עמוד הקלון, ינואר 2007: אהרן ברק

עמוד הקלון, ינואר 2007: אהרן ברק

גדעון ספירו
אתר “יש גבול” 05.01.2007 18:19
עמוד הקלון, ינואר 2007: אהרן ברק


ברק הוא המצביא המשפטי שנתן כמעט לכל עוולה של הכיבוש הכשר חוקי ומשפטי. הוא הוביל את מערכת המשפט להיות השפחה החרופה של המערכת הביטחונית, יהיו אלה הצבא, השב”כ, המוסד או המתנחלים, מה שקרוי בשפה הרשמית “כוחות הביטחון”.



ככל שהתקרב מועד פרישתו של אהרן ברק מתפקיד נשיא בית המשפט העליון, הלכו והתרבו טקסי הפרידה מהאיש, ובכולם הורעפו עליו דברי קילוסין שלא אחת גבלו בפולחן אישיות. השיא היה בטקס החגיגי בכנסת בהשתתפות כל המי ומי במדינה שם נפרד ברק מתפקידו בנאום חגיגי ודורית ביניש הושבעה כנשיאה החדשה של בית המשפט העליון.

מה לא נאמר עליו? שהוא גאון המשפט, שלא היה ולא יהיה עוד איש כברק (דורית ביניש בנאום ההכתרה), שהוא שומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית, מגן שלטון החוק, ליברל, איש זכויות האדם, פילוסוף המשפט, ועוד ועוד. באחת, בדומה לאמרה על הרמב”ם “ממשה עד משה לא קם כמשה” כך ברק, “מאהרן עד אהרן לא קם כאהרן”.

האזנתי וקראתי את כל המחמאות, ושפשתי את עיניי: הזהו ברק שאני מכיר? שהרי יחד עם חבריי אנו נאבקים שנים רבות למען זכויות אדם ודמוקרטיה, ואיכשהו, לא זו בלבד שלא מצאנו את ברק לצידנו, אלא בדרך פלא הוא כמעט תמיד ניצב מולנו ונגדנו.

אין ספק, ברק הצליח ליצור סביבו הילה של איש זכויות אדם, שחרגה מתחומי ישראל. זו הצלחה תעמולתית אדירה שמעטים כמוה בתולדות האנושות, בעיקר אם לוקחים בחשבון שברק הוא במידה רבה המעצב והמגבה המשפטי של שלטון הפרת זכויות האדם בשטחים הכבושים.

אילו הייתה ישראל ממשיכה להתקיים בגבולות הקו הירוק, ניתן היה למצוא אצל ברק ניצוצות של ליברליזם, זכויות אדם ודמוקרטיה, הגם במינונים מחושבים היטב, אולם 40 שנות כיבוש שהפכו את ישראל למעצמה קולוניאלית השולטת על עם אחר ומבצעת פשעי מלחמה לרוב, הטביעו את חותמם האפל על אופייה של המדינה ובתוכה מערכת המשפט שלה. בעניין זה יש לברק מניית בכורה.

ברק הוא המצביא המשפטי שנתן כמעט לכל עוולה של הכיבוש הכשר חוקי ומשפטי. הוא הוביל את מערכת המשפט להיות השפחה החרופה של המערכת הביטחונית, יהיו אלה הצבא, השב”כ, המוסד או המתנחלים, מה שקרוי בשפה הרשמית “כוחות הביטחון”.

הוא גיבה ירי על אוכלוסיה אזרחית, נתן הכשר להפקעת קרקעות, להריסת הבתים ושאר שיטות של ענישה קולקטיבית, להתנחלויות, למעצרים מינהליים, לחומת האפרטהייד, לעיוותי מערכת משפט הצבאית בשטחים הכבושים, לעינויים, (כן, על אף פסק הדין שהתקבל לכאורה נגד עינויים, הוא הותיר פתח רחב להמשכם בדמות “הגנת הצורך”, והם אכן נמשכים בכל עוזם עד היום), והגרנד פינאלה היה בפסק הדין האחרון בו הנפיק תווית כשרות למדיניות הוצאה להורג לא משפט.

לברק היה כישרון מיוחד לעטוף את פסקי הדין הקשים ביותר מבחינת הפגיעה בזכויות אדם, במלל מתקתק בדבר המחוייבות לזכויות אדם ודמוקרטיה. מההיבט הזה ברק היה אמן השפה האורווליאנית ופסקי הדין שלו רוויים בה. הקו אותו מבקש ברק להנחיל בפסקי הדין, שעובר כחוט השני בדרכו המשפטית, הוא, “האיזון”. ברק בספריו, בפסקי הדין, בנאומיו, חוזר תמיד על כך שצריך “לאזן בין הדמוקרטיה וזכויות אדם לבין צרכי הביטחון”. ובדרך פלא, כאשר זכויות הפלסטינים בשטחים הכבושים מתנגשות לכאורה לפי ברק בביטחון, גוברת כמעט תמיד המחויבות למה שקרוי “ביטחון”. בהנהגת ברק הועמק הנוהג המשפטי הפסול של שמיעת אנשי שב”כ , משטרה וצבא במעמד צד אחד, כך שהנתבעים ועורכי דינם נשארים בערפל מידע ולא יכולים לבצע חקירה נגדית. אין עציר מינהלי שיכול לתקוף את שיקולי המעצר של השב”כ, כי הוא לא יודע מה הם. אנשים חזרו ונעצרו לתקופות של חצי שנה שהצטברו לשנים, כאשר בכל שישה חודשים מתקיים הטקס של עיון חוזר, שעיקרו מידע הנמסר לשופטים “במעמד צד אחד” והמעצר כמובן מאושר. גם כאשר מדובר במי שכבר סיים את תקופת מעצרו, כמו אסיר המצפון מרדכי ואנונו, הוא עדיין נתון להגבלות שאת הנימוקים להן אינו יודע כי הכל נעשה בלשכות הסגורות של השופטים במעמד צד אחד.

ברק הוא שותף מרכזי בהטמעת שפת הכיבוש בשיח הישראלי. ישראל אינה מעצמה כובשת שנוקטת בשיטות של טרור מדינה, אלא “נלחמת בטרור”; הפלסטינים המתנגדים לכיבוש ונאבקים על שיחרורם מעולו הם “טרוריסטים”; חומת האפרטהייד היא “גדר ביטחון למניעת טרור”; כאשר “הגדר” חוצה את העיירה אל-ראם הסמוכה לירושלים, מפרידה בין משפחות, בין ילדים לבית ספרם, בין חולים לרופאים ובתי חולים, בין עובדים למקומות עבודתם, באחת – הופכת את חייהם לגיהינום, הרי מדובר ב”פגיעה מידתית”, חלק מהלקסיקון שברק איזרח ומקל על עיכול הפשע והרשע; ההתנחלויות אינן פשע מלחמה (בניגוד לאמנות ג’נבה ורומא) והמתנחלים אינם פושעי מלחמה או למצער שודדי קרקעות של עם שכן, אלא מדובר “בישובים ואזרחים ישראלים שחובת המדינה להגן עליהם”; כאשר מדובר בעצירים מינהליים, מעצרם נועד תמיד למען “ביטחון הציבור”.

כל העוולות האלה, שהם חלק מהתוקפנות הישראלית כלפיי העם הפלסטיני, נועדו כמובן למען ביטחון ישראל, והם נעשים במסגרת “דמוקרטיה מתגוננת”, עוד ביטוי אורווליאני שברק עושה בו שימוש מניפולטיבי בפסק דינו המצדיק הוצאות להורג ללא משפט. לא הפלסטינים מתגוננים מפי הכיבוש הישראלי, אלא ישראל היא “דמוקרטיה מתגוננת”.

פרשנים רבים של ברק מייחסים חשיבות רבה ל”מהפכה החוקתית” עליה הכריז עם קבלת שני חוקי היסוד ב-1992 “כבוד האדם וחירותו” ו”חופש העיסוק”. ואכן, ככל שמדובר באזרחי ישראל, ובעיקר היהודים שבהם, היו לחוקי היסוד השפעה מסוימת בפסיקות בית המשפט העליון, אולם ככל שמדובר בשטחים הכבושים ובזכויות האדם של הפלסטינים, אין זכר לכבוד האדם, ולחופש העיסוק. פסיקות הדיכוי לפני קבלת חוקי היסוד לא היו שונות במהותן מפסיקות הדיכוי לאחר קבלת החוקים.

לדוגמא אקח את בג”צ 72/86 שפסק דינו ניתן במרץ 1986 בטרם חוקי יסוד ובטרם אינתיפאדה. מדובר בשלושה בעלי חנויות בבית הדסה בחברון, שעתרו נגד כוחות הכיבוש לאחר שהצרו את יכולתם להתפרנס בגין גדרות שהוקמו ובדיקות מעיקות שכל פלסטיני היה צריך לעבור על ידי חיילי הכיבוש בטרם נכנס לאזור החנויות.

השלושה טענו כי הדבר נועד ליבש אותם, להכריחם לעזוב את המקום במסגרת מגמה לייהד את החנויות. העותרים הציעו דרכים חלופיות שגם יאפשרו הגנה על המתנחלים וגם לא יפגעו בפרנסתם (למשל הפיכת הרחוב למדרחוב).

נציג הפרקליטות שייצג את “המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון” ואת “המפקד הצבאי לאזור חברון” (המשיבים) טען כי אין מנוס מגידור החנויות שנועד להגנה על חיי “המתיישבים”.

אהרן ברק היה בהרכב השופטים (יחד עם סגנית הנשיא מרים בן פורת ומנחם אלון) וכתב את פסק הדין. שני עמיתיו הצטרפו בשיטת “אני מסכים”. הוא היה בתחילת דרכו כשופט בעליון, עוד לא נשיא. ברק דחה את טענות העותרים וקבע “כי אין ספק שלמשיבים סמכות לנקוט באמצעים הדרושים להגנה על חיי המתיישבים בבית הדסה. בוודאי שסמכות זו נתונה בכל הנוגע לאותם מתיישבים המהווים חלק מכוחות צה’ל”. (הסימביוזה המוכרת בין “מתיישבים” לבין “כוחות צה’ל” – ג.ס.). הוא קבע “שאמנם האמצעים שננקטו פוגעים בפרנסתם של העותרים אך בעיקרו של דבר זכויותיהם נשמרות” (דבר והיפוכו –ג.ס.) האמצעים הם “כדין” והם חלק “מהאיזון הראוי שעשוי להשתנות”. ברק דחה את טענת הייהוד וקבע “כי אין כל אחיזה לטענה כי המשיבים פעלו מתוך רצון ‘לייהד’ את החנויות”. וכדי להדגיש מי כאן בעל הבית, קנס ברק את העותרים ב-1500 ₪ “שכר טרחת עורך דין” שבוודאי סייעו למימון ההתנכלויות של צבא הכיבוש לעותרים, בשיטת “התנכלת והרווחת”. מה שקרה ברבות השנים לבעלי החנויות אנו יודעים. הם נושלו מרכושם על ידי המתנחלים.

בפסק דין זה נטועה כל השיטה הברקית בדבר “איזון” שאינו מאוזן, שבאורח מופלא פועל לטובת הכיבוש והכובש . היא תופיע גם בהמשך, ביתר שאת בתקופת נשיאותו, עד לפסיקה האחרונה בדבר אישור ההוצאות להורג ללא משפט.

הכפפת מערכת המשפט לאינטרסים הצבאיים והמדיניים של ישראל לא החלה עם ברק, שמגר, קודמו של ברק בנשיאות בית המשפט ובעברו פרקליט צבאי ראשי, היה ממניחי היסודות של השיטה, אבל ברק שיכלל ופיתח אותה כמעט לשלמות.

מי שרוצה לתהות על המקורות מהם שאב ברק את השקפת עולמו המשפטית, ימצא מראי מקום רבים. בהופעותיו הציבוריות כמו בכתביו הוא לא מסתיר את היותו ציוני ואת דבקותו בהגדרת המדינה כ”יהודית ודמוקרטית”. הוא לא רואה סתירה בין שני המרכיבים, אף על פי שפסיקותיו הן מצבה לסתירה הטמונה בהגדרה זו.

מקום חשוב תופשת אצלו השואה. ברק הוא ניצול שואה, וכמו ישראלים רבים בצמרת המדינה הוא מבליט אותה כעילה לקיומו של צבא חזק. בהרצאה שנשא בכנס של לשכת עורכי הדין במאי 2002 דיבר על כך כי אין דבר יקר לו יותר מהמדינה, וכניצול שואה הוא מקנה לצבא חשיבות עליונה. “מה הלקח שלמדתי? ( מהשואה-ג.ס) חשיבותו של הצבא” לאחר מכן הוא מוסיף במסגרת האיזון גם את “החשיבות לאדם, לחירות ולכבוד”.

שוב אנו רואים כיצד השואה מנוצלת להצדקת פסיקות גזעניות נגד הפלסטינים (משני צדי הקו הירוק) שהרי “האדם הכבוד והחירות”, שלכאורה ברק מייחס להן חשיבות עליונה, (וכאמור מנטרות אלו חוזרות בפסקיו, ספריו ונאומיו בכמויות אדירות) נמוגות עם חציית הקו הירוק לעבר מדינת האפרטהייד הישראלית ונשחקות בתוך הקו הירוק כאשר מדובר באזרחים ערבים ולעתים גם באנשי שמאל.

ברק הדגיש תמיד את היותה של ישראל מדינה דמוקרטית המתנהלת על פי חוק וכי בית המשפט הוא המפרש המוסמך של החוק. אשר על כן, לפי הפירוש של ברק את החוק, מעשי ישראל בשטחים הכבושים, הרג אלפי אזרחים פלסטינים, כולל נשים זקנים וקרוב לאלף ילדים, הריסת אלפי בתים של משפחות פלסטיניות שלא פשעו, הפקעת מאות אלפי דונמים, כריתת מטעים (במסגרת מה שקרוי “חישוף”), טירטור והשפלה יומיומיים של מיליוני פלסטינים במחסומים, כל אלה, לפי גירסת ברק, תואמים את שלטון החוק הדמוקרטי. שוחר זכויות אדם לא יכול לקבל פרשנות כזו, ולדידו היא בלתי חוקית בעליל.
    אם נשפוט את אהרן ברק לפי תוצאות פסיקותיו המגבות את הכיבוש והפרות זכויות האדם, הרי שלא למד את הלקח העיקרי מהשואה: שזכויות אדם הן אוניברסליות, חובקות כל מי שנברא בצלם, חוצות גבולות ועמים, כפי שנקבע בהצהרה העולמית בדבר זכויות האדם (מסמך שהאו”ם קיבל ב-1948 כאחד הלקחים מהשואה).

הנזק שברק וחבריו השופטים גרמו לאופייה הדמוקרטי של החברה הישראלית, ולהתגברותם של הלכי רוח גזעניים, לאומניים, פונדמנטליסטים וטוטליטריים הוא לאין שיעור. וזאת בגין היוקרה ממנה נהנה בית המשפט. ישראלים רבים הולכים בהרגשה שזוועות הכיבוש הן “חוקיות” ו”לא כל כך נורא כמו שכמה שונאי ישראל טוענים” שהרי בית המשפט העליון, שעל פי המוניטין שלו מאד רגיש לזכויות אדם, נתן לכך את ברכתו.

עוולות פסקי הדין של ברק שכוונו לשטחים הכבושים, לא נעצרו בקו הירוק. הן חוזרות אלינו כבומרנג, בצורה של אלימות גוברת בחברה הישראלית, ביריונות משטרתית, שוטרים ואנשי שב”כ רבים שקיבלו הכשרתם בשטחים הכבושים ונהגו שם באלימות “ברשות ובסמכות” ממשיכים בכך בתפקידים אחרים בתחומי ישראל הריבונית.

יש כמובן עוד היבטים לפעילותו של ברק בתחום המשפטי מקצועי (למשל: סוגיית משקלה של ההודאה בחקירה) ובתחום החברתי כלכלי. ברק בכמה פסיקות חשובות הגן על ההפרטה, על בעלי ההון, התנכל לשובתים וסרב לעתירה שביקשה מבית המשפט להגדיר את זכויות האדם בתחום החברתי-כלכלי.

ברשימה זו התמקדתי בתפקיד ההרסני של ברק בכל הקשור לכיבוש. היא בפירוש לא אוביקטיבית, ולא מאוזנת ומנסה להאיר צדדים שהפובליציסטיקה והשיח המשפטי הממוסדים ממעטים לחשוף.

קיימת מחלוקת בין המומחים האם שני חוקי יסוד דיים להצדיק מהפיכה חוקתית, אולם אם ניצמד אל מהפיכת ברק, יפים לה הדברים שכתב ג’ורג’ אורוול בגב ספרו “חוות החיות”: “מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית”.

המלצת היום:

אהרן ברק, קשקשן בלתי-נלאה (ג): כמה שנים צריך כדי לומר בלה-בלה-בלה?

 

January 2007 – Aharon Barak, outgoing President of Israel’s Supreme Court

As Aharon Barak’s retirement as Supreme Court President drew near, the farewell ceremonies have multiplied – and in all of them, he was showered with superlatives bordering on a personality cult. It ended with a bang, in the official Knesset ceremony with all the state’s “who’s who” present: Barak gave a ceremonial farewell speech, and his successor Dorit Beinish was sworn in.
    What wasn’t said about him? That he is a judicial genius, that there wasn’t and will never be a man like Barak (Beinish’s word in her coronation speech), that he’s been Israeli democracy’s guardian angel, defender of the rule of law, a true liberal, a champion of human rights, a philosopher of law, and on and on. In short, just like the saying about Maimonides – “from Moses till Moses there was no one like Moses”, similarly for Barak – ” from Aharon till Aharon there was no one like Aharon”.
    I listened and read all the superlatives, while pinching myself: is that the Aharon Barak I know? After all, my friends and I have been struggling all these years for human rights and democracy, and somehow – not only have we not found Barak on our side, but amazingly he was almost always facing us as an opponent. No doubt about it: Barak has succeeded in creating around him a “human-rights man” aura even outside
Israel. This is a huge propaganda feat, almost unparalleled in human history – considering that Barak is, to a large extent, the judicial designer, enabler and backer of the regime of human-rights abuses in the Occupied Territories
.
    Had
Israel continued to exist only within the 1967 borders, one could talk about limited sparks of liberalism, human rights and democracy in Barak’s legacy. But 40 years of Occupation that have turned Israel
into a colonial power, controlling another nation and perpetrating numerous war crimes, have also made their dark mark on the state’s character and on its judicial system. And Barak has a founder’s share in that respect.
    Barak was the “judicial commander in chief”, who legitimized almost all the injustices of the occupation. He has led
Israel
‘s judicial system into the role of indentured servant to the security forces – the IDF, the Shin Bet (domestic secret service), the Mossad and the settlers. He justified shooting at civilian populations; legalized land confiscations, home demolitions and other forms of collective punishment; approved administrative detentions (imprisonment without trial), the Apartheid wall, the distortions of the Occupation’s military tribunals – and torture (yes, in spite of the 1999 verdict that ostensibly forbade torture, he actually left the door wide open to continue them under a “necessity” clause, and indeed they have continued in full force). The Grand Finale was his last verdict, in which he has imprinted yet another Kosher stamp, this time on the policy of extrajudicial executions ( a.k.a. “targeted killings”).
    Barak had a unique talent for wrapping the harshest anti-human-rights verdicts with flowery, saccharine words paying lip-service to the very same human rights and democracy. From this aspect, Barak was the master of Orwellian language, and his verdicts are rife with it. The theme Barak has intended to pass on, a theme running throughout his judicial path is “balance”. In his verdicts as well as in his speeches, Barak repeatedly emphasizes “the need to balance between democracy and human rights on one hand, and security needs on the other hand” . Miraculously, whenever Barak perceives a conflict between rights of Occupied Palestinians and “security”, “security” nearly always wins the day. Under Barak’s leadership, the despicable “one side present” judicial practice has become entrenched: the Court hears Shin Bet, IDF and police officials with the defendants and their lawyers not even present. The latter therefore remain in the dark as to the evidence against them, and are not even allowed a cross-examination. No administrative detainee can attack the Shin Bet’s arguments for his detention, because he does not know what they are. People have been arrested and re-arrested for consecutive half-year periods that extended into years, and every six months the empty exercise of “judicial review” took place – consisting simply of information handed over to the judges “with one side present”, and the detention is of course re-approved. In some cases, even someone who was released from jail like prisoner of conscience Mordechai Vanunu, has been placed under limitations without knowing their basis, because everything has been done in the justices’ closed chambers “with one side present”.
    Barak has been a major partner in embedding Occupation language within the Israeli discourse.
Israel is not an occupying power using state terrorism, but is “fighting against terror”. On the other hand, Palestinians resisting Occupation and fighting for liberation are always “terrorists”. The Apartheid wall is “a security fence to prevent terror”. When this “fence” bisects the Jerusalem suburb of A-Ram, splitting families, cutting children off from their schools, separating patients from doctors and hospitals and employees from their workplace – in short, turning their lives into a hell on Earth – all this is “proportionate damage”: yet another term to be civilized by Barak, making crime and bureaucratic evil more palatable. The settlements themselves are not war crimes (in blatant breach of the Geneva
and Rome Conventions), and the settlers are not war criminals or even robbers of a neighboring nation’s land, but rather “Israeli localities and citizens, whose protection is the state’s duty”. As to administrative detainees, their imprisonment is always on behalf of “public security”.
    All these wrongs, part of
Israel‘s aggression against the Palestinian people, are of course for the good of Israel‘s security. And they are all perpetrated as part of a “democracy defending itself” – another Orwellian expression that Barak uses in his latest verdict justifying extrajudicial executions. It is not the Palestinians who are defending themselves from Israeli Occupation, but rather Israel
who is a “democracy defending itself”.
    Many commentators ascribe a great significance to the “constitutional revolution” declared by Barak upon the passage of two Basic Laws [1] in 1992: “Law of Human Dignity and
Liberty
” and “Law of the Freedom of Profession”. Indeed, as far as Israeli citizens are concerned – especially the Jewish ones – these Basic Laws have had some influence upon Supreme Court rulings. However, in the Occupied Territories and as far as Occupied Palestinians’ human rights are concerned, there is no trace for Human Dignity or for Freedom of Profession. Barak’s pro-oppression rulings since these Basic Laws were passed have been essentially the same as those before them.
    As a test case that exposes the true Barak, here is High Court of Justice case 72/86, whose verdict was given on March 1986 – pre-Basic-Laws, pre-Intifada. The plaintiffs were three
Hebron shop owners, who claimed that the Occupation forces have limited their ability to make a living, by setting up fences and carrying out harassing inspections of every Palestinian entering their market. The plaintiffs argued that these policies were intended to ‘dry them up’, to force them to leave the market in order to ‘Jewify’ the shops [the market adjoins the Jewish settlement inside Hebron – AO]. The plaintiffs went so far as to suggest alternative ways to safeguard the settlers, while still enabling them to make a living (for example, by turning the street into a pedestrian mall). The military attorney representing “the military commander of the Judea and Samaria region” and “the military commander of the Hebron
region” (the responders), argued that there is no choice but to fence the shops in order to protect the “new residents” [a sanitized term for settlers – AO].
    Barak presided over the case (joined by deputy President Miriam Ben Porath and Menachem Elon). He wrote the verdict and his colleagues signed their approval. It was during his early years as a Supreme Court justice, not yet its President. Barak rejected the plaintiffs’ arguments, stating that
    “…there is no doubt that the responders have the authority to take precautions needed to protect Beit Hadassah’s residents. Clearly, this authority is established regarding the new residents, who are part and parcel of the IDF forces”
    (Note the familiar symbiosis between “new residents” and “IDF forces” – GS). He also wrote that
    “indeed, the measures taken harm the plaintiffs’ income, but in essence their rights are being preserved.”
    (A thing and its opposite in the same sentence! – GS) Barak rejected the ‘Jewification’ argument, and stated that
    “…there is no basis to the claim that the responders acted out of a wish so ‘Jewify’ the shops.”
    And to make it clear who’s boss, Barak also fined the plaintiffs with 1,500 NIS “legal fees” – money that doubtlessly helped fund the Occupation army’s harassment of the plaintiffs – the “harass and make a profit” approach. We also know what has happened to these shop owners since then: they have indeed been dispossessed by
Hebron
‘s settlers.
    This verdict is the Barak method in a nutshell – a lopsided “balance” that wondrously always works in favor of the Occupation and the Occupier. The method would continue and even strengthen during his Presidency years – until the final verdict approving extrajudicial executions. Subjugation of
Israel
‘s judiciary to its perceived military and political needs did not begin with Barak. Justice Shamgar, his predecessor and a former IDF attorney general, was among those who had laid the method’s foundations. But it was Barak who advanced and developed it to near-perfection.
    Whoever wonders about the sources influencing Barak’s judicial world-view, will find many references. In his public speeches and his writings, Barak does not hide his being a Zionist and his adherence to the state’s definition as “Jewish and democratic”. He sees no contradiction between the two adjectives, even though his own rulings serve as a prime example for this contradiction. The Holocaust takes center stage for Barak. He is a Holocaust survivor, and like many others in
Israel‘s upper echelon he emphasizes the Holocaust as a reason to maintain a strong military. In a speech given at the Israeli lawyers’ association convention in May 2002, he talked about Israel as the thing most dear to him in his life, and placed supreme importance on the IDF – again, as a Holocaust survivor. ” What is the lesson I’ve learned? [from the Holocaust – GS] The importance of the army.” As part of his famous “balance”, he later mentions the “importance of the individual, of liberty and dignity”. But time and again, we’ve seen how the Holocaust is being abused as a pretext to racist rulings against Palestinians (on both sides of the pre-1967 “green line”). After all, these “…individual, liberty and dignity” that are ostensibly so important to Barak (he repeats these mantras ad nauseaum in his verdicts, books and speeches), vanish into thin air whenever one crosses the “green line” into the Israeli Apartheid state. Even within the green line (Israel
proper – G.S), these supposedly sacred principles have been greatly eroded whenever the case involved Arab citizens, or in some cases left-wing activists.
    Barak has always emphasized that
Israel
is a state ruled by law, and that the Court is the authority for interpreting the law. Therefore, according to the Barak interpretation, Israel’s actions in the Occupied Territories – the killing of thousands of Palestinian civilians, including women, the elderly and nearly a thousand children; the demolition of thousands of homes belonging to innocent Palestinian families; the confiscation of hundreds of thousands of acres and the wholesale uprooting of orchards (an act receiving the sanitized term “exposal”); the daily harassment and humiliation of millions of Palestinians at checkpoints – all these, according to the Barak version, are compatible with a democratic rule of law. But a true advocate of human rights would never accept such an interpretation; indeed, for such an advocate, Barak’s interpretation is blatantly illegal.
    If we judge Aharon Barak by the bottom line of his pro-Occupation, anti-human-rights rulings, we’ll conclude that he has failed to learn the Holocaust’s main lesson: human rights are universal. They encompass every human being and traverse national and ethnic borders – as was clearly stated in the Universal Declaration for Human Rights (one of the UN’s founding documents, adopted in 1948 as a direct lesson of the Holocaust).
    The damage that Barak and his colleagues have done to
Israel‘s democracy, their contribution to the strengthening of racist, nationalist, fundamentalist and totalitarian tendencies, is beyond measure – because of the Court’s huge prestige. Many Israelis proceed in their daily lives with a clean conscience, feeling that the Occupation’s atrocities are “legal” and “not as bad as some Israel-haters claim” – because after all, our super-human-rights-sensitive Supreme Court has given these policies its blessing. But Barak’s unjust verdicts did not stop at the green line. They come back to us like a boomerang, in the form of increased violence in all walks of life and police brutality. Many policemen and Shin Bet officers who were trained in the Occupied Territories and practiced ‘authorized’ violence there, bring their acquired habits in other roles within Israel
proper.
    There are other, more professional aspects to Barak’s legacy (for example: the weight of the confession in one’s interrogation), and in the social-economic sphere. In some key rulings, Barak defended privatization and Big Money, abused striking workers and refused to an appeal requesting the Court to define human rights in the social-economic sphere. This essay has focused on Barak’s destructive role regarding the Occupation. The intent was not to present an “objective, balanced” and academic picture, but rather to show a side of Aharon Barak that the mainstream discourse does not discuss.
    Finally: the experts are divided on whether Barak was justified in proclaiming that two Basic Laws are a “constitutional revolution” – but if we accept Barak’s declaration at face value, his revolution deserves the words written by George Orwell on the back of his book “Animal Farm”:
    “A revolution that has deviated from its course, with excellent explanations and excuses given at every step of the way en route to the complete distortion of the original ideals.”

By Gideon Spiro (Translation: Assaf Oron)

Today’s recommendation:

אהרן ברק, קשקשן בלתי-נלאה (ג): כמה שנים צריך כדי לומר בלה-בלה-בלה?

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר