דויד גרוסמן, לעולם טועה!

דויד גרוסמן, לעולם טועה!


נרי אבנרי 12.11.2006 17:24
דויד גרוסמן, לעולם טועה!


תזכירו לו: אתה לוחץ עלינו להיכנס לאותו סרט שכבר ראינו בעבר. יוצרי הקו-פרודוקציה “שלום של אמיצים”, אפילו זכו בדצמבר 1994 בפרס האוסקר, סליחה בפרס נובל לשלום. מה, שכחת? כדי לחזק את הסרט הבלתי נלאה שלנו, נתן להם רובים, והבמאי עם הלסת הרוטטת גייס מיליון סטטיסטים, סליחה “שהידים”.



 

לפני זה סיפור:

הם היו שלושה שטיילו בג’יפ שכור בשמורת טבע באפריקה: האחד אופטימי ללא תקנה, השני פסימי ללא תקנה, והשלישי רציונאליסט. בהגיעם לקרחת היער הציע האופטימי: “בואו נצא קצת מהמכונית, ונעשב סיבוב רגלי”. “השתגעת”? שאל הפסימי, “יש כאן חיות טרף, וזו רק שאלה של זמן, עד שנבלה בין שתי לסתות עסוקות של נמרים רעבים”.

“אני דווקא ראיתי ציפורים”, השיב האופטימי, “והנמרים שראית, הם בסה”כ חתולים שמנים, מה אתה כזה פחדן”.

“נכון”, אמר הרציונאליסט, “יש כאן תוכים יפים, אבל יש כאן גם נמרים, ושאר חיות טרף. לא מומלץ להסתכן”.

האופטימי החליט שהוא יוצא מהאוטו. תוך כדי זה שהוא פתח את הדלת, סינן מבין שיניו “פחדנים עלובים”.

שתי דקות אחרי, הרציונאליסט צילם במצלמת הווידאו את האופטימי כשהוא נאבק על חייו, עם שלושה נמרים שיצאו לשבור בר. לא היה לו סיכוי. הפסימי ראה וצרח לרציונאליסט: “סע, סע! עוד מעט הם יטרפו גם אותנו”. “מה אתה ניבהל”, הרגיע הרציונאליסט, “אם אנחנו בתוך הג’יפ, אין סכנה”.

הוא עשה טעות פטאלית – האופטימי ללא תקנה – טעות שלא יכול היה להימלט ממנה מפני אופיו. ככה זה: הוא רואה את החיים בצבעים וורודים. האופטימיות שלו דחקה בו לצאת וליהנות מיפי הבריאה, בעוד הפסימי שראה בדמיונו אסונות בלבד, פחד מהצל של עצמו ורק הרציונאליסט ראה את “שלושת הצבעים”: שחור לבן ואפור. זה עזר לו להבין שאסור לצאת החוצה, ובתוך המכונית הם מוגנים.

שאלה: נניח שהאופטימי ללא תקנה היה חוזר לחיים. לאור ניסיונו מהגלגול הקודם, האם היה לומד להיזהר? התשובה היא- לא! כמו שכושי לא יהפוך עורו, אופטימיסט לא ישנה את אופיו: רואה רק וורוד. מהסיבה הזו, אסור לתת לו להיות מדריך טיולים בשמורת טבע עתירת חיות טרף, מפני שמי שרואה בנמרים “חתולים שמנים”, לא יכול להיזהר.

דוויד גרוסמן: אופטימי ללא תקנה! בדמיונו המפותח, הוא רואה רק “שלום”. לא חשוב מה יקרה – לעולם לא ישלים עם העובדה שאולי, אולי, אולי, הוא טועה! הנאום המרתק, הרהוט והילדותי – אני מתכוון לחלק המדיני – שנשא בעצרת האזכרה ליצחק רבין (4.11.06), היה מתאים לימים של טרום הסכם אוסלו. אנחנו אחרי כמה ניסיונות.

כשהוא מסתכל על העם הפלשתיני, מה שהוא רואה זה אנשים מתונים שוחרי שלום. תוכיחו לו באותות ובמופתים, שיש ביניהם גם פנאטים פונדמנטליסטים, שיפוצצו כל הסכם שיחתם- הוא לא יקלוט! תזהירו אותו: שהסכם עם הפלשתינים הוא הפיך- לא יבין! תסבו את תשומת ליבו לעובדה, שכדי לטרפד את השלום, הם מוכנים אפילו להתאבד. שום דבר לא ישכנע אותו. לא הריטואל, ואפילו לא הדה-ז’וו. הילד רוצה “שלום”.

 

תזכירו לו: אתה לוחץ עלינו להיכנס לאותו סרט שכבר ראינו ביחד בעבר. יוצרי הקו-פרודוקציה “שלום של אמיצים”, אפילו זכו בדצמבר 1994 בפרס האוסקר, סליחה בפרס נובל לשלום. מה, שכחת? כדי לחזק את הסרט, ה”בלתי נלאה” שלנו נתן להם רובים, והבמאי עם הלסת הרוטטת גייס מיליון סטטיסטים,  סליחה “שאהידים”.

שוכחים דבר כזה, איזאק?

ואם נחזור לרגע לסיפור שלנו על שלושת הטיפוסים, אז לעומת גרוסמן האופטימי ללא תקנה, יש לנו את הפסימי ללא תקנה, ברוך מרזל. “אני רואה רק חיות טרף”, הוא מדווח. “כוווולם רוצים בחיסולנו. אסור להאמין לאף אחד מהם. רק טרור מעניין אותם. בשורה התחתונה: זה או אנחנו – או הם! ולכן, הנוסחה הנכונה היא – כאסח, כאסח, כאסח”.

לעומת שניהם, אומר הרציונאליסט: נכון, יש בין הפלשתינים כאלה שרוצים בשלום, אבל יש גם כאלה שלא מוכנים לוותר על גרגיר מאדמתנו. ולכן אני מציע לבנות את השלום באופן זהיר ומתון, בסבלנות ובזהירות, לאט ובטוח, עקב בצד אגודל. ואם לתמצת את זה לסיסמא, אז: “יתנו- יקבלו, לא יתנו- לא יקבלו”!

נאום דוד גרוסמן בעצרת לזכרו של יצחק רבין, 11 שנה לרצח

שמחה ניר: מה הייתי עושה אחרי הרצח, אם הייתי בנעליו של שמעון פרס



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר