אנחת רווחה
אנחת רווחה
בשנים האחרונות אנו עדים לפסקי דין המקלים בעונשם של עבריינים ופושעים אשר הורשעו בשל מעשים חמורים של פגיעה בבני אדם, (בגופם ובנפשם) – פגיעה קשה ובלתי הפיכה אשר תוצאותיה ילוו את הקורבנות למשך כל חייהם.
בית המשפט הדן את הפושע ושוקל את מעשיו, רואה לרוב מולו את הנאשם ולא את קורבנו.
את הפושע מייצג בדרך כלל עורך הדין (או יותר מעורך דין אחד) מהמגזר הפרטי, ואילו ואת הקורבן – מייצגת המדינה.
זאת ועוד, הקורבן בעצמו בדרך כלל אינו צד בהליך המשפטי המתחולל בעניינו.
כך קורה כי להגנתו של הפושע מתייצבים ונרתמים גורמים חיצוניים אשר אינם קשורים למעשה הנפשע אותו הוא ביצע, ואלמנטים אלה משפיעים על גזר הדין: מדובר בכל אותם שיקולים אשר בסופו של דבר יקלו בעונשו של הפושע, קרי; רקעו הנפשי והפסיכולוגי, מצבו הסוציאלי, “מעשיו הנפלאים”. אותם גורמים אלו ישכילו לשלוף מנבכי עברו של הפושע, אמירות שהן בגדר “מס שפתיים” אותן ילמדו את הפושע לשנן, כגון: הבעת חרטה על המעשה ובקשת סליחה, תחנונים לקבלת סיכוי נוסף, הבעת רצון עז להשתקם… ומה לא?!
בעצם… למה לא?
הרי לא רק בעבריין עסקינן, אלא במנגנון שלם הניזון משיקומו של אותו עבריין… לדוגמא: מוסדות הרווחה.
הרווחה, המקבלת לשורותיה “קליינט” נוסף לטיפול, מפשילה שרווליה בחריצות רבה, ולא רק שהיא מצדיקה אגב כך את קיומה אלא היא אף מחזקת אותו ומעצימה את כוחה.
עוד אחזור לתפקידה של הרווחה ולתרומתה החברתית בהמשך…
בית המשפט הרואה כביכול לנגד עיניו את המכלול, מעדיף שלא להעניש את הפושע בחומרה ותחת זאת לשלוח אותו לשיקום מתוך ראייה שגויה כי בכך יבוא לציון גואל… בעתיד כמובן… והעבריין יחזור לשורות הנורמטיביות של החברה… אולי…
התוצאה היא מסר פשוט, ברור ומיידי לפושע:
הפשע משתלם!
ותוצאה נוספת: פגם מוסרי – החוטא לא בא על עונשו!
המסר המיידי והפשוט הוא גם לילדיו של הפושע: אבא עשה מעשה רע אבל הוא לא נענש על מעשיו.
המסר הוא גם לקורבנות: אין צדק, לא היה ולא יהיה… ואולי גם לנו כדאי לפשוע… הרי כך נהיה זכאים גם אנו לשיקום על חשבון הציבור.
והנה, בניגוד למתואר לעיל, זכיתי למספר רגעי נחת של ממש, עת קראתי את פסק דינו של השופט רון שפירא, שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר דחה המלצה של שירות המבחן להקפיא הליכי ענישה נגד נאשם שהודה בהצתת שני גני ילדים כמחאה על כך שלא התקבל לשיקום.
ניתן לומר: נו, הרי אין זו אלא זעקתו הנואשת והמרה לעזרה של אדם מוכה גורל, נרקומן חסר ישע הזקוק לשיקום, ורק אלה שליבם לב אבן קשה וקר יענישו את אותו מסכן הנוקט מעשה נבלה רק מתוך ייאוש ונקמה (בתגובה על כישלונו להתקבל למסגרת שיקומית).
“שיקומו של מכור לסמים ולאלכוהול הינו מטרה חשובה, אך לא ניתן להתייחס למטרה זו כאל ערך עליון, הגובר על הצורך להגן על הציבור ועל מוסדותיו הנבחרים“, קבע השופט שפירא וגזר שלוש שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שנתיים, על מכור לסמים ולאלכוהול אשר הורשע בהצתת שני גני ילדים ובגרימת נזק בזדון, לאחר שיידה אבנים וניפץ זגוגיות בחלונות בית העירייה, ברשות מקומית בצפון – כנקמה על כך שלא טופלה בקשתו לגמילה.
יפה וראוי הוא המעשה השיפוטי אשר במסגרת מכלול השיקולים והאיזונים הגיע למסקנה כי:
“בהביאי בחשבון את כל האמור לעיל, תוך איזון בין הרצון לסייע לנאשם להיגמל מהתמכרות לסמים ואלכוהול והצורך להגן על החברה ועל ממלאי התפקידים בה, סבור אני כי לא ניתן לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינו. חובת בית המשפט הינה להגן על קורבנות העבירה. כשם שנאשם זכאי כי שיקומו וצרכיו יילקחו בחשבון במסגרת שיקולי הענישה כך גם זכאים אלו העלולים להיפגע ממנו או מאחרים כמותו, להגנת בית המשפט.”
עוד מוסיף השופט שפירא ומחדד:
“ככל שמעשיו של נאשם חמורים יותר כך גם גובר הצורך לשים את הדגש על הגנת הקורבנות (בין אם קורבנות בפועל או קורבנות פוטנציאליים). ראה בע”פ 4872/95, מדינת ישראל נ’ גל אילון ו2- אח, פ”ד נג(3), 1, עמ’ 8-9, שם נאמרו גם הדברים הבאים, המנחים את בית המשפט בבואו לגזור את הדין:
מבחינת האינטרס הציבורי, אין זה מספיק להטמיע בחוק סטנדרטים של התנהגות. הציבור חייב לראותם מיושמים בכל עת ולראות בהם חלק בלתי נפרד מנוהגים חברתיים מקובלים המגינים על גופו, רכושו וכבודו של כל אחד מתוכו. ענישה סלחנית במקרים של התנהגות עבריינית חמורה, עלולה להביא להתמוטטות עכבות מוסריות, להתפרש כהתפשרות על ערכים ועל נורמות, לפגוע באמינות מימושו של האיום בעונש מאחורי החוק ולהעביר מסר שלילי לעבריינים פוטנציאליים המועדים לבצע עבירות מאותו סוג. באותו אופן בו השתת עונש ממשי הוא בבחינת ביטוי חברתי חריף לגינוי לו ראויים המעשים החמורים, כך אימוץ הגישה הסלחנית תחליש הכרת האיסור שבהתנהגות“.
ובטרם נסיים עם דברי ההלל על גזר הדין ונימוקיו, אשר שלח את העבריין אל בין כתלי הכלא שם הוא לא רק ירצה עונש אלא גם יקבל שיקום, נשאיר בצריך עיון את השאלה הבאה:
“הרווחה”, זו אשר משקמת עבריינים כתחליף לענישתם – הרי היא שליחת הציבור המממן את פעילותה. סתום ונפלא הדבר בעיני כי אותה “רווחה” האמורה כאמור לדאוג לטובתו של הציבור, לרווחתו ולשלומו, (לטובתי, לטובתכם) פועלת בעצם לרעתו של הציבור (לרעתי, לרעתכם) בהמלצות של שיקום במקום ענישה.
האם ייתכן, כי הגולם קם על יוצרו, ובמקום לשרת את הציבור משרתת הרווחה את רווחתה היא?
—————–
לאתר הכותבת