זאת לא אידיאולוגיה, זוהי דת

זאת לא אידיאולוגיה, זוהי דת

נרי אבנרי
נרי אבנרי 27.12.2006 20:25
זאת לא אידיאולוגיה, זוהי דת


אני מאמין בשלום. אבל בקצה המסלול הזה שהשמאל מוביל את כולנו מאז חגגנו את פסטיבל אוסלו, אין שלום- יש לוויות. אלא שכדרכם של אנשים דתיים- התוצאות העגומות של אמונתם המשיחית ב”שלום”, לא יניאו את השמאל מדרכו. זאת לא אידיאולוגיה ולא רציונאליזם. זוהי דת…



ראשית הגדרה:

דת הינה אידיאולוגיה המבוססת על אמונה באלוהים, והנוגעת לכל תחומי החיים. האיש הדתי מבטל את עצמו מול אלוהיו. מבחינתו, תוצאה רעה, היא סוג של “עונש”, ותוצאה טובה, היא “חסד” שעשה איתו היושב במרומים. פער בין ציפיות לתוצאות, לא פוגע ולא משנה את האמונה. לדוגמא: אם חולה נפטר למרות קריאת תהילים בסמוך למיטתו, הדתי לא ימיר את אמונתו.

 

היפוכו של האיש הדתי, הוא האתאיסט. זה נוהג לבוז לדתי, מפני שאמונתו נעדרת רציונאליזם. רוצה לומר: הרציונאליסט לוקח אחריות על חייו, ומצפה לתוצאות. אם יקבל תוצאה הפוכה, יבין שהוא חייב לחפש דרך אחרת. הלגלוג הזה של הרציונאליסט על האיש הדתי, נותן לו תחושה שהוא יותר טוב. הוא זקוק לתחושה הזו, מפני שהיא מעסה ומפנקת את האגו שלו.

 

מה תגידו על איש דתי, שמלגלג על איש דתי אחר, בשל אמונתו? הסופר והפובליציסט מאיר שלו, הדת שלו היא ה”שלום”. לא סתם שלום, אלא זה הקרוי במחוזותינו “שלום של אמיצים”. זה אותו שלום שטרחו בהכנתו פודלים של שלושה ענקי שלום, שלימים זכו בתהילת עולם ובפרס נובל לשלום. 

 

שום אירוע חבלני או אחר, לא יפגע באמונתו של מאיר שלו בשלום. אפילו יפרו אויביו  את כל ההתחייבויות עליהם חתמו, ויאנסו אותו ללוות למנוחת עולמים חצי מחבריו. 

 

בטורו הקבוע בידיעות-אחרונות, תחת הכותרת “כומר, שייח’ ורב…”(22.12.06), קראנו השבוע את דעתו על המפגש בין אנשי דת נחשבים: הרב שלמה עמאר, הפטריארך הלטיני מישל סבאח, והשייח’ים דרוויש וטאריף. תכלית הפגישה- כך הוא כותב: “חיבור קול קורא משותף להפסקת האלימות באזור”. המפגש הסתיים באי הסכמה, מה שניער את שלו משלוותו, והביא אותו אל המקלדת, כדי להפיץ את לגלוגו.

 

אילו טרח להבין את פישרה של הדבשת המבצבצת מאחורי גבו, היה מן הסתם מקליד את תסכולו לנוכח התוצאה של אינסוף פגישות בין שוחרי שלום שמאלנים כמוהו, שניסו בכל דרך אפשרית, לחבר מסמך משותף, עם פלשתינים מתונים אזרחי ישראל. ללא הצלחה!

 

ולמי שלא מעודכן, מדובר בסדרת מפגשים שהתקיימו בין שמאלנים, לפלשתינים ישראלים מתונים. כותרת המפגשים: “של מי הארץ הזאת”. התכלית: ניסיון לחבר מסמך משותף, בין שוחרי השלום היהודים, לבין חבריהם הפלשתינים. במבט אובייקטיבי, זה ניראה כמו “משחק בנדמה לי”.

אפילו הסכמה של הפרופ’ מרדכי קרמניצר, להחליף את ההמנון- לא שכנעו את המתונים הערבים להסכים להגדרת ישראל כ”מדינה יהודית דמוקרטית”. מפני שלדידם, אין לעם היהודי זכות למדינה משלו. המשחק “בנדמה-לי”, בין שמאלנים הזויים, לבין מתונים ערבים, הסתיים אחרי אינסוף פגישות, ב…כלום צפוי!  

 

מי שקיבץ לספר את הפרוטוקולים של המפגשים האלה, העיתונאי עוזי בנזימן, סיכם את תחושתו במילה: “מדכדך”. ומי שראיין אותו בנושא (“קריאת-ביניים”/ ערוץ הכנסת/ 12.12.06), ההיסטוריון והעיתונאי תום שגב העדיף להשתמש במילה “מדכא”. המדוכדך והמדוכא, כמו המלגלג מאיר שלו, ימשיכו בדרכם אל השקיעה. 

 

אני מאמין בשלום. אבל בקצה המסלול הזה שהשמאל מוביל את כולנו מאז חגגנו את פסטיבל אוסלו, אין שלום- יש לוויות. זאת לא דעה, זוהי עובדה יצוקה בסלע! אלא שכדרכם של אנשים דתיים- התוצאות העגומות של אמונתם המשיחית ב”שלום”, לא יניאו את השמאל מדרכו. בניגוד למה שהם חושבים את עצמם: זאת לא אידיאולוגיה ולא רציונאליזם- זוהי דת…



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר