סיכום שנת המשפט 2006 עומד בסימן המשבר העמוק בו שרויה מערכת המשפט.

לאחר שבמשך שנים נהנו מערכת המשפט והעומדים בראשה ממעמד של כמעט “קדושים” ומאמון ציבורי גבוה במיוחד, התנפץ השנה אמון הציבור ברעש גדול.

לקראת פרישתו של הנשיא ברק בחודש ספטמבר האחרון, הסתבר כי אמון הציבור בביהמ”ש התדרדר מאחוזי הערכה של כ- 80% עד ל-27% בלבד! (סקר “ידיעות אחרונות”, 9/2006).

דומה כי סבלנותו של הציבור פקעה מהאקטיביזם השיפוטי הרדיקאלי שהוליך השופט ברק בשנות כהונתו, תוך נטילת יומרה לקבוע את “דמות המדינה וערכיה” באמצעות “מהפכה חוקתית”, שלא היתה, ויצירת משבר עמוק בחברה הישראלית בכלל ובביהמ”ש בפרט.

האקטיביזם השיפוטי הגיע לשיאים בשנה האחרונה, שעה שחוק האזרחות כמעט נפסל על ידי בג”ץ (והשופט ברק סבר במכתב לידיד בחו”ל כי ישנו רוב לעמדתו והחוק יפסל בהמשך) ובוטל חוק כנסת הנוגע לתביעות פיצויים בגין האינתיפאדה השניה, והחלה עקרונית של “הסבירות” וה”מידתיות” על פעולות מלחמתיות בבג”ץ החיסולים.

גם המאבקים הפוליטיים של הנשיא ברק למניעת כל שינוי במבנה ובדרכי פעולתה של הועדה למינוי שופטים, בגיוס רוב בכנסת כנגד בימ”ש חוקה ולבסוף, המאבק הביזארי במינוין של פרופ’ רות גביזון, ופרופ’ נילי כהן, פגעו במעמד בית המשפט באופן הרסני.

אין פלא איפה, כי גם התקשורת שסובלת בד”כ מממסדיות ומהליכה בתלם, הפכה פניה לפתע פתאום, והחלה לבקר את מערכת המשפט באופן ארסי וחסר מעצורים. גם כותבים שהיו בעבר בשר מבשרה של המערכת, כמו הפרופסורים רובינשטיין, פרידמן, סגל ואחרים, פרסמו בשנה האחרונה דברי ביקורת חסרי תקדים, אשר אילו היו מתפרסמים לפני מספר שנים, “היד הנעלמה” בפרקליטות המדינה, אותה יד שארגנה בכשרון כה רב את כתבי האישום כנגד יעקב נאמן, דרור חטר ישי, ראובן ריבלין ואחרים, היתה כבר דואגת גם להם… 

באווירת משבר קשה זו, החליף השר רמון את השרה ליבני, והחל לדבר על רפורמות עמוקות הדרושות במערכת. הוא אף הצליח להביא, אחרי שנים, לקיום פרוטוקולים בועדה למינוי שופטים ומבחני אישיות למועמדים.

אולם, מיד, בדרך פלא, סולק ממשרתו במהלך משונה שעורר תהיות קשות בקרב הציבור שנגמל, כפי הנראה, מהאמונה העיוורת בכהני “שלטון החוק”.

בנתונים קשים שכאלו, נכנסה הגברת בייניש לתפקידה במחצית ספטמבר, כשהיא ערה למשבר העמוק בו נתונה מערכת המשפט, והיא נמצאת עדיין בתקופת 100 ימי החסד, בהם היינו עדיין תחת השפעת פסיקתו של הנשיא בדימוס עד לפני מספר ימים.

רבים ציפו כי בהיות הנשיאה מנהלת מעולה, ונעדרת ה”להט המשיחי” של קודמה, תדע להוציא את המערכת מהמשבר, ולהוביל את ביהמ”ש למסלול אחר שיגמול אותו מהאקטיביזם השיפוטי.

אולם דומה כי לפחות בימי החסד לא כך הדבר.

הנשיאה הצטרפה לנשיא ברק בכל פסקי הדין האחרונים שלו, ובשורה של התבטאויות פומביות, הודיעה כי בדעתה להפוך את ביהמ”ש העליון לעוסק בעניינים חוקתיים ועקרוניים בלב (מהלך העומד בניגוד לאינטרס הציבורי), כמו כן ניסתה לקדם מקורב באופן תמוה ואף השמיעה עמדה באשר לעבירת הטרדה מינית אשר נתפרשה בציבור כהבעת עניין מובהקת בהרשעתו של רמון.

דומה כי הנשיאה צבעה עצמה ב”צבעי מלחמה” ובדעתה להיאבק על מורשתו של קודמה בהקצנה וביתר קנאות ובהתאם לקללה הסינית העתיקה – אנו נחייה בזמנים מעניינים.

הכותב הינו חבר הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין.