טל מארחת את קימקא:

שירותי הרווחה – צורך חברתי, או קטר הגורר את עצמו בלבד?

השאלה היא לשם מה מקימה החברה את שירותי הרווחה.אם הכוונה היא ששירותי הרווחה יעמדו לימין התביעה – בבחינת משטרה ב’ או פרקליטות ב’ – תישאל השאלה אם אין כאן כפילות, כאשר המשטרה והפרקליטות אינן זקוקות ל”עזרה” ברדיפתם אחרי העבריינים והפושעים, זולת תוספת תקציב ותקנים.

תחת הכותרת “אנחת רווחה” מתחשבנת טל רבינוביץ’ עם מוסדות הרווחה, על שהם מעודדים את הפשיעה, ודואגים לרווחתם-הם, ובכך מועלים בתפקידם כשליחי הציבור, אשר מממן את פעולתם.

השאלה היא לשם מה מקימה החברה את שירותי הרווחה.אם הכוונה היא ששירותי הרווחה יעמדו לימין התביעה – בבחינת משטרה ב’ או פרקליטות ב’ – תישאל השאלה אם אין כאן כפילות, כאשר המשטרה והפרקליטות אינן זקוקות ל”עזרה” ברדיפתם אחרי העבריינים והפושעים, זולת תוספת תקציב ותקנים.

האם שירותי הרווחה אמורים לעשות לנאשמים פוצי-מוצי, לדלות מהם מידע ולרוץ עם המידע הזה אל התביעה? אני מניח שלא זו כוונת המחברת. זה גם לא מוסרי, וגם עבירה בפני עצמה.

מי ששולל את קיומם של שרותי הרווחה – שיקום ויגיד.

מי ששולל את תפקידם כיוצרי-איזון (מסויים) בין האינטרס של הקרבן לבין האינטרס של הנאשם – שיקום גם הוא.

אכן, האינטרס החברתי הבסיסי, ממנו יוצא המשפט הפלילי, הוא העונש, בצד החומרה, אבל כנגד האינטרס הזה עומדים כמה אינטרסים נוספים – אפילו אם הם משניים בעיני הכותבת (וגם בעיני).

האינטרס הראשוני הוא שלא ייענש נאשם מעבר לעונש הראוי בכל מקרה. אם נגזור על כל הנאשמים את העונש המקסימלי, נפגע בעקרון הדיפרנציאציה, שהוא הצד השני של מטבע אחידות הענישה. אם על סטירה קלה מקבלים את אותו העונש כמו על “מכות-רצח”, ישאל את עצמו העבריין מדוע, “באותו המחיר”, שלא אפליא באשתי את מכותי?

עקרון הדיפורנציאציה מחייב גם הבדל-ענישה בין אדם אשר לא חסר לו דבר והוא מבצע את העבירה להנאתו הסאדיסטית, לבין אדם קשה-יום אשר פוטר מעבודתו, כבודו נרמס, ואשתו עוד זורה לו מלח על הפצעים – להנאתה הסאדיסטית – ובעידנא-דריתחא הוא מאבד את עשתונותיו, ולאחר-מעשה הוא מכה על חטא.

לא שאני מצדיק את ההתנהגות הזאת – אבל לומר ששני המקרים מצדיקים את אותו העונש – זה קצת מוגזם.

והוא הדין באשר למי שפורץ לדירות של אחרים כדי לספק את ריגושיו, לבין מי שעושה זאת לפרנסת אשתו החולה וילדיו הרבים. שניהם בני-עונשין, אבל העונש יהיה שונה.

וישנו גם האינטרס הציבורי להוציא עבריינים ממעגל הפשיעה, במקום לשלוח אותם ל”אוניברסיטת הפשע” בבית הסוהר.

לשם כך, בין השאר, הוקמו שירותי הרווחה, ולא הייתי רוצה להיות בחברה אשר אין בה שירותים כאלה.

האמנם שירותי הרווחה “מעודדים” את הפשיעה?

האמנם מי שבזכות שירותי הרווחה נדון לשלוש שנות מאסר במקום חמש, יסיק ש”הפשע משתלם”? ממש לא השתכנעתי.

האם העובדה שבזכות שירותי הרווחה פושע נשפט לעשר שנים (במקום ל-12 שנים) פירושה שהוא “לא בא על עונשו”? לא הייתי אומר “תנו לי שניים”…

הכותבת מביאה דוגמה של פסק-דין בו בית המשפט לא קיבל את עמדתם של שירותי הרווחה, והחמיר בעונשו של הנאשם, אבל לא רק שמקרים כאלה אכן קיימים, אלא שבחסות הדיאלקטיקה של פסק-הדין אפשר לעשות כל מיני דברים – אפילו את ההיפך הגמור, ואכן לא מעטים המקרים בהם בתי המשפט מקבלים – לפחות במידה מסויימת – את עמדתה של הרווחה.

מי שרוצה לתקוף את עצם-קיומם של מוסדות הרווחה – שיקום;

מי שרוצה לתקוף פסק-דין זה או אחר של בית משפט זה או אחר – שיקום;

מי שרוצה לתקוף את הנטייה הכללית של בתי המשפט להקל עם העבריינים – שיקום;

מי שרוצה לתקוף את בתי המשפט על עיוות-הדין בדרך כלל – שיקום, ואני אהיה הראשון להצטרף אליו.

אבל, כפי שאמרתי, הדיאלקטיקה עצמה אינה אומרת לנו ולא-כלום. ניקח, למשל, את הפיסקה הזאת מתוך המאמר:

“שיקומו של מכור לסמים ולאלכוהול הינו מטרה חשובה, אך לא ניתן להתייחס למטרה זו כאל ערך עליון, הגובר על הצורך להגן על הציבור ועל מוסדותיו הנבחרים“, קבע השופט שפירא וגזר שלוש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שנתיים, על מכור לסמים ולאלכוהול אשר הורשע בהצתת שני גני ילדים ובגרימת נזק בזדון, לאחר שיידה אבנים וניפץ זגוגיות בחלונות בית העירייה, ברשות מקומית בצפון – כנקמה על כך שלא טופלה בקשתו לגמילה.

ונשתעשע (או נתעלל, לפי ההשקפה) בה קמעה:

“שיקומו של מכור לסמים ולאלכוהול הינו מטרה חשובה, ואמנם לא ניתן להתייחס למטרה זו כאל ערך עליון, הגובר על הצורך להגן על הציבור ועל מוסדותיו הנבחרים, אך באותה המידה גם אין להתעלם ממנה“, קבע השופט שפירא וגזר שלוש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שנתיים, על מכור לסמים ולאלכוהול אשר הורשע בהצתת שני גני ילדים ובגרימת נזק בזדון, לאחר שיידה אבנים וניפץ זגוגיות בחלונות בית העירייה, ברשות מקומית בצפון – כנקמה על כך שלא טופלה בקשתו לגמילה.

עינינו הרואות: הפכנו את היוצרות, בלי לשנות את העונש. מס-שפתיים? אולי, אבל האם מס כזה הוא נדיר במדינה בה שיעורי המסים הם מהגבוהים בעולם?

דוגמה נוספת:

“שיקומו של מכור לסמים ולאלכוהול הינו מטרה חשובה, אך לא ניתן להתייחס למטרה זו כאל ערך עליון, הגובר על הצורך להגן על הציבור ועל מוסדותיו הנבחרים“, קבע השופט שפירא וגזר שנת מאסר בפועל וחצי שנת מאסר על תנאי למשך שנה, על מכור לסמים ולאלכוהול אשר הורשע בהצתת שני גני ילדים ובגרימת נזק בזדון, לאחר שיידה אבנים וניפץ זגוגיות בחלונות בית העירייה, ברשות מקומית בצפון – כנקמה על כך שלא טופלה בקשתו לגמילה.

כאן אותה הדיאלקטיקה המחמירה (והצדקנית, אם תרצו) – אבל העונש קל בהרבה, ונשאלת השאלה מה הועילה לנו הדיאלקטיקה.

ומוסיפה הכותבת ואומרת כי יפה וראוי הוא המעשה השיפוטי אשר במסגרת מכלול השיקולים והאיזונים הגיע למסקנה כי:

“בהביאי בחשבון את כל האמור לעיל, תוך איזון בין הרצון לסייע לנאשם להיגמל מהתמכרות לסמים ואלכוהול והצורך להגן על החברה ועל ממלאי התפקידים בה, סבור אני כי לא ניתן לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו. חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה. כשם שנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כך גם זכאים אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט.”

אבל אני לא רואה בכך שום דבר מיוחד חוץ מהרצון להראות לכל העולם כי הוא, השופט, לא מתעלת משום דבר. איזון בין שיקומו של העבריין לבין ההגנה על החברה בתחילה הפיסקה (טל: האם, ברמת העיקרון, את חולקת על הצורך באיזון הזה?!) וחזרה על הדברים בסיומה של הפיסקה, כאשר מאחורי מסך-העשן הזה – הנמקת ישרא-בלוף – הוא מכניס את כל מה שהוא רוצה – לטוב או לרע. הרי, באותה הדיאלקטיקה, אפשר גם כך:

“בהביאי בחשבון את כל האמור לעיל, תוך איזון בין הרצון לסייע לנאשם להיגמל מהתמכרות לסמים ואלכוהול והצורך להגן על החברה ועל ממלאי התפקידים בה, סבור אני כי ניתן לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו. חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה, אבל הנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כשם שזכאים אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט”.

מצא את ההבדלים …

ומוסיפה הכותבת ומראה איך “עוד מוסיף השופט שפירא ומחדד”:

“ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות …”.

ואני הקטן מוכן לחתום על כל מילה (וגם על האסמכתאות בהן השופט תומך את יתדותיו), אלא שזו אמיתה (truism) כללית מדי, אשר איש לא יחלוק עליה, ולא יציע לגרוס כך:

“ככל שמעשיו של נאשם קלים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות …”,

או כך:

“ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם פוחת הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות …”…

אבל האמיתה הכללית הזאת אינה מקדמת אותנו כהוא-זה, כי בחסותה אפשר גם “להחמיר” (שנת מאסר אחת) או “להקל” (שמונה שנות מאסר).

עיקר שכחתי

מכותרת מאמרה (“אנחת רווחה”), ומכל אשר מתחתיה אנו למדים כי המאמר מלכתחילה לא בא לשבח את פסק-הדין, אלא לבקר את שירותי הרווחה:

“הרווחה, המקבלת לשורותיה ‘קליינט’ נוסף לטיפול, מפשילה שרווליה בחריצות רבה, ולא רק שהיא מצדיקה אגב כך את קיומה אלא היא אף מחזקת אותו ומעצימה את כוחה”.

אבל התופעה הזאת אינה יוצאת דופן, והיא מאפיינת את כל מי שיוצא אל הציבור עם “מרכולתו”: בתי המשפט, המשטרה, משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל, טל רבינוביץ, שמחה ניר, עם האתר של קימקא, ומי לא: כולם פונים אל הציבור, כולם “חיים” ממנו, ועל כן כולם צריכים “להצדיק את קיומם”.

קחו, למשל, את בתי המשפט הפליליים: אנחנו מוחאים כף לבתי המשפט על כל פסק-דין המזכה נאשם מחמת הספק, ומציינים את “אומץ ליבם” בעמדם מול ה”עליהום של הרחוב”, אבל אם אחוז הזיכויים-מחמת-הספק היה עולה לרמה מסויימת, היינו זועקים חמס על שופטים “יפי נפש” אשר “מחפשים ספקות כדי להיראות ‘נאורים’, ושוכחים כי תפקידם הוא להגן על הציבור, ולא על הרייטינג של עצמם”.

ובמלים אחרות: אלף פסקי-דין שכל אחד מהם ראוי למחיאות-כפיים לא יכפילו פי אלף את מחיאות-הכפיים, אלא יפנו אל בתי המשפט את כל הזעם הציבורי על “העבריינות הפושה בקרבנו”…

תארו לעצמכם שהמשטרה הייתה מתייחסת אל החשודים בכפפות משי: מציעה לכל חשוד כוס קפה ועוגה, שואלת “האם אדוני חפץ למסור הודעה”, ואם הוא לא חפץ – אומרים לו תודה, ו”אולי אדוני רוצה עוד קפה, בטרם צאתו הבייתה?”.

זה טוב ויפה במקרים בודדים, רצוי מתוקשרים, אבל משטרה שתנהג כך – גם היא תוגדר כ”יפת נפש” אשר אינה מצדיקה את קיומה.

תארו לעצמכם את שמחה ניר מוציא ספר על יושרו האינטלקטואלי של מישאל חשין … מוקירי-זכרו (של שמחה, לא של חשין) ישאלו מה קרה לו.

ותארו לעצמכם את טל רבינוביץ מוציאה ספר על “ילדותם הקשה של הבעלים המכים” … מי יקנה אותו?

והוא הדין בשירותי הרווחה: ככל גוף ציבורי אחר יש להם ברירה אחת מהשתיים: ללכת הבייתה, או להצדיק את קיומם.

והם בוחרים באופציה השנייה, כי לשם כך הציבור יצר אותם.

יכול להיות שמחר יפרוץ השלום, לא יישא גוי אל גו חרב, ויבטלו את צה”ל;

יכול להיות שמחר יקיץ הקץ על תאונות הדרכים, ואפשר יהיה לבטל את משטרת התנועה;

יכול להיות שמחר כל המחלוקות בין בני האדם תיושבנה בלחיצת-יד, ואפשר יהיה לבטל את בתי המשפט;

יכול להיות שמחר יבוא המשיח, ואפשר יהיה לפטר את כל החמורים.

יכול להיות שמחר תחדל האלימות במשפחה, ואפשר יהיה לסגור את האתר של טל רבינוביץ’, סופרת, פובליציסטית, מרצה;

יכול להיות שמחר יתחילו בתי המשפט להתייחס לטענותיהם של בעלי הדין, ואפשר יהיה לסגור גם את האתר של קימקא, וגם את האתר הישן של קימקא.

אבל בינתיים כל המוסדות האלה הם הכרח בל-יגונה, ולכן הקימונו אותם.

אכן, לפעמים המוסדות האלה שוכחים את ה-raison d’etre שלהם, ומעלים את שרידותם-הם על ראש שמחתם, אבל זה מצריך טיפול רב-נקודתי, והמאמר בו עסקינן אכן נתן את הכיוון – אבל מכאן ועד לימות המשיח – עוד הדרך רב.