עקיפה טכנית של התוכן

עקיפה טכנית של התוכן


חנה אייזנמן 12.10.2006 06:40
כוחות צה"ל עולים ללבנון

כוחות צה”ל עולים ללבנון


מכל מקום – בציבוריות הישראלית, במקום להתייחס לתכנה של ידיעה, הודעה, הצהרה או קביעה, מתייחסים לצד הטכני. האם נסיבות ההודאה על האמת, או הביקורת הצודקת, או הביקורת הבונה, היו מתאימות, נכונות, תקניות….. ובקיצור, הכל תלוי ב-מי אמר על מי מה, כלומר – האם האמירה המתבקשת מצד האמת והצדק וחובת הקיום, היא פוליטיקלי-קורקט.



ב”ה

עקיפה טכנית של התוכן

 

דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים

                            ידוע שהיהודים הם פלפוליסטים בני פלפוליסטים. אך בעוד הפלפול התלמודי הוא לשם שמים ולקידום היהודים, הרי הפלפול השמאלני הוא לחילול שם שמים, לחילול כבוד האדם וחירותו וכולו זלזול באינטליגנציה של “עמך”, כמו הצ’חצ’חים, הבטלין ומבוטלין כעפרא דארעא, בעיני ה”אנשים החושבים”, להבדיל מאנשי ה”באסטות”. ותשאלו את דודו טופז….

אימרה עממית מציעה לא לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת. כלומר, למען כבודנו המשותף, אל תספרו בחוצות ישראל את פשעינו. בואו נגדל אותם בחממה הפרטית שלנו.

תופעה זו בולטת בעיקר בקבוצים, שבהם מעשי אונס ושחיתות “מטופלים” בפנים…, אך היא פשתה זה כבר, כצרעת, לכל פינה ולכל תחום במינהל הלא תקין של מדינת ישראל.

עובד, בכל מקום שהוא, יכל לצעוק חי וקיים, בתוך המערכת, למשל על התעללות הבוס. אלא, המערכת מצדדת בבוס, כי זה נוח. למה להתעסק עם בעלי הכח? וכך, האיש הקטן ממשיך להתענות. הוא יוצא למקום עבודתו בדיכאון, ייתכן גם שיתאבד, שכן, אם יתפטר, משפחתו תישאר מחוסרת כל. בייאושו הוא פונה, למשל, לתיקשורת….

ועתה ינועו אמות הספים; האיש ינודה על ידי ההנהלה, כי היא חשה את עצמה כצד הנפגע. אצל הקולגות שלו, יהפוך האיש לרואה ובלתי נראה, מחשש שיבולע להם אם יתמכו בו, או אפילו אם יחליפו אתו מלה, שזה חשוד מאד… וכווווולם יפצחו בתוכחה, למה לא פנית להנהלה?! וזו תהיה גם ההודעת לתיקשורת – אילו פנה האיש לממונים, היה מוצא אוזן קשבת. לא היתה הצדקה ל”לכלך” על המפעל, המשרד, האיגוד….. רבים הסיכויים, שהאיש פשוט יועף ממקום עבודתו, אם הצליח להחזיק מעמד עד כה, ולא פוטר ברגע שהתחיל להשיג על יחס הבוס.

כנ”ל, עובד שרואה “אי-סדרים” בהתנהלות אדוניו. איך לדעתכם הוא יתבטא באזני הבוס? האם יאמר לו – שמע, אתה רמאי שאין כדוגמתך?

או, אולי, יגיד – שמעון, אתה חושב שזה בסדר?

או – שמעיה, אמנם אתה הבוס, אבל, זה ממש לא נראה לי בסדר. כבר אמרתי לך…. יהיה לי ממש לא נעים לדווח לצדקיהו…

שמעיה יחייך את חיוך המונה-ליזה, כשהוא מדמיין את מפגשם של קטנצ’יק וצדקיהו. והקטנצ’יק יתפלא לגלות, שצדקיהו יודע מזמן, שהוא זה שנתן את האישור, ואולי אפילו נתן את ההוראה, וקטנצ’יק מרגיש ממש זערור, מה עוד שצדקיהו מבהיר לו, שמלה אחת מחוץ למערכת, וגם הוא יהיה מחוצה לה, ואם עכשו הוא זערור, הרי לאחר פליטת פה כלשהי, הוא יהיה בבל ייראה ובבל יימצא….

מאידך, ייתכן שקטנצ’יק בחל בחיים האפורים, הוא חולם להיכנס להסטוריה כמין קולומבוס מודרני או סתם כאייטם ברשימת “מגלים וממציאים מפורסמים”. שפר עליו מזלו והוא מגלה פגם במערכת. הוא יודע שאם יפנה לממונים הפגם יתוקן מיד, אבל אז תחלוף לה תהילת עולמו ההזוי, אשר על כן הוא רץ לעתונאי הקרוב ביותר ומדווח על התגלית…. מכיוון שהתגלית נוגעת לאיזה א’ או ע’ או ק’ מכותרות ענייני דיומא, העתונאי האידיוט, הקרוב ביותר, יקפוץ על המציאה וידווח עליה.

הבלון יתפוצץ מיד, ואפורצ’יק ימצא שאם עד כה היו חייו אפורים, הרי עתה הם שחורים משחור, ובצדק!

אבל זהו מן המקרים המעטים היוצאים דופן

 

מה ענין שמיטה אצל הר סיני.

 

האם האמירה המתבקשת מצד האמת והצדק וחובת הקיום, היא פוליטיקלי-קורקט.

 

מכל מקום – בציבוריות הישראלית, במקום להתייחס לתכנה של ידיעה, הודעה, הצהרה או קביעה, מתייחסים לצד הטכני. האם נסיבות ההודאה על האמת, או הביקורת הצודקת, או הביקורת הבונה, היו מתאימות, נכונות, תקניות….. ובקיצור, הכל תלוי ב-מי אמר על מי מה, כלומר – האם האמירה המתבקשת מצד האמת והצדק וחובת הקיום, היא פוליטיקלי-קורקט.

במשך עשרות שנים נתלית התקישורת, בכל עיתוי ובכל הנסיבות, ב”מקור בכיר בצה”ל”, אבל זה רק, כשאותו מקור עונה על דרישות הדוקטרינה השמאל-רדיקאלית. ומי מוסמך יותר מבכיר בצה”ל להצהיר הצהרה בטחונית או כאילו בטחונית?

אך, כשההצהרה היא הודאה בפשע של הממשל, שהוא תמיד בעל אוריינטציה שמאלנית, שאם לא כן ייחשד כמחרחר מלחמה, או ההצהרה היא מתיחת ביקורת על הנ”ל, הרי מיד יקפצו כל אנשי הקורקטיות בצדקנות יתרה ויבהירו שלבכיר בצה”ל אסור להביע “דעה פוליטית”. אלא אם יקדים ויפשוט את מדיו. כלומר, יהיה אזרח, ואז הצהרתו חסרת כל משקל, הרי איננו עוד “בכיר בצה”ל”.

מכל מקום – התייחסות לתוכן דבריו כלל לא תהיה. כמו הטענה שהפשעים שבוצעו בגוש קטיף היו כתוצאה מ”החלטה דמוקרטית, ושהכתומים יפסיקו להתבכיין….”.

הרי שום אדם כבר לא טען שחורבן גוש קטיף יתרום לשלום או לבטחון, כי אפשר לרמות חלק מן העם חלק מן הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל העם כל הזמן. ועל כן, נטפלו כולם להחלטה הלגיטימית וה”דמוקרטית”, כמו… לאאא, אסור להשוות….. ואם ה”דמוקרטיה” החליטה שחלק מן העם, אולי, שווה, אך יש שווים יותר, שיש להם הזכות להתעלל באחרים, אז האחרים, שהם חלק מן ה”דמוס”, צריכים לקבל את ייסוריהם באהבה, קרבן על מזבח קדושת ה”דמוקרטיה”.

האלוף רון-טל, ערב שחרורו מצה”ל יצא בהצהרות גינוי לרמטכ”ל ולממשלת ישראל. עיקר טענתו שהעיסוק בהכנת ה”התנתקות”, גרם להזנחת הכנת הצבא למלחמה באויב בצפון.

לזכותו של האלוף רון-טל אינה עומדת גם נקודת זכות אחת. הוא אינו ראוי לסליחה, לא למחילה ולא לכפרה, על ביצוע פקודה פושעת בעליל, נגד העם היהודי ונגד האנושות בגוש קטיף. אבל הצהרתו האחרונה היתה אמירת האמת. פשוט כל כך – האמת!

הנה דברי הרמטכ”ל בפקודת יום לחיילי צה”ל, בי’ באב, 15.8.2005:

צה”ל נערך ביסודיות ובמקצועיות תוך שילוב בין-ארגוני ובין-יחידתי יוצא דופן. הרצינות בה בוצעה הכנת המשימה והאחריות שהופגנה על-ידי כל המשתתפים ראויה לציון….
“המפקדים הם שיובילו, הם שיטפלו במצבים המורכבים, הם שיקבעו את האופן בו ייחרט המהלך בזיכרון העם. עלינו לאפשר לאמצעי התקשורת להביא את התמונות והקולות לכל בית בישראל, לתת לכל אחד את ההזדמנות להיות חלק מן התהליך. נבצע את המשימה ללא נפגעים תוך עמידה בלוחות הזמנים, ולאורם של רוח צה”ל וערכיו. זהו מבחננו.
“מפקדי צה”ל וחייליו, סופה של המשימה הוא בפינוי מלא של רצועת עזה מנוכחות ישראלית – אזרחית וצבאית. אנו מפנים את השטח בהתאם להחלטות הדרג המדיני…”.

שלושה חדשים לפני כן , ב-18.5.2005 כותב חבר וועדת חוץ ובטחון, יוסי שריד:

“מאז נסוג צה”ל מלבנון, לא חדלו פעולות האיבה בגבול הצפון, חיזבאללה לא הניח את נשקו, וההתפרצויות האלימות מעת לעת גבו מחיר דמים כבד, הרוגים ופצועים, חיילים כאזרחים. בשלב זה אני גם מתקשה לאמוד את השפעת הנסיגה החד צדדית מלבנון על התעוררותה של האינתיפאדה השנייה. הפלסטינים, מצידם, טוענים בעקשנות שההתקפלות הישראלית בדרום לבנון היא שהשיבה רוח גדולה במפרשי ההתנגדות הפלסטינית, מתוך הערכה שאם ניתן “לקפל” את ישראל, ולאלץ אותה לסגת במקום אחד, למה לא ניתן באותה מידה לדחוף אותה החוצה במקום אחר.

“קשה לי לפסוק, ושאלת ההשפעה וההשראה תישאר לפי שעה פתוחה עד שנדע ונבין יותר. ובכלל, הרושם הוא ש”המבחן הלבנוני” איננו מאחורינו, והוא עדיין לפנינו. איש לא יסתכן עוד בנבואה מה יילד יום, אבל היום יכול ללדת מציאות רגועה באופן יחסי, כשם שהוא יכול ללדת פורענות. צבא לבנון לא ירד עד כה לתפוס את עמדותיו בדרום המדינה, האזור כולו הוא עדיין “ארץ החיזבאללה”, והארגון המסוכן ערוך על קו הגבול, מצויד וחמוש מכף רגל ועד ראש. לרשותו עומדים היום אמצעי לחימה שלא היו לו לפנים, הטווחים ארוכים יותר והאיומים חריפים יותר”.

כלומר, ההנהגה הישראלית יודעת שעל גבול הלבנון נערך צבא רצחני, מגובה ומסתייע במאות מליוני מאמיני הג’יהאד, אך שלטונות צה”ל עסוקים בהכנת ה”משימה הלאומית”, חורבן התישבות יהודית בארץ ישראל.

במשך חדשים רבים מפעילים סוללות של פסיכולוגים לשטוף את מוחות חיילי צבא ישראל בשנאה תהומית ל”מתנחלים”, לראייתם כמפלצות חסרות רגשי אנוש, למקריבי ילדים למולך ה”כיבוש” וכו’. ואז משלחים ביהודים הטובים מכולם, חמישים וחמישה אלף רובוטים חסרי רגשות, להחריב עליהם את עולמם, “בהתאם להחלטות הדרג המדיני…”.

אילו נשלחה עשירית מן הכח הזה, בלי כבלים על ידיהם, לחרוך את הלבנון או את רצועת עזה,  כבר מזמן לא היתה ארצנו ארץ זבת דם אלא ארץ זבת חלב ודבש.

כפי שנראה בעליל – האלוף רון-טל אמר את האמת, כל האמת, אך ורק את האמת. ועל כן הודח מצה”ל, כי צה”ל כיום הוא צבא פאשיסטי המבצע פשעי מלחמה ופשעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, “בהתאם להחלטות הדרג המדיני….”

מובן מאליו הוא – אם הפשעים בוצעו במדים, גם החזרה בתשובה, או ההודאה בפשעים, צריכות להיות באותם מדים. הפה שהתיר הוא הפה שחייב לאסור.

אחר-כך, וגם זה מובן מאליו, חייב כל חייל, שאיננו מאמין בפאשיזם, לפשוט את מדי צבאה של ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר