של ישראל, כמו זו של שר האסטרטגיה ליברמן.

במלחמת יום הכיפורים  (אוקטובר 1973) החליטה הממשלה לייפות את כוחו של שר הביטחון משה דיין להפעיל נשק גרעיני.  דיין התבטא בימי המלחמה הראשונים בנוסח אפוקליפטי ואמר “שהבית השלישי בסכנה”.  לא היה כל בסיס לדיבורים אלה, אלא שדיין נכנס להיסטריה והיה על סף הפעלת נשק יום הדין ומחיקה אפשרית של ישראל מהמפה.

זה הייתה התנהלות בלתי אחראית.  הפעלת נשק השמדה המונית כתוצאה משיקול דעת שגוי של איש אחד, או הרפתקנות של איש אחר, צריכה למלא את כולנו חרדה, כי מדובר בסכנת השמדה עצמית.

יש לפעול לניטרול המרעום הגרעיני לפני שיהיה מאוחר מדיי.

עוד לעניין זה: שמחה ניר: על ה”עמימות” הגרעינית של מדינת ישראל: מה זאת “עמימות”?

השואה כמכשיר פוליטי – בשולי ועידת טהרן

ועידת הבירור לנושא השואה שהתקיימה בטהרן, זה היה שמה הרשמי דומני, שבישראל קיבלה את התואר “ועידת הכחשת השואה”, הייתה להערכתי מעשה שטות, גם מההיבט  של ממשלת איראן, בהסתמך על הודעותיה הרשמיות.  הוועידה לא גרמה לאף אדם רציני בעולם להתחיל ולפקפק בקיומה של השואה.   לעומת זאת היא  עשתה שירות מצוין לממשלת ישראל שקיבלה שוב הזדמנות לנפנף בשואה כמכשיר פוליטי.  

המשותף לממשלת איראן ולממשלת ישראל, ששתיהן משתמשות בשואה כמכשיר לקידום אינטרסים פוליטיים שוטפים. זוהי ציניות בהתגלמותה. הטעות של ממשלת טהרן, וחבל שאין שם איזה יועץ פחות מתלהם שיכול לקרר קצת את הראשים המחוממים ולהסביר להם, שהשואה אינה רק עניין יהודי. היו קבוצות נוספות שנכללו בתכניות ההשמדה הנאציות, כמו הצוענים (שגם הם איבדו שליש מעמם), המפגרים, ההומוסקסואלים, הקומוניסטים, הסוציאליסטים ועוד.  אני חושב שאחת הבעיות של משטרים ומפלגות  המופעלים על ידי השקפה פונדמנטליסטית דתית, שהשמדת ההומוסקסואלים או הקומוניסטים לא כל כך מפריעה להם.  (תמונת ראי לגישה זו אפשר למצוא בישראל אצל דוברי ש”ס, רבני החרד”ל מהשטחים הכבושים וראשי אגודת ישראל ששונאים את ההומוסקסואלים שנאת מוות, שלפי ההלכה דינם מיתה).

האובססיה של איראן לגבי השואה לא הייתה באה לעולם אילמלא העימות הפוליטי עם ישראל.

השתתפותם של אנשי נטורי קרתא מארה”ב בועידת טהרן, קצת מעמעמת את עניין הכחשת השואה, שהרי הם לא מכחישים אותה, אבל  הם קופצים  על כל עגלה שנראית להם כמשרתת את התיזה האנטי ציונית שלהם, ומי היום יותר אנטי ציוני מממשלת איראן ונשיאה.

בדבר אחד צדקו היהודים החרדים שהשתתפו בוועידה: בראיונות לעיתונות הם טענו כי הם מוחים על השימוש המניפולטיבי שממשלת ישראל עושה בשואה לצרכיה הפוליטיים. הבעיה היא, שנציגי נטורי קרתא חטאו באותו חטא.

“נבחרת השלום”

איך מצליח שמעון פרס לשטות בעולם כאילו הוא איש שלום? התשובה פשוטה: הוא מנצל את היוקרה הבינלאומית שהוא מתהדר בה כמי שקיבל בשעתו פרס נובל לשלום (אחת ההחלטות הלא מוצלחות של ועדת הפרס) ומארגן משחק כדורגל בספרד בין “נבחרת השלום”, קבוצה ישראלית בעיקרה עם תוספת של שלושה שחקנים פלסטינים) לבין נבחרת אנדלוסיה.  מישל פלטיני, שחקן הכדורגל האגדי מצרפת, נרתם לעגלתו של פרס, ונתן את חסותו למשחק. פרס התכבד בבעיטת הפתיחה.

מישל פלטיני בוודאי מתכוון לטובה, הוא סבור בתמימות כי פרס פועל למען השלום. הוא לא מודע לכך כי פרס הוא אחד מברוני המלחמה של ישראל, שהוא מאבות פצצת האטום הישראלית, מאבות ההתנחלויות בשטחים הכבושים, שהוא חבר בכמעט כל ממשלות המלחמה הישראליות, שהוא ממקימי מדינת האפרטהייד הישראלית בשטחים הכבושים, שהוא נושא על גבו כראש ממשלה  את פשע הפצצת כפר קנא  בלבנון במבצע “ענבי זעם” ב-1996 שם נהרגו מאות אזרחים לבנוניים  ששהו במתחם האו”ם  בחפשם מקלט מההפצצות הישראליות, שהוא תומך בהוצאות להורג ללא משפט (“סיכולים ממוקדים” בשפת הכיבוש, שכמעט תמיד אינם ממוקדים), וכיום הוא חבר בממשלת הסרבנות לשלום.

אין קשר בין נבחרת השלום לשלום.

מישהו בצרפת צריך להסביר למישל פלטיני את האמת העגומה מאחורי המלים המצוחצחות של פרס.

עם פרוס 2007

תקוותי כי שנת 2007 תהיה פחות אלימה ויותר ידידותית לאדם ולטבע. שנה שבה יוכלו שוחרי זכויות האדם לראות ברכה במאבקם נגד המלחמות, בעד שלום, נגד הגזענות בעד הסובלנות וכיבוד האחר והשונה, נגד אי הצדק החברתי ובעד יותר שוויון, נגד זיהום הסביבה וההתעללות בטבע ובעד שימוש תבוני במאגרי כדור הארץ, נגד זיהום הסביבה ובעד אוויר נקי, נגד סחר הנשק ובעד פירוק כל מאגרי נשק השמדה המוני, נגד סחר הנשים, נגד סחר הסמים, בעד חלוקה צודקת של העושר האנושי בין הצפון לדרום, נגד לאומנות וקנאות דתית ובעד נאורות , בעד מדע לטובת האדם והטבע, נגד הגלובליזציה של חברות ענק המנצלות כוח עבודה זול, בעד שכר הוגן המאפשר רמת חיים נאותה לכל הנברא בצלם, בעד שלום ישראלי פלסטיני המבוסס על חיסול הכיבוש וההתנחלויות הגזעניות, נגד שלטון מושחת ורודני ובעד העמדה לדין של פושעי מלחמה, נגד עונש  מוות – באחת, בעד דמוקרטיה סוציאליסטית.

 

..

מאמרים: גדעון ספירו  



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר