בוקר טוב, אליהו!

בוקר טוב, אליהו!


אורי אבנרי, גוש שלום 25.08.2006 14:40
בוקר טוב, אליהו!


במשך עשרות שנים הזהרתי שוב ושוב שהכיבוש משחית את צה”ל. עכשיו העיתונים מלאים במאמרים מלומדים של פרשנים מכובדים, הטוענים – הפתעה! הפתעה! – שהכיבוש קילקל את צה”ל. בוקר טוב, אליהו!



בוקר טוב, אליהו!

 

 

 

23-08-2006

מספרים על אוסקאר ויילד שביקר בהצגתבכורה של אחד מעמיתיו, וכל כמה דקות הרים את כובעו בברכה. משנשאל על כך, ענה: “אני אדם מנומס. אני מסיר את כובעי בכל פעם שאני פוגש מכר ותיק.”

אילו נהגתי כך, הייתי צריך להסיר את הכובע שלי כל כמה דקות כשאני צופה בימים אלה בטלוויזיה, מקשיב לרדיו וקורא את העיתונים. אני פוגש בהם דברים שכתבתי לפני שנים, ובמיוחד דברים שכתבתי מאז ראשית המלחמה.

לדוגמה: במשך עשרות שנים הזהרתי שוב ושוב שהכיבוש משחית את צהל. עכשיו העיתונים מלאים במאמרים מלומדים של פרשנים מכובדים, הטוענים הפתעה! הפתעה! – שהכיבוש קילקל את צהל.

על כך אומרים בעברית טובה: “בוקר טוב, אליהו!”.

 

 

אם יש בדבריי קורטוב של אירוניה, אני מתנצל. הרי אני כותב מתוך תקווה שהדברים ישכנעו את הקוראים – ובעיקר את אנשי הממסד – ושהם יחזרו עליהם אחר-כך בדבריהם. כאשר זה קורה עכשיו, אני שמח על הפלגיאט.

אבל חשוב להגיד א י ך “הכיבוש השחית את צה”ל”. אחרת זאת סתם סיסמה, ולא נלמד ממנה דבר.

פלאש-בק אישי: באמצע מלחמת 1948 הייתה לי חוויה ממש לא נעימה. ישנתי שינה עמוקה בשדה בסואפיר (עכשיו ספיר), אחרי יום-קרבות. מסביב ישנו שאר אנשי פלוגת “שועלי שמשון”. פתאום עוררה אותי פצצה נוראית, שהתפוצצה בינינו. הרוגים: אפס. פצועים: 1.

איך זה? פשוט מאוד: כולנו שכבנו בשוחות אישיות שחפרנו, למרות עייפותנו, לפני שהלכנו לישון. היה אז מובן מאליו שכאשר מגיעים למקום כלשהו, מתחפרים. לפעמים עברנו שלוש פעמים ביום ממקום למקום, ובכל פעם התחפרנו מחדש.

לא עוד. באחד מרגעי השיא של המלחמה השנייה בלבנון נהרגו 12 חיילים של פלוגה, שישבה בשדה ליד כפר גלעדי. החיילים התלוננו אחר-כך שלא הכניסו אותם למקלט או למרחב מוגן. האם החיילים של היום לא שמעו מעולם על שוחה? האם בכלל היו להם אתי חפירה אישיים?

וגם בעומק לבנון: איך זה הצטופפו החיילים בחדרים של בתים, שם נפגעו בסיטונות, במקום לחפור שוחות?

נראה שהצבא בכלל נגמל מהמנהג הזה. ולא פלא: צבא המתעסק עם “מחבלים” בגדה ובעזה אינו צריך להתחפר. הרי שום מטוס לא יטיל עליו פצצות, שום תותח לא יפגיז אותו. את-החפירה נזרק מזמן.

זה נכון לגבי כל זרועות צה”ל ביבשה, באוויר ובים. זה בטח כיף להילחם באויב שאינו יכול להתגונן כראוי. אבל מסוכן מאוד להתרגל לזה.

חיל-הים, למשל. זה שנים הוא משייט לו להנאתו לאורך חופי עזה ולבנון, מפגיז כאוות נפשו, עוצר דייגים, בודק ספינות. בכלל לא עלה על דעתו שהאויב עלול להשיב אש. פתאום זה קרה, ועוד בשידור חי. חיזבאללה ירה בו טיל ופגע.

אין קץ להפתעות. זה נתפס כמעט כחוצפה. מה זאת אומרת? אויב שיורה בחזרה? לאן הגענו! ולמה המודיעין לא סיפר לנו שיש דבר כזה, טיל יבשה-ים?

ובאוויר כמו בים. זה שנים חיל-האוויר יורה ומפציץ והורג כאוות נפשו. הוא יכול להרוג בדיוק רב אדם במכונית נוסעת (יחד עם עוברים-ושבים, כמובן.) הרמה הטכנית היא מצוינת ממש. אבל מה? אף אחד לא יורה בו באותו הזמן.

הטייסים הבריטיים בימי הבליץ (“המעטים שכה רבים חייבים להם כה הרבה”) נאלצו להתמודד עם טייסי הוורמאכט הנחושים, ורובם נספו. אחר-כך,כאשר הפציצו הבריטים והאמריקאים את גרמניה, הם נתקלו באש נ”מ רצחנית.

ואילו לטייסים שלנו אין בעיות כאלה. כשהם פועלים בגדה וברצועה, אין טייסי-אוייב, אין טילי נ”מ, אין תותחי נ”מ. השמיים שייכים להם, והם יכולים להתרכז בתפקידם האמיתי: להרוס את תשתיות החיים ולשמש כתליינים מעופפים, המוציאים להורג את יעדי “הסיכול הממוקד”, והמרגישים ב”מכה קלה בכנף” כאשר הם ממטירים פצצה של טון על בית-מגורים.

האם זה יוצר חיל-אוויר טוב? האם זה מכשיר אותם לקרב עם אויב אמיתי? אפילו בלבנון לא נתקלו (עדיין) בהגנת נ”מ. המסוק היחידי שהופל נפגע על-ידי נשק נ”ט, כאשר הנחית חיילים על הקרקע. אך מה יקרה במלחמה הבאה, זו שכולם מדברים עליה כעל ודאות גמורה?

וכוחות-הקרקע עצמם? איך הם הוכשרו למלחמה הזאת?

זה 39 שנים נאלצים חיילי צה”ל למלא תפקיד של שוטרי-כיבוש: לרוץ אחרי ילדים הזורקים אבנים ובקבוקי-תבערה, להתגבר על נשים המגנות על בניהם מפני מעצר, לתפוס אנשים ישנים בבתיהם. לעמוד שעות במחסומים ולהחליט אם לתת לאישה הרה לעבור או לשלוח זקן חולה הביתה. במקרה החמור ביותר עליהם לפלוש לקסבה, להתמודד עם “מחבלים” בלתי-מאומנים שכל מה שיש להם כדי להיאבק בכובשים זה קלצ’ניקובים מול טנקים ומטוסים, אומץ לב ונחישות שכמעט לא ייאמנו.

פתאום שלחו את החיילים האלה להתמודד בלבנון עם לוחמים קשוחים ומאומנים היטב, בעלי מוטיבציה חזקה, שהיו מוכנים למות במילוי משימתם. לוחמים שלמדו לבוא מכיוון בלתי-צפוי, לחמוק לתוך בונקרים ערוכים היטב, להפעיל נשק חדיש ויעיל.

“לא אימנו אותנו למלחמה כזאת!” מתלוננים המילואימניקים, ובצדק. איפה יכלו להתאמן? בסמטאות ג’באליה? במחזות המבוימים, עתירי החיבוקים והדמעות, של “רגישות ונחישות” מול מתנחלים מפונקים? מסתבר שקל יותר להטיל מצור על יאסר ערפאת וקומץ שומריו הבלתי-מאומנים במוקטעה מאשר לכבוש את בינת-ג’בייל פעם ועוד פעם ועוד פעם.

הדבר נכון שבעתיים לגבי השריון. קל להפעיל טנק ברחוב הראשי של עזה או על טורי בתים במחנה-הפליטים ג’באליה, מול ילדים זורקי-אבנים, כשאין ליריב לוחמים מאומנים ונשק מודרני. הרבה-הרבה יותר קשה להפעיל טנק בשטח בנוי בלבנון, כאשר מכל פינה יכול לצוץ לוחם מאומן, בעל נשק נ”ט חדיש ביותר – זה סיפור אחר לגמרי. מה גם שהטנק המודרני ביותר של צה”ל אינו מחוסן מפני טיל חדיש.

הריקבון העמוק ביותר אכל את מערכת הלוגיסטיקה. לצה”ל יש עכשיו מילה חדשה (תספוקת), אבל אין לו מערכת אספקה מתפקדת. ולמה שתהיה? אין צורך בלוגיסטיקה מסובכת כדי להביא “תספוקת” לחיילים במחסום קלנדיה.

האמת הפשוטה היא שכבר עשרות שנים לא נאלץ צה”ל להתמודד עם כוח צבאי רציני. הפעם האחרונה הייתה בלבנון ב-1982, לפני 24 שנים, בגזרת הצבא הסורי.

אמרנו אז ב”העולם הזה” שהמלחמה מהווה כישלון צבאי חרוץ, אבל הדבר הושתק ושום פרשן צבאי לא עמד על כך. גם במלחמה ההיא לא הגיע צה”ל אל יעדיו בזמן שנקבע: או שהגיע באיחור, או שלא הגיע כלל. בגזרה הסורית לא הגיע צה”ל בכלל לכביש ביירות-דמשק, ובגזרה הפלסטינית הגיע לשם אחרי המועד שנקבע, ותוך הפרת הפסקת-האש.

המלחמה הרצינית האחרונה של צה”ל הייתה מלחמת יום-הכיפורים. אז אכן נחל ניצחון, אחרי המפלה המחפירה בראשית המלחמה. אבל זה היה שש שנים בלבד אחרי התחלת הכיבוש. עכשיו, 33 שנים יותר מאוחר, אנחנו רואים את מלוא התוצאות של סרטן הכיבוש, ששלח את גרורותיו לכל אברי צה”ל.

איך לעצור את הסרטן? איך לרפא?

הפרשן זאב שיף מציע תרופה. שיף מביע בדרך כלל את דעת המטכ”ל. (יתכן שהיו מקרים, ב-40 השנים האחרונות, שבהם הביע דעה שלא חפפה במקרה את דעת המטכ”ל – אך אם היו, שכחתי אותם.) הוא מציע להעביר את תפקידי הכיבוש מצה”ל למשמר הגבול.

הצעה יפה, אך בלתי-מעשית לגמרי. האם תחזיק המדינה צבא גדול שני, מיוחד לכיבוש, מין לגיון-זרים דרוזי, נוסף על צה”ל, העולה כבר עתה כמעט 50 מיליארדים בשנה?

אבל יש, ברוך השם, תרופה אחרת. תרופה מדהימה ממש בפשטותה: להשתחרר מהכיבוש. להסתלק משטחים הפלסטינים בהסכמה ובשיתוף-פעולה. לעשות שלום עם העם הפלסטיני ולהניח לו לבנות את מדינתו העצמאית לצד ישראל.

ובאותה ההזדמנות גם לעשות שלום עם סוריה ולבנון.

כך ש”צבא-הגנה-לישראל” – זה הרי שמו הרשמי – יוכל לחזור לתפקידו המקורי: להגן על גבולותיה הבינלאומיים המוכרים של מדינת-ישראל.

 למאמר המקורי:

http://zope.gush-shalom.org/home/he/channels/avnery/1156357257/

 

Uri Avnery
23.8.06

Good morning, Elijahu!

 

 

 

A STORY has it that Oscar Wilde once attended the premiere of a colleague’s play and every few minutes raised his hat. When asked about this odd behavior, he replied: “I am a courteous person. I raise my hat when I meet an old acquaintance.”

 

If I wore a hat, I would have to raise it every few minutes these days when I view TV talk shows, listen to the radio or read the papers. I keep meeting things I wrote years ago, and especially things I have written since the beginning of this war.

For example: for decades I have warned again and again that the occupation is corrupting our army. Now the papers are full of learned articles by respected commentators, who have discovered – surprise! surprise! – that the occupation has corrupted our army.

In such cases we say in Hebrew: “Good morning, Elijahu!” You have woken up at long last.

If there is a touch of irony in my remark, I do apologize. After all, I wrote in the hope that my words would convince the readers – and especially people of the Israeli establishment – and that they would pass them on. When this is happening now, I am quite happy about the plagiarism.

But it is important to spell out how the occupation has “corrupted our army”. Otherwise it is just an empty slogan, and we shall learn nothing from it.

 

A PERSONAL flashback: in the middle of the 1948 war I had an unpleasant experience. After a day of heavy fighting, I was sleeping soundly in a field near the Arab village Suafir (now Sapir). All around me were sleeping the other soldiers of my company, Samson’s Foxes. Suddenly I was woken up by a tremendous explosion. An Egyptian plane had dropped a bomb on us. Killed: none. Wounded: 1.

How’s that? Very simple: we were all lying in our personal foxholes, which we had dug, in spite of our fatigue, before going to sleep. It was self-evident to us that when we arrived anywhere, the first thing to do was dig in. Sometimes we changed locations three times a day, and every time we dug foxholes. We knew that our lives depended on it.

Not anymore. In one of the most deadly incidents in the Second Lebanon War, 12 members of a company were killed by a rocket near Kfar Giladi, while sitting around in an open field. The soldiers later complained that they had not been led to a shelter. Have today’s soldiers never heard of a foxhole?  Have they been issued with personal shovels at all?

Inside Lebanon, why did the soldiers congregate in the rooms of houses, where they were hit by anti-tank missiles, instead of digging foxholes?

It seems that the army has been weaned from this practice. No wonder: an army that is dealing with “terrorists” in the West Bank and Gaza does not need to take any special precautions. After all, no air force drops bombs on them, no artillery shells them. They need no special protection. 


THAT IS true of all our armed forces on land, in the air and on the sea. It is certainly a luxury to fight against an enemy who cannot defend himself properly. But it is dangerous to get used to it.

The navy, for example. For years now it has been sailing along the shores of Gaza and Lebanon, shelling at pleasure, arresting fishermen, checking ships. It never dreamed that the enemy could shoot back. Suddenly it happened – and on live television, too. Hizbullah hit it with a land-to-sea missile.

There was no end to the surprise. It was almost considered as Chutzpah. What, an enemy who shoots back? What next? And why did Army Intelligence not warn us that they have such an unheard of thing, a land-to-sea missile?

 

IN THE air as on the sea. For years now, Air Force pilots shoot and bomb and kill at will. They are able to hit a moving car with great precision (together with the passers-by, of course.) Their technical level is excellent. But what? Nobody is shooting at them while they are doing this.

The Royal Air Force boys during the blitz (“the few to whom so many owe so much”) had to confront the determined pilots of the Luftwaffe, and most of them were killed. Later, the British and Americans who bombed Germany ran the gauntlet of murderous flak.

But our pilots have no such problems. When they are in action over the West Bank and Gaza, there are no enemy pilots, no surface-to-air missiles, no flak. The sky belongs to them, and they can concentrate on their real job: to destroy the infrastructure of life and act as flying executioners, “eliminate” the objects of “targeted liquidations”, feeling only a “slight bang on the wing” while releasing a one-ton bomb over a residential area.

Does that create a good air force? Does that prepare them for battle with a real enemy? In Lebanon the pilots have not (yet) met anti-aircraft fire. The only helicopter shot down was hit by anti-tank fire while landing troops. But what about the next war everybody is speaking about?


AND THE ground troops? Were they prepared for this war?

For 39 years now they have been compelled to carry our the jobs of a colonial police force: to run after children throwing stones and Molotov cocktails, to drag away women trying to protect their sons from arrest, to capture people sleeping at home. To stand for hours at the checkpoints and decide whether to let a pregnant woman reach the hospital or send back a sick old man. At the worst, they have to invade a casbah, to face untrained “terrorists” who have nothing but Kalashnikovs to fight against the tanks and airplanes of their occupiers, as well as courage and an unbelievable determination.

Suddenly these soldiers were sent to Lebanon to confront tough, well trained and highly motivated guerilla fighters who are ready to die while carrying out their mission. Fighters who have learned to appear from an unexpected direction, to disappear into well-prepared bunkers, to use advanced and effective weapons.

“We were not trained for this war!” the reserve soldiers now complain. They are right. Where could they have been trained? In the alleys of Jabalieh refugee camp? In the well-rehearsed scenes of embraces and tears, while removing pampered settlers with “sensitivity and determination”? Clearly it was easier to blockade Yasser Arafat and his few untrained bodyguards in the Mukata’ah compound in Ramallah than to conquer Bint Jbeil over and over again.

That applies even more to the tanks. It is easy to drive a tank along the main street of Gaza or over a row of houses in a refugee camp, facing only stone-throwing boys, when the opponent has no trained fighters or half-way modern weapons. It’s a hell of a difference driving the same tank in a built-up area in Lebanon, when a trained guerilla with an effective anti-tank weapon can lurk behind every corner. That’s a different story altogether. The more so as our army’s most modern tank is not immune from missiles.

The deepest rot appeared in the logistics system. It just did not function. And why should it? There is no need for complex logistics to  bring water and food to the soldiers at the Kalandia checkpoint.


THE SIMPLE truth is that for decades now our army has not faced a serious military force. The last time was 24 years ago, during the First Lebanon War, when it fought against the Syrian army.

At the time we said in my magazine, Haolam Hazeh, that the war was a complete military failure, a fact that was suppressed by all the military commentators. In that war, too, our army did not reach its targets on time according to the plan: it reached them either late or not at all. In the Syrian sector the army did not reach its assigned objective at all: the Beirut-Damascus road. In the Palestinian sector, it reached that road much too late, and only after violating the agreed cease-fire.

The last serious war of our army was the Yom Kippur war. After the initial disgraceful setbacks, it did indeed attain an impressive victory. But that was only six years into the occupation. Now, 33 years later, we see the full damage done by the cancer called occupation, which by now has spread to all the organs of the military body.

How to stop the cancer?

The military commentator Ze’ev Schiff has a patent medicine. Schiff generally reflects the views of the army high command. (Perhaps over the last 40 years, there may have been instances when he voiced opinions that were not identical with those of the General Staff, but if so, they have escaped me.) He proposes to shift the burden of occupation from the army to the Border Police.

Sounds reasonable, but is completely unrealistic. How can Israel create a second big force to maintain the occupation, on top of the army, which already costs something approaching 12 billion dollars a year?

But, thank goodness, there is another remedy. An amazingly simple one: to free ourselves from the occupation once and for all. To get out of the occupied territories in agreement and cooperation with the Palestinians. To make peace with the Palestinian people, so they can establish their independent state side by side with Israel.

And, while we are at it, to make peace with Syria and Lebanon, too.

So that the “Defense Army for Israel“, as it is officially called in Hebrew, can go back to its original purpose: to defend the recognized  international borders of the State of Israel.

 

To the original article:

http://zope.gush-shalom.org/home/en/channels/avnery/1156357376

 

 

 

לכתבה המקורית המלאה



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר