ככה זה ניראה מנקודת מבטו של הנשיא הפורש אהרון ברק: הם צריכים להיות חכמים, שקולים, רגישים, בעלי מזג שיפוטי, ומומחים למשפט. מותר גם שתהיה להם השקפת עולם. אג’נדה. לא חלילה אותה אג’נדה שיש לפרופ’ רות גביזון, זה לא- אלא אג’נדה אחרת. כזאת שתתאמץ לזכות בהערכה של זהבה גלאון ואחמד טיבי.

וככה זה ניראה מנקודת מבט של רבים בציבור: מועדון סגור של חבורת יהירים, שונאי ביקורת, המטיפים מתוך החושך בו הם מתעקשים לא לרשום פרוטוקולים – להאיר כל פינה בחיינו. ועל זה צריך להוסיף: תאווי שררה וכוח, העשויים מעור אחד. את ערוותם השמאלנית יסתירו עם כמה עלי תאנה. בקיצור: הזרוע הביצועית של מר”צ.

הפסיקה המבטלת חוק כנסת – מסוכנת. לא משום שהיא חושפת את אוצר המדינה לתביעות בסכומי עתק, אלא משום שהיא מכילה בתוכה בוז ל(נבחרי ה)ציבור, והתעלמות מוחלטת מכללי המשחק הדמוקרטי. מדובר בפלישה לטריטוריה לא להם. יש כאן אמירה: לא עוד הדיפה של אלה המאיימים על מבצרם, אלא התפשטות והשתלטות על יעדי שלטון חדשים. ואם לתמצת זאת לסיסמא: אקטיביזם- אאוט, אימפריאליזם- אין!

סיפרו לנו, שדמוקרטיה מושתתת על מערכת איזונים ובלמים. רוצה לומר: שלטון שירמוס גדרות דמוקרטיות, יש בסביבה מערכות גדולות שיבלמו אותו. כלבי שמירה אלק. כותרת המאמר, מצביעה על גסיסתה של הדמוקרטיה הישראלית. לא רק בגלל האימפריאליזם המופקר של שופטי ביהמ”ש העליון. כל המערכות שתפקידן לאזן ולבלום, היו שותפות פעילות לרמיסת כל עיקרון דמוקרטי שהפריע לשרון, בדרך למימוש האג’נדה המדינית של כלבי השמירה:היועץ המשפטי מני מזוז שהחליק אותו בפרשת האי היווני, הפרקליטות שרדפה אזרחים שתבעו לראות במימוש ניצחונם בקלפי, האקדמיה שתמכה בהשלכת תוצאות הקלפי לפח, שופטי העליון שנתנו אור ירוק לביצוע הגירוש, המשטרה והצבא שניצחו אחים והובסו מול אויבים, ומעל כולם- התקשורת, שראתה בדיקטאטור אתרוג יקר.

התוצאה: אי אמון בשיטה הדמוקרטית. הסימנים: אחוז מצביעים נמוך ביותר, אי השתתפות בהפגנות, אדישות שמקורה בייאוש מהשיטה, סימני שאלה לגבי חוסנה של הדמוקרטיה ועתידה של המדינה, קרע בעם, חוסר אמון במנהיגות על כל זרועותיה, (צבא, משטרה, פרקליטות, ביהמ”ש, פוליטיקה). 

אבל לא הכל שחור. אם יש מישהו מהאזרחים שמבקש נחמה: אז דווקא בטבלת השחיתות העולמית, אנחנו מטפסים יפה. מטפסים במדרון חלקלק…