יוסי וה”שואה הארמנית”

יוסי וה”שואה הארמנית”


חנה אייזנמן 15.10.2006 14:02
יוסי וה"שואה הארמנית"


ב-1890 חיו כ-2.5 מיליון ארמנים באימפריה העותומנית. מרבית הארמנים היו נוצרים ובכך שונים מהרוב המוסלמי. רוסיה עודדה את הארמנים לשאוף לאוטונומיה, כדי להחליש את האימפריה העותומנית. כדי לא לאבד את שליטתו החליט הסולטן עבדול חמיד השני להסית את הכורדים נגד הארמנים. התנכלות הכורדים ונטל המסים הגבוה, הובילו להתקוממות ארמנית (ויקיפדיה).



 

ב”ה

 

חנה אייזנמן

יוסי ו”השואה הארמנית”

 

דגל סמל

הם לקחו סיכון ושילמו את המחיר

רשאים הארמנים לראות שואה במחיר שנדרשו לשלם במלחמתם לשחרור ארצם מידי האימפריה העותמאנית, ובמחיר שנגבה מהם בעטים של חישובים מוטעים, כאשר שיתפו פעולה עם הרוסים להפלת התורכים.

הם לקחו סיכון, ושילמו את המחיר.

אך השואה שהם הביאו על עצמם, אינה צריכה לזכות בהכרה של שום גורם אחר, אפילו לא של תורכיה דהיום! אפשר להשתתף בצערם.

בימים ההם התחלקו המעצמות באזורי ההשפעה בעולם, ושום אימפריה לא יכלה להרשות לעצמה התרופפות אחד הברגים. ככתוב – הכל בגלל מסמר קטן. בגלל מסמר קטן יכולות אימפריות ליפול!

הבריטים, למשל, התעלמו מהתחייבויות המנדט שלהם, ראו בארץ ישראל מושבה שלהם ותלו יהודים שמרדו. ואז אבותיו הרוחניים, ואולי גם הביולוגיים, של יוסי שריד, שיתפו פעולה עם אותו משטר עריץ, ששיתף פעולה עם הנאצים בשואת העם היהודי. שלטונות המנדט הבריטי מנעו בכל כוחם את הצלת היהודים. הם סגרו את שערי המושבה “שלהם” בפני פליטי ה”שואה” והציפו אותה בערבים, בעוד המימסד הציוני-סוציאליסטי נשבע אמונים ל”ספר הלבן”, הוא גזר דין המוות ליהודים (גם התורכים בשעתם מנעו כניסת יהודים ועודדו הגירת ערבים לארץ ישראל, שכן, הערבים קלים יותר לשליטה)!

היום יוסי דורש מידי התורכים את דמם של הארמנים. הייתי מבינה את דרישת דמם של שרה, גבורת ניל”י, וחבריה, שנרצחו בידי האימפריה העותמאנית, אבל כשיוסי קופץ לדרוש את דמם של הארמנים, זה אומר חשדני.

ועל כן, גם אילולא ידעתי, זה שנים, שאין שום דמיון בין “שואת הארמנים”, לשואת היהודים, הייתי מבינה זאת עכשו, לאור התערבותו של יוסי.

אין שום מקום להשוואה בין דיכוי מרד הארמנים (ואיני מתייחסת כאן לזכותו של עם להילחם על חירותו) לבין צייד היהודים בכל מושבותיהם ואף בכל מקומות מחבואיהם, בכל רחבי העולם, כחומר גלם לתעשיית השמדת העם היהודי. תעשייה שפתחה סניפים בכל רחבי אירופה ואף לאפריקה ולבלקנים הגיעה, כשכוווולם משתפים עמה פעולה. מי ברצון רב, ומי לא באי רצון….

זו עובדה ולא תחרות מסכנוּת! והאלוקים יודע שזה לא כבוד כל כך גדול ללכת כצאן לטבח. היינו מוותרים על ה”כבוד” להיות קרבנותיה היחידים של שואה בת שנות אלפיים!                                   

אין שום חילוקי גרסאות בין המקורות השונים בהם בדקתי את ה”שואה הארמנית”. אתמצת כאן את הכתוב באנציקלופדיה העברית (הוצאת תשכ”א)

 

הכיבוש הרוסי –                          

מתחילת המאה ה-19 ואילך כבשה רוסיה במלחמות נגד פרס, את ארמניה הצפונית מזרחית…

עכשו עברו הרבה ארמנים לטראנסקאווקאזיה הרוסית והיה להם חלק חשוב בהתקדמות הכלכלית של הארץ…

אך רובה המכריע של האומה נשאר בתחומה של תורכיה….

הניגוד המדיני בין רוסיה ותורכיה הביא להתפתחותה של איבה בין הארמנים הנוצריים ובין הקורדים המוסלמים (שבמשך דורות רבים חיו אלה בצד אלה חיי שלום), הארמנים הותקפו תכופות על ידי שכניהם המוסלמים…

היה זה השולטן עבדל-חאמיד שהסית את הקורדים נגד הארמנים, לאחר שאלה, האחרונים, הוסתו על ידי רוסיה למרוד בתורכים….

לאחר התערבות אירופאית הוכרו שוב הארמנים כאומה מיוחדת (1863) במסגרת האימפריה העותמאנית. הקונגרס הברלינאי דרש מתורכיה להגן על הארמנים מפני התקפות הכורדים….

בין 1885 ל-1890 נוצרו ארגונים מהפכניים סודיים ארמניים, כמו הונצ’אק (פעמון) הסוציאליסטי ודאשנק (אגודה) הלאומי. מרכזיהם היו בז’נבה, בפאריס, בטיפליס ובמקומות אחרים. הם הסיתו את בני ארצם להתנגדות פעילה לשלטונות התורכיים, ומ-1890 ואילך אירעו התקוממויות, ביניהן מרידה ארמנית בסאסון (דרומית למוש, אוגוסט 1894), שדוכאה ע”י פרשים כורדיים והיתה מלווה שפיכות דמים אכזרית מאד. גם ב-1895 אירעו התנגשויות בין הארמנים והשלטונות התורכיים…

מדינות אירופה זעמו ושבו לדרוש מן השולטן להנהיג רפורמות, ששוב לא הוצאו לפועל.

ב-26.10.1896 התקיפה קבוצה של ארמנים צעירים את הבאנק העותמאני בקושטה. התוצאה היתה טבח בארמנים של העיר, שבו ניספו אלפי אנשים. בשנים אלו היגרו ארמנים מרובים מתחומי תורכיה וייסדו, בין השאר, מושבות פורחות בקאליפורניה שבארה”ב. קבוצות אחרות פנו להודו ולאינדונזיה.

שלטון “התורכים הצעירים”

כשעלו לשלטון ה”ורכים הצעירים”, בראשות קמל אתאתורכ, הורשו הארמנים לשרת בצבא, דבר שהיה מותר לפני כן רק למוסלמים, הם זכו לשוויון זכויות מלא ושלחו את ציריהם לפרלמנט החדש. מצבם הכלכלי שופר. פליטים רבים שבו לבתיהם. רכושם הוחזר.                                                                                         

                                  

אולם, עם פרוץ מלחמה העולם הראשונה ופרצו קרבות בן רוסיה לתורכיה, הטילו התורכים ספק בנאמנות הארמנים (והיו להם סיבות טובות) וגירשו אותם באכזריות מישוביהם. לפי אמדן ניספו בגירוש זה כ-700,000, 800,000 איש, כמחצית האוכלוסיה הארמנית בתורכיה….

להיחלצות השמאל לשמירה על “כבוד” ה”שואה הארמנית” יש וותק;

יונה עמואל, זצ”ל, מספר בספרו “יסֻפר לדור” על “הווי” ברגן-בלזן, הוא עבד בפירוק המוני נעלים משומשות(!), שהובאו מכל רחבי גרמניה:

“עבדתי עם קבוצה של חלוצים, כולם רחוקים מיהדות. אחד מהם סיפר בכל בוקר במשך כעשר דקות סיפור בהמשכים. הרעיון היה מוצלח, אבל הסיפור היה עצוב למדי, על-פי ספרו של פרנץ וורפל על סיבלם הנורא של הארמנים בעקבות רדיפת הטורקים אחרי מלחמת העולם הראשונה. שאלתי מדוע אין מספרים סיפור מעודד יותר. התשובה הדהימה אותי – רבים מבני הקבוצה מרגישים שאכן עם-ישראל אינו ככל העמים, ועל כן רצוי למנוע מהחברים מלהתקרב ליהדות. הסיפור על הארמנים נבחר, כיון שהוא מוכיח שאין לעם ישראל גורל מיוחד, הלוא גם לארמנים קרה דבר דומה…..”!

 

האנשים האלה, בתוך השואה, במחנה ברגן-בלזן, עורמים רבבות נעליים של גברים נשים וטף שהושמדו, כך סתם, סתם כך, ילדים, אמהות, אבות, שלא הרעו לאיש, נטבחו. לדעת רבים היו למעלה מששה מליונים. המשורר יצחק כצנלסון, שעלה גם הוא בעשן המשרפות השמימה, כבר ידע על ששה מליונים ויותר, טרם שריפתו. ובכן, האנשים האלה, הקרבנות, מכחישים את השואה תוך כדי התנהלותה המזוויעה. גם בגיא צלמוות, המטרה העליונה היא – הדה-נאציונליזציה.

“משורר השואה”, יצחק כצנלסון, הי”ד, כותב:

“התורקים נלחמו שכם אחד עם הגרמנים, על כן הריחו בדם שכנם. התורקי הורג בארמנים, עַם יריבו, שהיו לו עמו חשבונות, למעלה ממיליון איש. העם הארמני מצא לו מגלה יסוריו-מי שמבכה אותו – גואל דם, בסופר מזרע יהודים, ביהודי ורפל. ועַמו הוא, עַם ורפל, לא יריבו של העם הפושע הזה (הגרמני), עם ללא ארץ, ללא טענות ותואנות, עם שקט וענו עַמו, עם עזוב, מפוזר ומפורד בין רבים, כשנהרג על ששת מליוניו ויותר, כשהוא כלה על ילדיו ועל זקניו, מי יבכה לו? הורפלים יבכו כל עם, אך לא את עמם… הטובים’ים, הסוקולוב’ים, בני נ”ס, אלה היהודים המדומים שהצילו עתה, בימי איד אלה, את חייהם, לא ילמדו מאבדן עמם כלום, לא ראו את הברכה בו בחייו ולא יכירו בקדושתם במותם מאומה, שנהפך עליהם לבם, שנלקח בתוכם מצפונם….”

השמאל עושה שימוש ב”שואה הארמנית” לצורך הכחשת היהדות. לצורך הכחשת ייחודו של העם היהודי ולהכחשת השואה הנוראה של העם היהודי.

כשיהודי גוש קטיף, ענדו, בצדק גמור, טלאי צהוב, קפצו הפושעים עם “זילות השואה”. לא די שהם מביאים שוב שואה על העם היהודי, הם גם קובעים כיצד צריך להתייחס הקרבן לאסונו ולתליינו.

היוסי שריד’ים חוגגים גם את הנאכבה הערבית, שהיא – כשלון מדינות ערב להשמיד את המדינה בת יומה של היהודים.

ומאז ועד היום לא פסקו נסיונות ההשמדה. הערבים מחזיקים ב-22 מדינות, חלקן על 77% של הבית הלאומי היהודי – ארץ ישראל, וזה בתוך 99.9% של אדמות המזרח התיכון, והם מתעללים בקומץ יהודים, ניצולי אלפיים שנות שואה, היושבים על עשירית האחוז של אדמות המזרח התיכון, ורק ברבע מארצם הגזולה ברובה בידי מדינות הג’יהאד.

האימפריאליזם האיסלאמי מחזיק בכ-60 מדינות, אבל אינו נותן לנו לחיות.

ואיך זה נראה ליוסי שריד?

כך – “…. האם עלם החמודות שהלך בשדות השמין פתאום כמו חזיר? האם השמן הזה, שעשה פימה עלי כסל, הוא ישורון? אכל הרבה מקדונלדס, ישורון, אכל הרבה פיצות, אכל את כל הארץ כמו ארבה ולשכנינו הותיר פירורי שולחן. להסתכל במראה ולהתפלץ…” (“שטחים ומלפפונים כבושים”).

ואכן, לראות את פני יוסי ולהתפלץ!!!

איזה רוע! איך אדם לא נחנק מן הרוע העולה על גדות כל הוויתו?

ואותו יוסי שריד כותב:

ובסיום הדברים בכנסיה אמרתי: “אנחנו, היהודים, קרבנות ראשיים לשנאה הרצחנית, מחויבים ברגישות כפולה ומכופלת ובהזדהות עם קרבנות אחרים. מי שעומד מנגד, מן הצד, מי שמעלים עין, עושה חשבון, שותק, מסייע תמיד לרוצחים ואף-פעם לא לנרצחים… בתכנית הלימודים שלנו בהיסטוריה, תכנית חדשה שמתעצבת עכשיו, הייתי רוצה כשר-חינוך לראות פרק מרכזי על רצח-עם, ובתוכו התייחסות גלויה לג’נוסייד הארמני. זאת חובתנו לכם – ולעצמנו…”


ממשיך יוסי:

“הקהילה הארמנית בארץ ובעולם רשמה לפניה את ההצהרה במידה עצומה של סיפוק. תורכיה מחתה בחרי-אף, ותבעה הסברים מממשלת-ישראל. ואילו ‘הממשלה שלי’, דווקא היא, קודם גמגמה ואחר-כך התנערה, והסבירה שהח”מ אמר מה שאמר על דעת-עצמו (ומתכנית הלימודים החדשה לא נותר שריד בתקופת לבנת)” (“הגם ישראל במכחישים”).

אותו יוסי ביקש לכלול, ואולי אף כלל בתכנית הלימודים של ילדי ישראל את שירתו של מחמוד דרויש, שכתב בין השאר:

לכו לאן שתרצו, אבל לא בינינו, בשום אופן! הגיע הזמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא בינינו, צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו, צאו מהיבשה, מהים, מהכל. וטלו עמכם את מתיכם…”

ואתם יודעים מה? ממשלת ישראל עשתה בדיוק את זה! ויוסי אהב את זה!

איך אמר יצחק כצנלסון, הי”ד:

“…. הוורפלים יבכו כל עם, אך לא את עמם..”.

לגרמניה מסורת רבת דורות של אנטישמיות ורדיפת יהודים. גם במשך המאה בה נולד ורפל נעשו פרעות ביהודי גרמניה, אך ורפל לא ראה ולא שמע. ורפל אמנם לא השתמד רישמית, אך החזיק בקתוליות! כמוהו עשו בשעתם “אינטלקוטאלים” יהודים רבים, חלקם התנצרו, כמו היינריך היינה, וחלקם עשו כמעשה פרנץ ורפל.

ועל כל הנ”ל, מורפל ועד יוסי קונן ברל כצנלסון:

 

“היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, – ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה – לעצמו, של עבדות בתוך מהפכה, ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה – את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט” (‘כתבי ברל כצנלסון’ הוצאת פועלי ארץ ישראל, פרק ח’ עמ’ 18).

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר