“אהרון ברק הוא איש מדהים”, אמר הנאשם צחי הנגבי לגידי וייץ, “כל פעם שהוא רואה אותי, אני זוכה לחיבוק” (הארץ / 6.10.06). על שום מה ולמה, הביא הנאשם צחי הנגבי את המידע הזה? הרי לכאורה אין שום קשר בין החיבוק שצחי זכה לו מאהרון ברק, לבין ים הסעיפים בכתב האישום נגדו. אז זהו שיש.

קבלו פרשנות: יש בארץ אליטה מאופיינת. אהרון ברק בגין עוצמתו המוסרית הוא היהלום שבאליטה. מילה שלו נחשבת. גם אם הוא אומר אותה, בלי להוציא הגה מהפה. יש שפת גוף, וכולנו יודעים לפרש אותה.

מבחינתו של הנגבי, ברק הוא  מקור אנרגיה מוסרית. נאשם שזוכה לחיבוק ממנו, מרגיש כמו טלפון סלולארי אחרי טעינה. בנוסף – וזה מה שחשוב – מר הנגבי מאמין, שמידע כזה (“ברק חיבק אותי”!), “מדלל” את כתב האישום נגדו בעיני אנשי המערכת, ורבים בציבור.

הסיפור שלנו הוא אהרן ברק.

השמועות אומרות, שפה ושם הוא חטא בנפוטיזם. ואם לא הוא, אז מתחת חוטמו יקיריו חטאו בנפוטיזם. ואם לא מינויים של בני משפחה, אז מאמץ יוצא דופן לקדם “יקירים”. רק נאיבי יאמין שהקריטריון היחיד במינויי שופטים היה איכות המועמד/ת. ההרכב של ביהמ”ש העליון מוכיח שאני לא חושד בכשרים.

ואם מחברים לזה את היחס האישי החם בין צחי הנגבי לברק, אפשר (בקושי) להבין את החיבוק ליו”ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. מינויים בלתי ראויים, בעיני אנשים מסוימים נתפסים כהתנהגות פסולה, אבל לא פלילית.

לא כן החשד הכבד כנגד הנשיא. האזרח משה קצב, חשוד בהתנהגות פלילית שעניינה מין. ואם הכותרת ב”מעריב” נכונה (9.10.06) האיש הזה “מאיים” על אזרחי ישראל, ובכלל זה אהרון ברק, שהוא מתכוון להגיע לפתיחת מושב החורף של כנסת ישראל.

הרעיון הזה, לכפות את נוכחותו עלינו, אני מודה – מעיק. אילו היה חף מכל חשד, היינו אומרים “הנשיא משה קצב כיבד את הכנסת בנוכחותו”. מאחר ויש איתו בעיה, התיאור האובייקטיבי צריך להיות “הנשיא החשוד בפלילים משה קצב, הכתים את הכנסת בנוכחותו”.

אני משוכנע ששאלת נוכחותו של משה קצב בפתיחת מושב החורף של הכנסת, נדונה

במשכן הנשיא. יתרה מכך – אני משוכנע שיש בין יועציו, כאלה השוללים את הרעיון.  ולמרות הכול – אם יחליט להגיע (מה שאני לא בטוח), אני משוכנע שהחיבוק המיותר שחיבק אותו אהרון ברק, בטקס השבעתו של כבוד השופט אליעזר ריבלין (למשנה לנשיאה) – הוא שהטה את הכף.

התמונה המביכה הזו, הייתה חזקה!! וגם אם יגיד שלא התכוון, היא העבירה מסר לכל הסביבה, ובמיוחד לאלה המשרתים במערכת הצדק. יום למחרת החיבוק, הופיעה תמונה גדולה במעריב (29.9.06), שבה נראים מחובקים הנשיא היוצא ברק, והנשיא החשוד קצב. באמצע התמונה בעיגול צהוב מופיע הכיתוב: “חבר בעת צרה”, וליד זה מצד ימין למעלה: “הנשיא בדימוס אהרון ברק, מעניק חיבוק תומך ומפתיע לנשיא קצב”.

“מקורבי הנשיא מסרו”, כך קראנו בעיתונים, “שהחיבוק שזכה לקבל הנשיא קצב מאהרון ברק, מאוד עודד את רוחו”. אין לי צל צילו של ספק, שאילו קצב היה חשוד בפדופיליה, מר ברק לא היה מחבק אותו, למרות “חזקת החפות” – מפני שהעבירה הזו נתפסת כמחליאה. אבל עבירות נגד נשים??…

אני יודע שאהרון ברק הוא איש מאופק ומנומס. גם אם יגיד שלא התכוון, החיבוק הזה התפרש בעיני הרבה נשים (וגברים), ובמיוחד האזרחיות שהתלוננו נגד קצב, כהוצאת “אצבע משולשת” כלפיהן.

לסיכום, בפרפראזה לפתגם “חכמים היזהרו בדבריכם”, צריך לומר: “שופטים, היזהרו בחיבוקיכם”. שאם לא כן, יהיו שיגידו: “אם בארזי המוסר נפלה שלהבת, מה לכם כי תלינו על אזובי הקיר”?