מה קרה לצה”ל?

אם מתאגרף במשקל-נוצה עומד בזירה מול אלוף במשקל כבד ומחזיק מעמד גם בסיבוב ה-12, הניצחון הוא שלו – ולא חשוב מה אומרת ספירת הנקודות.

במבחן התוצאות – המבחן היחידי הקובע במלחמה – הפיקוד האסטרטגי והטקטי של חיזבאללה עלה על זה של צה”ל. לאורך כל הדרך, האסטרטגיה הצה”לית הייתה פרימיטיבית, ברוטאלית וחסרת-תחכום.

ברור שחיזבאללה התכונן היטב למלחמה הזאת – בעוד שהפיקוד הישראלי התכונן למלחמה אחרת לגמרי.

English attached / נוסח אנגלי מצורף

08/12/2006

אז מה, לעזאזל, קרה לצה”ל?

שאלה זו נשאלת עכשיו לא רק ברחבי העולם, אלא גם בישראל. ברור שקיים פער עצום בין היהירות ודברי הרהב הצה”ליים, שעליהם גדלו דורות של ישראלים, ובין התמונה שהתגלתה במלחמה זו.

לפני שמקהלת הגנרלים תשמיע את צעקתה הצפויה על תקיעת הסכין בגב הצבא – “הממשלה כבלה את ידינו! הפוליטיקאים לא נתנו לצה”ל לנצח! הדרג המדיני אשם בכל!” – כדאי לבחון את המלחמה הזאת מבחינה צבאית מקצועית.

(אולי כדאי להכניס כאן הערה אישית. מי אני שאדבר על עניינים אסטרטגיים? מה אני, גנרל? ובכן – היית בן 16 וחבר המחתרת כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. החלטתי אז להתמחות בתיאוריה צבאית כדי לעקוב אחרי המאורעות. קראתי כמה מאות ספרים – מסון-צו דרך קלאוזביץ עד לידל-הארט והלאה. אחר-כך, במלחמת 1948, ראיתי את הצד השני של המטבע, כחייל וכמפקד-כיתה. כתבתי שני ספרים על המלחמה. זה לא עושה אותי לאסטרטג גדול, אבל זה נותן לי את הזכות לחוות דעה).

העובדות מעידות על עצמן:

ביום ה-32 של המלחמה, חיזבאללה עומד ולוחם. זוהי כשלעצמה עובדה מדהימה: אירגון-גרילה קטן, בעל כמה אלפי לוחמים, עמד מול אחד הצבאות החזקים ביותר בעולם ולא הוכרע גם אחרי חודש של כתישה. מאז 1948 הובסו צבאות מצריים, סוריה, וירדן במלחמות שהיו הרבה יותר קצרות.

כפי שכבר אמרתי: אם מתאגרף במשקל–נוצה עומד בזירה מול אלוף במשקל כבד ומחזיק מעמד גם בסיבוב ה–12, הניצחון הוא שלו – ולא חשוב מה אומרת ספירת הנקודות.

במבחן התוצאות – המבחן היחידי הקובע במלחמה – הפיקוד האסטרטגי והטקטי של חיזבאללה עלה על זה של צה“ל. לאורך כל הדרך, האסטרטגיה הצה“לית הייתה פרימיטיבית, ברוטאלית וחסרת–תחכום.

ברור שחיזבאללה התכונן היטב למלחמה הזאת – בעוד שהפיקוד הישראלי התכונן למלחמה אחרת לגמרי.

ברמת הלוחמים, אנשי חיזבאללה לא נפלו מחיילי צה“ל מבחינת התעוזה והיוזמה.

האשמה העיקרית לכישלון רובצת על כתפיו של רב–אלוף דן חלוץ. אני אומר “אשמה” – ולא רק “אחריות“, המוטלת תמיד על המפקד העליון.

הוא מהווה הוכחה לכך שאגו מנופח וגישה ברוטאלית אין בהם די כדי ליצור רמטכ“ל מוכשר. אולי נכון ההיפך.

חלוץ התפרסם כאשר נשאל איך הוא מרגיש כשהוא מטיל פצצה של טון על בית–מגורים בעזה, וענה: “אני מרגיש מכה קלה בכנף.” הוא הוסיף שאחרי זה הוא ישן טוב בלילה. (זה היה בשיחה שבה גם קרא לי ולחבריי “בוגדים“).

עכשיו כבר ברור – שוב, במבחן התוצאות – שדן חלוץ הוא הרמטכ“ל הגרוע ביותר בתולדות צה“ל – קצין בלתי–מוכשר לחלוטין לתפקידו הרם.

בימים האחרונים הוא החליף כמה פעמים את המדים הכחולים של חיל–האוויר במדים הירוקים של חילות–הקרקע. אבל זה מאוחר מדי.

חלוץ פתח במלחמה בשחצנות של איש חיל–האוויר. הוא האמין שניתן להביס את חיזבאללה בהפצצות מן האוויר, בתוספת הפגזה של תותחים מהיבשה ומהים. הוא חשב שאם יהרוס את לבנון, עריה, כבישיה ונמליה, העם הלבנוני יכריח את ממשלתו לסלק את חיזבאללה. שבוע ימים הרג והרס, עד שהתברר לכל ששיטה זו משיגה את ההיפך – מחזקת את חיזבאללה, מחלישה את יריביו בתוך לבנון ובעולם הערבי והורסת את האהדה העולמית שהייתה נתונה לישראל בראשית המלחמה.

כאשר הגיע לנקודה זו – לא ידע חלוץ מה לעשות הלאה. במשך שלושה שבועות שלח את החיילים ללבנון לפעולות חסרות תכלית וסיכוי, בלי להשיג דבר. אפילו בקרבות שהתנהלו בכפרים שעל הגבול ממש, לא הושגו ניצחונות משמעותיים. אחרי השבוע הרביעי, כאשר נדרש סוף–סוף להגיש לממשלה תוכנית, היא הייתה פרימיטיבית במידה שלא תיאמן.

אילו היה “האויב” צבא סדיר, הייתה זאת תוכנית גרועה. דחיקת האויב אחורה אינה אסטרטגיה טובה. אבל כאשר הצד השני הוא ארגון גרילה, זוהי אסטרטגיה אווילית ממש. ביצועה עלול לגרום להריגת חיילים רבים, ללא כל הישג משמעותי.

עכשיו מנסה חלוץ להשיג ניצחון הזוי וכובש מרחבים ריקים, רחוקים עד כמה שאפשר מהגבול, אחרי שהאו“ם כבר קרא להפסקת הלחימה. (כמו כמעט בכל המלחמות שלנו בעבר, הממשלה מתעלמת מההחלטה הזאת, בתקווה לחטוף משהו ברגע האחרון.) מאחורי קו זה, חיזבאללה נשאר שלם בבונקרים שלו.

הרמטכ“ל אינו פועל בחלל ריק. כמפקד ראשי הוא אמנם בעל השפעה מכרעת, אבל גם הוא רק הקודקוד של הפירמידה הצבאית.

מלחמה זו מטילה צל כבד על כל צמרת צה“ל. אני מניח שיש בה גם כמה אנשים מוכשרים, אבל התמונה הכללית היא של קצונה בכירה שהיא בינונית ומטה, אפורה ובלתי–מקורית. כמעט כל הקצינים שהופיעו על המסך היו בלתי–מרשימים, אנשי–מקצוע שיגרתיים, מומחים לכסת“ח, שחזרו כתוכיים על קלישאות נדושות.

גם הגנרלים–לשעבר, שגדשו במשך חודש את כל תוכניות הטלוויזיה והרדיו, הדהימו ברובם ברמתם הירודה, באינטליגנציה המוגבלת שלהם ובבורות כללית. מתקבל הרושם שלא קראו ספרים של היסטוריה צבאית, ושמילאו את החסר בפראזות.

לא–אחת נאמר פה שצבא, הפועל זה שנים כמשטרה קולוניאלית נגד האוכלוסייה הפלסטינית – “מחבלים“, נשים וילדים – והמבלה את זמנו בעיקר בריצה אחרי נערים זורקי–אבנים, אינו יכול להישאר צבא יעיל. מבחן–התוצאות מוכיח.

כמו אחרי כל כישלון של צה“ל, המודיעין ממהר לכסות את התחת שלו עצמו. ראשיו מכריזים בקולי קולות שהם ידעו את הכול, שהם מסרו לצבא מידע מלא ומהימן, ושלא הם אשמים אם הצבא לא פעל בהתאם.

זה לא מתקבל על הדעת. לפי תגובות המפקדים בשטח, ברור שהם הופתעו לחלוטין מהמערך שבנה חיזבאללה בדרום לבנון. המערכת המסועפת של בונקרים מוסווים, ובהם ציוד מודרני, מלאי של אמל“ח ומזון, הפתיעה את הצבא לגמרי. הוא לא היה מוכן לבונקרים אלה, גם אלה המצויים במרחק של שניים–שלושה קילומטרים מן הגבול. הם מזכירים את ויאט–נאם.

מערכת המודיעין הושחתה גם היא במערכת הכיבוש. היא התרגלה לסמוך על אלפי משת“פים, שגויסו ב–39 שנות כיבוש באמצעות עינויים, שוחד וסחיטה (מי שהיה זקוק לסמים, מי שהתחנן להגיע לאמא גוססת, מי שרצה נתח בעוגת השחיתות, וכו‘). ברור שלא נמצאו משת“פים בקרב חיזבאללה, ובלעדיהם המודיעין היה עיוור.

ברור שהצבא בכלל והמודיעין בפרט לא היה מוכנים ליעילותו הקטלנית של הנשק האנטי–טנקי של חיזבאללה. זה כמעט לא ייאמן, אבל לפי מקורות רשמיים הוא פגע ביותר מ–20 טנקים.

טנק ה“מרכבה” הוא גאוות צה“ל. אביו, האלוף ישראל טל, מפקד–טנקים עתיר–ניצחונות, רצה לא רק לבנות את הטנק המתקדם ביותר בעולם, אלא גם טנק שהצוות שלו יהיה מוגן יותר מהצוות של כל טנק אחר. והנה, נשק אנטי–טנקי פשוט, המצוי בשפע, פגע בטנקים, הרג ופצע אנושות.

המכנה המשותף של כל הכישלונות הוא הזלזול בערבים – זלזול שהתנקם קשות. הוא גרם לאי–הבנה טוטאלית, מעין עיוורון, למניעים של הצד השני, תנאי היווצרותו, מעמדו בחברה הלבנונית ועוד.

אני משוכנע כי החיילים של היום אינם נופלים במאומה מקודמיהם. המוטיווציה שלהם גבוהה, הם הוכיחו אומץ–לב כאשר פינו פצועים תחת אש. (אני יודע להעריך זאת במיוחד, כי גם חיי ניצלו בשעתו על–ידי חיילים שסיכנו את חייהם כדי להוציא אותי תחת אש). אבל החייל הטוב ביותר אינו יכול להצליח כאשר הפיקוד כושל.

ההיסטוריה מלמדת שכישלון במלחמה יכול להיות ברכה גדולה בצבא. צבא מנצח נח על עלי–הדפנה, אין לו מניע לביקורת עצמית, הוא מתנוון, מפקדיו נתפסים לשאננות ומפסידים במלחמה הבאה. (ע“ע מלחמת ששת–הימים ומלחמת יום–כיפור). ואילו צבא שנכשל יכול לשקם את עצמו – בתנאי שהוא מודה בכישלון.

אחרי המלחמה צריכים לסלק את הרמטכ“ל ולערוך טיהור יסודי בצמרת צה“ל. לשם כך דרוש שר–ביטחון, שאינו מריונטה של הרמטכ“ל. (אבל זה כבר נוגע לדרג המדיני – שעל מחדליו וחטאיו נדבר בפעם אחרת).

לנו, כאנשי שלום, יש עניין רב בשינוי פני הצמרת הצבאית. ראשית, מפני שיש לה השפעה מכרעת על עיצוב המדיניות, וכפי שראינו זה עתה, קל למפקדים חסרי–אחריות לגרור את הממשלה להרפתקאות חמורות. ושנית, מפני שגם אחרי השגת השלום נהיה זקוקים לצבא יעיל – לפחות עד שיתגשם חזון ישעיהו, וזאב יגור עם כבש. (ולא לפי היישום הישראלי: “אין בעיות. צריכים רק להביא כל יום כבש חדש).

הלקח העיקרי של המלחמה, מעבר לכל ניתוח צבאי, כלול בשלוש המלים שהנפנו מהיום הראשון: “אין פיתרון צבאי!”

גם צבא חזק אינו יכול לנצח ארגון גרילה, מפני שהגרילה היא תופעה פוליטית. ואולי אף להיפך: ככל שהצבא חזק יותר, ומצויד בטכנולוגיה החדישה ביותר, כן קטנים סיכוייו לנצח בהתמודדות כזאת. הסכסוך שלנו – בצפון, במרכז ובדרום – הוא סכסוך פוליטי, והוא ניתן לפתרון רק באמצעים פוליטיים. הצבא הוא המכשיר הפחות מתאים לכך.

המלחמה מוכיחה כי חיזבאללה הוא יריב חזק, וכל פיתרון בצפון צריך לכלול אותו. אין סיכוי לכך כל עוד סוריה מספקת לו תמיכה ואמל“ח – ולכן כל פיתרון צריך לכלול גם את סוריה. ההסכם צריך להיות כדאי גם להם, אחרת לא יחזיק מעמד.

המחיר הוא רמת–הגולן.

מה שנכון בצפון נכון גם בדרום. צבא לא ינצח את הפלסטינים, מפני שניצחון כזה כלל אינו אפשרי. לטובת הצבא, צריכים להוציא אותו גם מהבוץ הזה.

אם זה יחדור עכשיו לתודעת הציבור הישראלי, כי אז – הלוואי – מעז ייצא מתוק.

 

Uri Avnery
12.8.06

 

What the hell has happened to the army?

 

SO WHAT has happened to the Israeli army?

This question is now being raised not only around the world, but also in Israel itself. Clearly, there is a huge gap between the army’s boastful arrogance, on which generations of Israelis have grown up, and the picture presented by this war.

Before the choir of generals utters their expected cries of being stabbed in the back – “The government has shackled our hands! The politicians did not allow the army to win! The political leadership is to blame for everything!” – it is worthwhile to examine this war from a professional military point of view. 

(It is, perhaps, appropriate to interject at this point a personal remark. Who am I to speak about strategic matters? What am I, a general? Well – I was 16 years old when World War II broke out. I decided then to study military theory in order to be able to follow events. I read a few hundred books – from Sun Tzu  to Clausewitz to Liddel-Hart and on. Later, in the 1948 war, I saw the other side of the medal, as a soldier and squad-leader. I have written two books on the war. That does not make me a great strategist, but it does allow me to voice an informed opinion).

The facts speak for themselves:

0  On the 32nd day of the war, Hizbullah is still standing and fighting. That by itself is a stunning feat: a small guerilla organization, with a few thousand fighters, is standing up to one of the strongest armies in the world and has not been broken after a month of “pulverizing”. Since 1948, the armies of Egypt, Syria and Jordan have repeatedly been beaten in wars that were much shorter.

As I have already said: if a light-weight boxer is fighting a heavy-weight champion and is still standing in the 12th round, the victory is his – whatever the count of points says. 

0  In the test of results – the only one that counts in war – the strategic and tactical command of Hizbullah is decidedly better than that of our own army. All along, our army’s strategy has been primitive, brutal and unsophisticated. 

0  Clearly, Hizbullah has prepared well for this war – while the Israeli command has prepared for a quite different war.

0  On the level of individual fighters, the Hizbullah are not inferior to our soldiers, neither in bravery nor in initiative.  

THE MAIN guilt for the failure belongs with General Dan Halutz. I say “guilt” and not merely “responsibility”, which comes with the job. 

He is living proof of the fact that an inflated ego and a brutal attitude are not enough to create a competent Chief-of-Staff. The opposite may be true. 

Halutz gained fame (or notoriety) when he was asked what he feels when he drops a one-ton bomb on a residential quarter and answered: “a slight bang on the wing.” He added that afterwards he sleeps well at night. (In the same interview he also called me and my friends “traitors” who should be prosecuted.)

Now it is already clear – again, in the test of results – that Dan Halutz is the worst Chief-of-Staff in the annals of the Israeli army, a completely incompetent officer for his job.

Recently he has changed his blue Air-Force uniform for the green one of the land army. Too late.

Halutz started this war with the bluster of an Air-Force officer. He believed that it was possible to crush Hizbullah by aerial bombardment, supplemented by artillery shelling from land and sea. He believed that if he destroyed the towns, neighborhoods, roads and ports of Lebanon, the Lebanese people would rise and compel their government to remove Hizbullah. For a week he killed and devastated, until it became clear to everybody that this method achieves the opposite – strengthens Hizbullah, weakens its opponents within Lebanon and throughout the Arab world and destroys the world-wide sympathy Israel enjoyed at the beginning of the war.

When he reached this point, Halutz did not know what to do next. For three weeks he sent his soldiers into Lebanon on senseless and hopeless missions, gaining nothing. Even in the battles that were fought in villages right on the border, no significant victories were achieved. After the fourth week, when he was requested to submit a plan to the government, it was unbelievably primitive.

If the “enemy” had been a regular army, it would have been a bad plan. Just pushing the enemy back is hardly a strategy at all. But when the other side is a guerilla force, this is simply foolish. It may cause the death of many soldiers, for no practical result.

Now he is trying to achieve a token victory, occupying empty space as far from the border as possible, after the UN has already called for an end to the hostilities. (As in almost all previous Israeli wars, this call is being ignored, in the hope of snatching some gains at the last moment.) Behind this line, Hizbullah remains intact in their bunkers. 

HOWEVER, THE Chief-of-Staff does not act in a vacuum. As Commander-in-Chief he has indeed a huge influence, but he is also merely the top of the military pyramid.

This war casts a dark shadow on the whole upper echelon of our army. I assume that there are some talented officers, but the general picture is of a senior officers corps that is mediocre or worse, grey and unoriginal. Almost all the many officers that have appeared on TV are unimpressive, uninspiring professionals, experts on covering their behinds, repeating empty clichés like parrots.

The ex-generals, who have been crowding out everybody else in the TV and radio studios, have also mostly surprised us with their mediocrity, limited intelligence and general ignorance. One gets the impression that they have not read books on military history, and fill the void with empty phrases.

More than once it has been said in this column that an army that has been acting for many years as a colonial police force against the Palestinian population – “terrorists”, women and children – and spending its time running after stone-throwing boys, cannot remain an efficient army. The test of results confirms this.

 

AS AFTER every failure of our military, the intelligence community is quick to cover its ass. Their chiefs declare that they knew everything, that they provided the troops with full and accurate information, that they are not to blame if the army did not act on it.

That does not sound reasonable. Judging from the reactions of the commanders in the field, they clearly were completely unaware of the defense system built by Hizbullah in South Lebanon. The complex infrastructure of hidden bunkers, stocked with modern equipment and stockpiles of food and weapons was a complete surprise for the army. It was not ready for these bunkers, including those built two or three kilometers from the border. They are reminiscent of the tunnels in Vietnam.

The intelligence community has also been corrupted by the long occupation of the Palestinian territories. They have got used to relying on the thousands of collaborators that have been recruited in the course of 39 years by torture, bribery and extortion (junkies needing drugs, someone begging to be allowed to visit his dying mother, someone desiring a chunk from the cake of corruption, etc.) Clearly, no collaborators were found among the Hizbullah, and without them intelligence is blind.

It is also clear that Intelligence, and the army in general, was not ready for the deadly efficiency of Hizbullah’s anti-tank weapons. Hard to believe, but according to official figures, more than 20 tanks were hit.

The Merkava (“carriage”) tank is the pride of the army. Its father, General Israel Tal, a victorious tank general, did not want only to build the world’s most advanced tank, but also a tank that provided its crew with the best possible protection. Now it appears that an anti-tank weapon from the late 1980s that is available in large quantities, can disable the tank, killing or grievously wounding the soldiers inside.

 

THE COMMON denominator of all the failures is the disdain for Arabs, a contempt that has dire consequences. It has caused total misunderstanding, a kind of blindness of Hizbullah’s motives, attitudes, standing in Lebanese society etc.

I am convinced that today’s soldiers are in no way inferior to their predecessors. Their motivation is high, they have shown great bravery in the evacuation of the wounded under fire. (I very much appreciate that in particular, since my own life was  saved by soldiers who risked theirs to get me out under fire when I was wounded.) But the best soldiers cannot succeed when the command is incompetent.

History teaches that defeat can be a great blessing for an army. A victorious army rests on its laurels, it has no motive for self-criticism, it degenerates, its commanders become careless and lose the next war. (see: the Six-day war leading to the Yom Kippur war). A defeated army, on the other side, knows that it must rehabilitate itself. On one condition: that it admits defeat.

After this war, the Chief-of-Staff must be dismissed and the senior officer corps overhauled. For that, a Minister of Defense is needed who is not a marionette of the Chief-of-Staff. (But that concerns the political leadership, about whose failures and sins we shall speak another time.)

 

We, as people of peace, have a great interest in changing the military leadership. First, because it has a huge impact on the forming of policy and, as we just saw, irresponsible commanders can easily drag the government into dangerous adventures. And second, because even after achieving peace we shall need an efficient army – at least until the wolf lies down with the lamb, as the prophet Isaiah promised. (And not in the Israeli version: “No problem. One only has to bring a new lamb every day)”.

 

THE MAIN lesson of the war, beyond all military analysis, lies in the five words we inscribed on our banner from the very first day: “There is no military solution!”

Even a strong army cannot defeat a guerilla organization, because the guerilla is a political phenomenon. Perhaps the opposite is true: the stronger the army, the better equipped with advanced technology, the smaller are its chances of winning such a confrontation. Our conflict – in the North, the Center and the South – is a political conflict, and can only be resolved by political means. The army is the instrument worst suited for that.

The war has proved that Hizbullah is a strong opponent, and any political solution in the North must include it. Since Syria is its strong ally, it must also be included. The settlement must be worthwhile for them too, otherwise it will not last.

The price is the return of the Golan Heights.

What is true in the North is also true in the South. The army will not defeat the Palestinians, because such a victory is altogether impossible. For the good of the army, it must be extricated from the quagmire.

If that now enters the consciousness of the Israeli public, something good may yet have come out of this war.