בוררות על סמך סעיף בהסכם

בוררות על סמך סעיף בהסכם

ד”ר אינג’ אברהם בן עזרא
20.08.2006 05:42
בוררות על סמך סעיף בהסכם


מסתבר כי לא בכל מקרה הבוררות מקצרת את ההליכים, ולא תמיד היא יעילה יותר מיעילותו של בית המשפט. יש והבוררות נמשכת שנים רבות תוך הסבת עגמת נפש ועינויי דין לצדדים, ובסופו של יום הצד הרואה עצמו נפגע – אינו יכול לערער על פסק הבוררות.



חוזה מכר דירה הכולל סעיף בוררות, המתווה דרך ליישוב סכסוכים באמצעות מנגנון למינוי בורר, הוא חוזה בעייתי מכמה היבטים: 

א.   חוזה מכר דירה מקנה לקונה זכויות לפי חוק המכר (דירות) תשל”ג 1973. חוק זה דן באי התאמה לתקן, לתקנת בנייה ולמפרט, היוצרת עילת תביעה. אי התאמות אלו הן כולן עניין לבית המשפט לענות בו כי הן בבחינת נושאים משפטיים מובהקים שהבורר לא אמור להבינם עד תום. ראה בעניין זה את קביעתה של השופטת ורדה אלשיך מבית המשפט המחוזי בתל אביב, בר”ע 11151/96 ישעיהו נועם נ’ שוורצמן ארכדי, לא פורסם, מובא בספר “בוררות – הלכה ומעשה” מאת א’ בן עזרא ועו”ד ששי גולן, “אתיקה” תשנ”ז עמ’ 229 ובאתר Lawdata. בית המשפט קבע כי התקנים והתקנות אינם נושאים לבוררות ולמיטב שפיטתו של בורר, ודרוש כי יידונו בבית המשפט. 

ב.   בהליך בוררות המסתיים בפסק בוררות אין מקום לערעור. הערעור הוא אחד מזכויות היסוד של בעל דין, ולכן מוצבת שאלה גדולה לגבי כל הסכם הכולל בתוכו סעיף בוררות. להלן התייחסות בית המשפט העליון לעניין זה. מדובר בבג”ץ 10109/02 כץ נ’ בית הדין הרבני הגדול, שדן בסכסוך בין בני זוג ובבנם הקטין, בו קבעה השופטת א’ פרוקציה כי פגיעה בזכות ערערור פוגמת בתוקפו של הסכם, ואלו דבריה:

“עם זאת, אני מוצאת כי הסכמת בני הזוג לסמכות בית הדין כפי שניתנה אינה יכולה לעמוד מטעמים אחרים. ראשית, ספק בעיני עם ניתן במסגרת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים לייחס תוקף משפטי להסכם המקנה סמכות לבית הדין הרבני אשר משמעותו הוא כי הצדדים כובלים עצמם מראש לסמכות דיונית של ערכאה אחת, ולא הערכאה הדיונית הגבוהה ביותר, המשמשת בעת ובעונה אחת ערכאה ראשונה וערכאה אחרונה לכל ענין הכלול בתחום הסמכות, ושוללים בכך מעצמם, מלכתחילה, את זכות הערעור. זכות הערעור הוכרה בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה כזכות דיונית מן המעלה הראשונה והוסדרה בפירוט בפרק ט”ו לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג. באשר למערכת בתי המשפט, גריעתה של זכות זו בהסכם המקנה סמכות עניינית לערכאה דיונית אחת בלא זכות ערעור על החלטתה מעלה שאלה נכבדה אם אין בכך כדי לפגום בתוקפו המשפטי.” 

יובהר כי בתחום הבנייה לעתים עיקר הזכויות של התביעה מתממשות באמצעות ערכאת הערעור, ראה לדוגמא ע”א 38-25 אברהם אלברט ואח’ נ’ שיכון ופיתוח בע”מ ואח’, בית המשפט המחוזי בחיפה, לא פורסם, מובא בספר “עדות מומחה” מאת א’ בן עזרא הוצאת “שי” מהדורת תשס”ב עמ’ 311. 

ג.    סעיף הבוררות שבחוזה לא יופעל אוטומטית, אלא רק אם תתקיים ראייה פוזיטיבית לנכונות מי שמבקש עיכוב הליכי משפט והעברת הסכסוך לבורר לנכונותו להתדיין בבוררות.

ראה בעניין זה את רע”א 4921/06 א. ע. נ. חב’ לבניין ולפיתוח בע”מ ואח’ נ’ אהרן דומין, בית המשפט העליון, פסק הדין מובא להלן. 

אמנם בתי המשפט מקבלים בדרך כלל בברכה העברת תיקים לבוררות, אולם מדובר לרוב בבוררות המוסכמת על ידי הצדדים לדיון כשההסכמה ניתנת בזמן הדיון בפני בית המשפט, להבדיל ממקרים בהם ההסכמה ניתנה מראש, באמצעות סעיף בוררות הכלול בחוזה, ולא תמיד מתוך הבנה ונכונות ברורה במה מדובר. או אז, ייבדק סעיף הבוררות בקפדנות ותיבדק כאמור גם נכונות הצד המבקש את ביטול ההליכים לקיום הבוררות – עליו תוטל חובת ההוכחה כי זו הייתה כוונתו עם התגלע הסכסוך. 

מסתבר כי לא בכל מקרה הבוררות מקצרת את ההליכים, ולא תמיד היא יעילה יותר מיעילותו של בית המשפט. יש והבוררות נמשכת שנים רבות תוך הסבת עגמת נפש ועינויי דין לצדדים, ובסופו של יום הצד הרואה עצמו נפגע – אינו יכול לערער על פסק הבוררות. 

ראה גם “ליקויי בנייה כרך א'” מאת א’ בן עזרא בהוצאת “בורסי” תשס”ו “בוררות וגישור” מעמוד 259.  

 

בבית המשפט העליון

 רע”א  4921/06

 

 כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

בפני:  

1. א.ע.נ חברה לבניין ופיתוח בע”מ

המבקשים:

2. נאיף זועבי

 

3. עו”ד סקוט מן

 

                                           נ  ג  ד

 

                                                                                                     אהרון דומין

המשיב:

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 583/03 מיום 11.5.06 שניתנה על ידי כבוד השופטת א. הלמן

 

החלטה

 

 

 

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כב’ השופטת א’ הלמן), אשר דחה את בקשת המבקשים לעיכוב ההליכים בת.א. 583/03 בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ”ח–1968. עוד נתבקש לעכב ביצועה של החלטה זו, לאחר שבקשה לעיכוב הליכים נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. כמו כן, משיגים המבקשים על החלטת בית המשפט לחייבם בהוצאות.

2.         בין מבקשת 1 למשיב נחתם הסכם קומבינציה (להלן-ההסכם). על פי סעיף 17 להסכם,

מחלוקות בין הצדדים תוכרענה על ידי בורר מוסכם, שימונה על ידי הצדדים. ביום 8.4.03 הגיש המשיב תביעה לבית המשפט קמא, שעילתה הפרת ההסכם. ביום 22.9.05 תוקן כתב התביעה, וצורף נתבע נוסף (מבקש 3). בעקבות תיקון התביעה הוגש לראשונה כתב הגנה (ביום 5.1.06),  בו נטען כטענה מקדמית, כי יש להעביר את המחלוקת לבוררות, בהסתמך על ההסכם. בנוסף, עתרו המבקשים בנפרד לעכב את ההליכים בתובענה ולהעבירה להכרעת בורר בהתאם לסעיף 17 להסכם.

3.         בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים לעיכוב הליכים, בשל העדר ראיה פוזיטיבית לנכונות המבקשים להתדיין בבוררות. מסקנה זו הוסקה מהיות הבקשה לעיכוב הליכים לקונית. כל שנאמר בה הוא כי קיים הסכם בוררות בין הצדדים. אין בה טענה לפיה המבקשים היו מוכנים לקיים את הבוררות, ולא צורף לה תצהיר מטעם המבקשים או ראיה אחרת, שיש בה ללמד על נכונותם. המבקשים הפנו בכתב ההגנה לסעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים, וביקשו להורות על מחיקת התביעה, מבלי לציין שהם נכונים לקיים את הבוררות. גם בתגובתם לתגובת המשיב, לא התייחסו המבקשים לטענות המשיב בנוגע לאי נכונותם לקיים את הבוררות. לכתב ההגנה ולבקשת עיכוב ההליכים, לא צירפו המבקשים התייחסות למכתבי התראה שנשלחו אליהם עוד בשנים 2001 ו- 2002, ממנה ניתן היה ללמוד האם הביעו נכונותם כבר אז לקיים את הבוררות. למעלה מהדרוש, נקבע כי ביתר טענות המשיב לא היה כדי לשלול עיכוב הליכים כמבוקש. אולם משלא גילו המבקשים רצון ונכונות להביא לסיום הסכסוך ביניהם בדרך של בוררות, אין הצדקה לעיכוב ההליכים, ויש לאפשר למשיב למצות את הדרך בה נקט, כאשר פנה לערכאה שיפוטית. המבקשים חויבו בהוצאות המשיב.

4.         על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור. עיקר טענתם של המבקשים היא כי שגה בית המשפט בדחיית בקשתם לעיכוב הליכים והפניית המחלוקת להתדיינות בפני בורר, מכיוון שהעיכוב בהעלאת בקשתם נבע מהתנהגות המשיב. לדבריהם, בקשתם הוגשה מיד לאחר שנודע למבקשים על התביעה ונימוקיה. המבקשים טוענים כי יהא זה נכון וצודק להפנות את המחלוקת לבירור בפני בורר, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם, וכמקובל על פי הדין. אשר לחיובם בהוצאות, טוענים המבקשים, כי מדובר בהחלטה מוטעית. הבקשה לעיכוב הליכים הוגשה כדין ובמועד. המשיב הוא האחראי היחיד לעיכוב שנוצר בבירור תביעתו, והוא שהיה אמור לשאת בהוצאות. בכל מקרה, לא היה מקום לחייב את מבקשים 2 ו- 3 בהוצאות, כיוון שהבקשה לעיכוב הליכים הוגשה על ידי מבקשת 1 בלבד. מבקשים 2 ו- 3 אינם צד להסכם הקומבינציה ואינם קשורים להסכם הבוררות. הם צירפו הצהרותיהם בדבר הסכמתם להצטרף להליך הבוררות רק על מנת ליעל את בירור המחלוקת בין מבקשת 1 והמשיב, ולהימנע מפיצול הדיון.

5.         דין הבקשה להידחות, בלא צורך בקבלת תשובה. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית משפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות, והגבילן לערעור ברשות בלבד (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע”א 4886/00 גרוס נ’ קידר, פ”ד נז(5)933, 942; רע”א 9041/05 “אמרי חיים” נ’ ויזל (לא פורסם); רע”א 1066/06 ארסד נ’ רונן (לא פורסם)). בעניין זה לא מתעוררות שאלות בעלות אופי כללי המצדיקות מתן רשות ערעור.

6.         גם לגופם של דברים, אין מקום להיענות לבקשת המבקשים לרשות ערעור. בית המשפט המחוזי נימק את דחיית הבקשה לעיכוב הליכים בהעדר ראייה פוזיטיבית לנכונות המבקשים להתדיין בבוררות. לא במקרה, מחייב סעיף 5 לחוק הבוררות כי עיכוב הליכים יותנה בכך שהמבקש “היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה, ועדיין הוא מוכן לכך”. תנאי זה נועד להבטיח שעיכוב הליכי תביעה המתבררת בבית משפט לא יתגלה כעיכוב סרק, אשר ישלול מצד אחד מהתובע את האפשרות לברר את המחלוקת בערכאות, ומצד שני יתברר כי מבקש העיכוב כלל אינו מוכן להתדיין בבוררות, והתובע יצא קרח מכאן ומכאן. לאור זאת, כבר נקבע, כי בית המשפט לא יחליט בדבר עיכוב הליכי תביעה עקב קיום הסכם בוררות בלא שהוכח בפניו כי מבקש העיכוב היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשיך בה, ועודנו מוכן לכך (ע”א 286/83 קמר נ’ רובינסון-ליפסקי, פ”ד לז(4)245, 248; רע”א 254/88 קבוץ קדרים נ’ מורד ואח’, פ”ד מב(3)74). בפני בית המשפט קמא בענייננו לא הונחה תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק על התמלאותו של תנאי זה. אין עילה להתערב בקביעתו כי התנאי לא הוכח בפניו וכי לפיכך לא נתקיימו הדרישות המוקדמות לעיכוב הליכי התביעה בשל הסכם בוררות. אשר לחיוב בהוצאות, אין מדרכו של בית משפט של ערעור להתערב בפסיקת הוצאות שפסקה הערכאה הדיונית. מקל וחומר כך הוא כאשר ההתערבות מתבקשת במסגרת בקשת רשות ערעור (רע”א 6322/99 קרן נ’ הועדה המקומית לתכנון ובניה (לא פורסם); רע”א 913/00 זיו נ’ ינאי (לא פורסם); רע”א 2614/04 א.ב.ג.ד.ה בניה ופיתוח בע”מ ואח’ נ’ בנק דיסקונט לישראל בע”מ (לא פורסם)).

7.         על יסוד האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי.

           ניתנה היום, כ”א באב תשס”ו (15.8.06).

                                                                                          ש ו פ ט ת

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר