השחץ, היוהרה, ודברי הרהב ממלאים פיהם

נשבור

להם

את

העצמות

 

כשהיינו ילדים

כשהיינו צעירים אז חשבנו שהאיכר חורש, הכורם בוצר, הבנאי יבנה והסוחר ימכור,

חשבנו שהמנהיג ינהיג.

ובוקר אחד התעוררנו ללא הבן (שנהרג) ואין מנהיג.

 

את היום הזה התחלתי בקברו של בני – נועם גולדמן, לפני יומיים מלאו חודשיים ליום בו נהרג.

ביום הראשון לשבוע החמישי במלחמה ללא שם. קילומטר וחצי מגבול ישראל בתוך לבנון על גבעת תלת אבו טוויל ליד איטא אשעב. קילומטר וחצי בתוך לבנון בשטח שצה”ל החזיק.

מה עשינו שם ארבעה שבועות?

 

הבנים שלנו היו צעירים ויפים, הם היו חכמים וחזקים. חזקים בגופם, וברוחם.

הם היו רגישים וידענים, הם היו בעלי דעות מגוונות, אוניברסליות וגם ציוניות.

לבנים שלנו היו שמות – נועם, יונתן, אילן, נמרוד, אלון, רפנאל, איתמר, ניר, גלעד, צור ועוד שמות יפים. היה לבנים שלנו גיל – הם היו בני תשע עשרה ובני עשרים, בני עשרים ואחת, ובני עשרים ושתיים, ואפילו בני עשרים ושלוש ובני עשרים וארבע וגם בני עשרים וחמש ועשרים ושש וכמה בני עשרים ושבע ועוד בני עשרים ושמונה ובני עשרים ותשע ובני שלושים,. היו בני שלושים ואחת והיו בני שלושים ושניים, היה בן 33 ושלושים וארבע וגם בן 35 ושלושים ושש והיו אפילו בני ארבעים.

כולם חיו במדינת ישראל, מחיפה ומרמת גן, מכרמיאל ומנהלל. הבן שלי למשל הוא נועם גולדמן מתל אביב, למרות שאני גרה ביוקנעם ואבא שלו ברעננה.

אז כמו שאמרתי, הם היו. בעיקר היו. ובמיוחד לא יהיו יותר, הם לא ממשיכים איתנו הלאה.

ואם במותם ציוו לנו את החיים אז אני שואלת: מה הכיוון? מי מכוון? מי מורה מה נכון? מי מחליט?

 

כשהבן שלי יצא למלחמה הוא כתב לעצמו פתק והכניס אותו לארנק הדק במיוחד, לכיס הצהלי במדי הקרב הצבאיים.

ובפתק כתוב: [ציטוט מתוך “הסימפוניה הגמורה” של אאוגוסטו מונטרוסו, נמצא על גופו של נועם מוכתם בדמו לאחר מותו]

 

מכמה אמיתות מתחמק בן אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו?

האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות?

כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום יום

כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן?

 

הוא עמד מול הראי ואמר לעצמו: “אתה אנוש, אתה פחדן”. ואז ארז את התרמיל ושם בתוכו גם כדורי קפאין שיעזרו לו להישאר ער. יצא לנקודת הריכוז, עלה לימ”ח, עלה לגבול הצפון, עלה לטנק ולא חזר.

לנועם היה אומץ לעשות חשבון נפש עם עצמו עוד בטרם עלה, עוד בזמן שהוא אורז ומתלבט, ומפחד, בעיקר מפחד.

לנבחרי העם שלנו שאינם מנהיגים, אין אומץ לעמוד מול הראי עד היום.

השחץ, היוהרה, ודברי הרהב ממלאים פיהם. רק הצעקות הנוראות של הורים שכולים ואנשי המחאה משתיקות אותם לשניות מועטות והם מעפעפים בעפעפיים כמו מצטערים.

 

הרי אין להם על מה להצטער, הם עשו החלטות נכונות ומגובות בסוללות של יועצים ועורכי דין פרטיים.

קודם הם פתחו כביכול בעידן שלום ופריחה כלכלית. בשם השלום הם קיצצו בפיתוח ושכלול אמצעי לחימה. למשל בטנק הזה שהבן שלי נהרג בו מרכבה סימן 2. האם היו בו אמצעי התראה לתקיפת טילים? שלא לדבר על הגנה?

לא! אומרים לי הקצינים ששוחחו עימי,”זה יהיה מוכן בעוד שנה, ואז יבדקו בפועל, אולי בעוד שנתיים זה יהיה בשטח”.

ומה בינתיים?

“המלחמה נכפתה עלינו” אומר שר הביטחון,

“לא הייתה לנו ברירה” אומרים אחרים,

“ובכלל” נפלט לו, “לא ידענו שיש טילים כאלה וכאלה”.

כמובן שהכל שקר וכזב – ידעו גם ידעו, אבל לא החליטו מה להגיד, מה לחשוף, על מה לדבר ובאיזה פורומים. שמה יידע האויב. ומרוב שהסתרנו והסתתרנו, אנו בעצמנו הופתענו מעוצמתו, כן, מעוצמתו של האויב!

ואני אומרת, אם אנחנו בעידן השלום, ובהזדמנות זאת מקצצים בנושאים חברתיים בתקווה שאפשר יהיה לגרש כך וכך עניים ממדינת ישראל יחד עם העובדים הזרים,

ובכן אם יש עידן שלום –

אז למה לצאת למלחמה?

“ועכשיו!?, עכשיו!!?” היה אומר הבן שלי הוא עצמו,

“אימא, עכשיו את אומרת את כל זה בגלל שאני הלכתי ולא חזרתי! אימא את הרי תמכת בי בלכתי למלחמה! את תמכת בי בכל ירייה וירייה שיריתי בכל פגז שכיוונתי!”

“אימא תחליטי מתי ההגיון שלך עובד ומתי הרגש, מתי השכל ומתי הכאב!”.

ואני עונה לך בני יקירי נועם גולדמן שהלך ולא חזר – אתה הרי אמרת לי שאני צודקת תמיד ובכל, ורק הדרך שלי להגיד דברים כהוויתם היא קשה”.

“אז נועם בני יקירי אני צודקת אפילו כשאני מדברת מכאב לבי, אפילו שאני אם שכולה, גם אז אני אם חכמה”.

“אף אחד מתאי מוחי לא נשרף בטיל ההוא שהעיף אותך ואת שלושת חבריך!”.

“הלב והכאב שבו יחד עם האהבה אליך הם מה שמעירים אותי בלילות ובבקרים וגורמים לי לשאול:

איך זה שאף אחד מנבחרי העם עוד לא עמד כמוך מול המראה ואמר: אני פחדן!”

..

 

כמה דם צריך עוד להישפך?

(נכתב ביום הלוויה של נועם, 3 ימים ו-50 הרוגים לפני הפסקת-האש)