מותר ליופיטר, אסור לשור

מותר ליופיטר, אסור לשור


בועז מושקוביץ 25.12.2006 03:26
מותר ליופיטר, אסור לשור


יש בעולם כאלה שהקהילה הבינלאומית לא מוכנה שהם יכחישו את השואה, יאיימו להחריב את ישראל וינסו להשיג נשק גרעיני ויש כאלה, שכל זה מותר להם. מה עושה את ההבדל?



פתגם רומי עתיק אומר, שמה שמותר ליופיטר אסור לשור. דהיינו, לא כולם שווים, לא לכולם אותה מערכת של איסורים והיתרים. לעתים התפתיתי לחשוב, שאולי התקדמנו מאז והיום יש חוק אחד לכולם, אבל איפה החלומות שלי ואיפה החיים…

עובדה: העולם כולו כמרקחה בגלל הנשק הגרעיני של אירן. זאת מדינה-שור, שאסור שתהיה לה פצצה. ראש ממשלתנו כבר סיפק לכל המעוניין את ההסבר מדוע דווקא הנשק האירני צריך להדאיג: כי יש מדינות שפויות וחופשיות (כמו ישראל) שהנשק הגרעיני שלהן אינו מהווה איום על העולם ויש מדינות רודניות ומטורפות, שאסור שיהיה להן נשק גרעיני. זה נשמע הגיוני, אך האמנם רמת השפיות של כל מדינה מסוימת עושה את ההבדל בעיני העולם?

פקיסטאן היא מדינה שמפריכה את האגדה האנטישמית, שכביכול “החיכוך” ביהודים הוא-הוא הגורם לאנטישמיות. מרבית תושבי פקיסטאן לא ראו יהודי מימיהם, אך השנאה ליהודים שלובה בהשקפתם הדתית. ברנאר הנרי לווי, אינטלקטואל ועיתונאי יהודי צרפתי, חקר את רציחתו של דניאל פרל בפקיסטאן וכתב על כך ספר: “להיות יהודי זו איננה זהות אלא פשע; להיות אמריקאי זו התגלמות הרוע ולהיות עיתונאי זה להיות סוכן המוסד או CIA.

אפטב אחמד (Aftab Ahmed) היה העורך בעיתון הפקיסטאני “The Frontier Post” כאשר תקלת פרסום אחת כמעט עלתה לו בחייו: ב-29 בינואר 2001 עורך המשנה מונאוור מוחסין (Munawar Mohsin) פרסם במדור המכתבים למערכת את מכתבו של קורא אנונימי, שכלל ביקורת על גל האנטישמיות המציף את המדינה ועל ביטויים “חסרי כבוד כלפי הנביא מוחמד”. אפטב אחמד נידון תחילה לעונש מוות, אך זכה בחנינה לאחר שפרסם מכתב התנצלות בפני “האומות האסלאמיות”.

בין העצורים בפרשה היו מספר אנשי העיתון. רובם הצליחו להשתחרר, למעט מונאוור מוחסין, שערך את המדור. ביולי 2003 הוא נידון למאסר עולם וקנס כספי. במהלך משפטו, נערכו מול בניין בית המשפט הפגנות המוניות בהנהגת כוהני הדת: “להרוג את הכופר!” העיתון נסגר זמנית על ידי השלטונות, אך בניין העיתון הוצת על ידי המון זועם ונשרף כליל. המשטרה התעלמה מן המעשה.

מוחסין היה אחרי גמילה מסמים, השתמש בתרופות מטשטשות וסבל מבריאות מנטלית לקויה, אך בית המשפט סירב להתייחס לכך. לשכת עורכי הדין המחוזית קיבלה החלטה, שחבריה לא יגנו על “מחללי הקודש” והנאשם נאלץ להסתפק בעורך דין מתלמד.

על פי הנתונים שבידי Amnesty International, כליאה באשמת “חילול הקודש” בפקיסטאן עלולה להוות גזר דין מוות: האסירים האחרים בבתי סוהר עלולים להרוג אותו. כך קרה ב-11 ביולי 2002 לאסיר המצפון הפקיסטאני יוסוף עלי, אשר אמנם נידון למוות באותה אשמה, אך אסיר אחר במקום כליאתו החליט לא להמתין לביצוע הרשמי של גזר הדין ורצח אותו.

תגובתו של נשיא פקיסטאן פרווז מושרף: “מאמין בחופש העיתונות המלא, אבל לא יאפשר פירסום חומרים, שלא מכבדים את הדת”.

לנשיא המדינה המטורפת הזאת יש נשק גרעיני. הקהילה הבינלאומית לא כל כך הפריעה לו להשיג אותו ואינה דורשת ממנו להסגיר את מה שנמצא ברשותו, אלא מקבלת למעשה את הטיעון, שפקיסטאן זקוקה למאזן אסטרטגי מול הודו. זהו טיעון מופרך, כמובן, כי הודו איננה מדינה מטורפת כמו פקיסטאן ואירן, הנשק הגרעיני שלה לא ישמש להצתת מלחמת עולם.

פקיסטאן אינה טובה מאירן במיליגרם, היא בעלת בריתה של אירן. הנשיא הפקיסטאני ייעץ לנשיא האירני איך להוריד מעצמו את הלחץ החיצוני. כמו שפקיסטאן הפכה את הודו לבת ערובה על ידי איום, שבכל מקרה של פגיעה בפקיסטאן, הודו תהיה זו שתיפגע, כך יעץ פרווז מושרף למחמוד אחמדינאג’ד להפוך לבת ערובה את ישראל.

פקיסטאן שונה מאירן רק בדבר אחד: שלטונה נמצא ביחסי “ידידות” עם ארה”ב, אשר עד היום מסרבת להיגמל מההרגל המגונה להחשיב חלק מהרודנים המטורפים לרודנים “משלנו”, מתונים כביכול. לכן פקיסטאן היא מדינה-יופיטר, שמותר לה אפילו להחזיק בפצצה גרעינית, בניגוד לאירן, שהיא מדינה-שור…

נשיא אירן משתמש באנטישמיות ובהכחשת השואה בדיוק לאותה המטרה ששימשה אחרים: להסיט את תשומת הלב מעצמו אל היהודים, לתעל את זעם ההמונים לאפיקים הרצויים לשליט ועל ידי כך לשמור על שלטונו ולחזקו. הוא לא המציא שום דבר חדש; כל מלה שהוא אומר, נאמרה וממשיכה להיאמר אינספור פעמים בתוכניות החינוך והשידור של הרשות הפלשתינית מאז היווסדה בשנת 93′, על הזכות של ישראל להתקיים, על השואה ועל היהודים.

תחנת הטלוויזיה הפועלת מטעם ממשלת מצרים הפיקה את הסדרה “פרש בלי ראש”, על פי “הפרוטוקולים של זקני ציון”; בספרי הלימוד של רש”פ, “הפרוטוקולים” מתוארים כהחלטה הרשמית של הקונגרס הציוני הראשון; הספרון הזה זוכה לפופולריות רבה בשווקי הספרים ברחבי העולם הערבי; המופתי של מצרים ממחזר את ההאשמה בשימוש בדם לאפיית מצות והכחשת השואה קיימת במצרים מאז ימי גמאל עבדול נאצר. כאילו לא די לה בשנאת היהודים, מצרים מדכאת את המיעוט הנוצרי-קופטי.

על פי קריטריונים אוביקטיביים של היחס למדינות המערב, ישראל, זכויות האדם וערכי ההומניזם, נשיאי רש”פ ומצרים לא נבדלים בהרבה, אם בכלל, מהנשיא האירני, אבל – כאן “האבל” הגדול – אלה פושעים “משלנו”. איתם יש לנו “הסכמים”, הפגר הזה מחובר למכונת ההנשמה למען אחזקתה בחיים המלאכותיים של המדיניות הישנה הכושלת. לכן – ורק משום כך – אלה נמצאים במעמד יופיטר, להם “מותר” להכחיש את השואה ולהפיץ את “הפרוטוקולים”.

למדיניות “יופיטר ושור” רשימת כשלונות ארוכה. מדינות שונות פיתחו יחסי חסות מיוחדים עם מנהיגים מטורפים מתוך ביטחון עצמי מופרז, שהמטורפים יהיו נתונים לשליטה. כך ברה”מ העבירה לסין את הטכנולוגיה הגרעינית, אך לאחר שנים לא רבות סין נחשבה לאיום האסטרטגי הראשי על ברה”מ, אף יותר מארה”ב. למצרים נסיון מסוים בהחלפת הנאמנות, ואשר ל”בעלי הברית” של ארה”ב, די להזכיר את הברית שהייתה לה עם אוסמה בן-לאדן…

למרות המפלות הצורמות מהעבר, התפישה הכושלת הזאת עדיין שולטת במדיניות. ארה”ב, אירופה וישראל ממשיכות להאמין בתועלת הצומחת מהמטורפים “הידידותיים”. ההרגל כל כך חזק, שאפילו האנשים האמורים להבין משהו בפוליטיקה, מטיפים לחזור על טירוף החרבת ההתיישבות, הפעם ברמת הגולן, למען החלום שפיסת הנייר המכונה “הסכם שלום” תגרום לסוריה “להינתק מאירן”…

כמה זמן נשאר באמת עד שאירן תבנה כוח גרעיני, למרות כל “הסנקציות”, ותקום ברית רחבה של מדינות האיסלאם הלוחמני הקיצוני, שתכלול את השליטים הנחשבים היום לשור בכפיפה אחת עם אלה הנחשבים היום ליופיטר?

זה עלול לקרות די מהר והעולם שוב יהיה מופתע, כמו שהוא הופתע מהמהפכה האירנית, מפלישת עיראק לכווית, מהתחזקות האיסלאם הלוחמני, מאיום ההשתלטות השיעית על לבנון, ממלחמת הטרור העולמית וכד’. אולי בבוא ההפתעה הגדולה, יתחיל סוף-סוף העולם החופשי, באיחור רב ולאחר קורבנות רבים, להתאחד ולצאת לפעולה של ממש כדי להגן על חייו וערכיו, אבל כל עוד החלום המתוק על ידידותו של יופיטר מטשטש את חושיו – זה לא יקרה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר