סוריה ולבנון
סוריה ולבנון
|
שתי מדינות אויב ממוקמות בצפון ישראל: סוריה השתלטנית, ולבנון הנכנעת.
שתלטנית – ללא מצרים – על הטרור, כמובן.
נכנעת – כשפחה חרופה – לטרור, כמובן.
שלא תהיה אשליה; שתיהן כאחת אינן אוהבות ישראל, ולו יכלו, היו בוודאי תורמות להשמדתה.
אלא שבעוד גבול הלבנון גועש כהר געש המתפרץ מעת לעת, גבול סוריה שוקט ושותק שתיקה רועמת כאריה בסוגר.
האריה יישאר בכלאו כל עוד רמת הגולן תיוותר בידי ישראל, כל עוד נחלוש על דמשק מלמעלה, כל עוד תימצא בירת סוריה בסכנה קיומית מישראל העלולה להחריבה כפי שהוחרב הכור העירקי ע”י חתן פרס נובל לשלום, אכן למען השלום.
רק נתנתק מרמת הגולן – עם הסדר, בלי הסדר, עם כוחות בינלאומיים או בלעדיהם – יסור מעלינו גם הגורם לגבול השקט והגבול עם סוריה ישתנה לבלי הכר.
לו היה לנו גולן מול לבנון – – –
יש עוד הבדל בין סוריה לבין לבנון, בהקשר גבולותיהן עם ישראל:
בעוד שהשלטון בסוריה נחרץ לשלוט בטרור ולקחת אחריות על כל מה שנעשה בתחומי המדינה, ואסד האב לא נמנע בשעתו מלבצע רצח עם כשהטרור הרים ראש נגדו, לבנון של היום נכנעת לטרור ומאפשרת לו להתפתח כסרטן ממאיר ולהשתולל בקרבה כאוות נפשו, ואף להכתיב לה מדיניות של טרור.
אין משמעות הדברים שלא קיים טרור בסוריה. קיים בה טרור, אך הוא נשלט על ישי השלטון העריץ, ועושה דברו.
במצב דברים זה, אנו צריכים להסיק מסקנות נחרצות כלפי סוריה וכלפי לבנון:
כלפי סוריה
בין אם מדינה זו תבקש שלום ובין אם תכריז מלחמה, ובכל מצב ביניים, הגולן חייב להישאר בידי ישראל ולא להיכלל בשום שיג ושיח.
הדברים מופנים בעיקר כלפי התקשורת, שחלקים עיקריים בה [השמאל הקיצוני, המהווה מיעוט בעם ורוב בתקשורת] – מתייחסים עדיין אל רמת הגולן כאל קלף מיקוח למען השלום המיוחל [לשיטתם], שייכון במזרח התיכון החדש בין ישראל לבין מדינת הטרור מצפון.
כדי להתגבר על עוינות התקשורת, הרומזת בכל הזדמנות על ארעיות רמת הגולן, כביכול, יש להכריז השכם והערב על שייכות הגולן לעם ישראל והיותו חלק ממדינת ישראל, להטיף, לדרוש, לכתוב, ולהימנע מכל דיון שבבסיסו כלולות כוונות אחרות.
הטרור הסורי, מאחר שהוא נשלט לחלוטין על ידי הממשל שם, מופעל רק כאשר לממשל יש אינטרס להפעילו, ולא בכדי הוא לא מופעל בקפדנות ובזהירות בגבול סוריה-ישראל, כי הרי הממשל כאמור לא מעוניין בהחרבת ארצו ובפגיעה בבירתו הנתונים לחסדי צה”ל.
זאת ועוד, בהיות סוריה מדינת רשע, אין שום בסיס לשלום עמה גם במצב בו לא יהיה מדובר בהתנתקות. יש לדחות, גם מוסרית-ערכית וגם על בסיס כדאיות, כל יחסי שלום עם סוריה, כל עוד השלטון בה לא הוכיח את עצמו שהוא אמין, ושאפשר להשלים עם ערכיו.
לא צפוי כי שינוי קיצוני כזה יקרה בסוריה בדורות הקרובים.
כלפי לבנון
בלבנון יש ממשלה, שעל פי הצהרות ראשיה מעל המרקע, היא תומכת בחיזבאללה ולכל הפחות רואה בו ארגון לגיטימי הפועל בקרבה. ראש מדינה זו אמנם בכה קבל עולם, לאור קורבנותיה וחורבנה של ארצו, אך בד בבד יש לדעת כי מדינה זו נותנת יד לטרור המתחולל בתחומה ומביעה תמיכה בחיזבאללה בגלוי ובבירור, מאפשרת ניהול ארגון טרור נאלח זה בשטחה לרבות הקמת משרדים “חוקיים”, ניהול כספים, יחסי חוץ, הקמת “מוסדות ציבור” מטעמו ועוד.
אלא שבניגוד לסוריה, לבנון מאפשרת לטרור להשתלט עליה ובמצב זה הטרור הבלתי נשלט עושה בדרום לבנון כחפצו.
לחימה סלקטיבית נגד הטרור, היא טעות.
המלחמה שלנו היא נגד לבנון, בגלל פעולותיה ומחדליה, והיותה חממה לטרור השולט עליה.
לבנון צריכה ויכולה לפרק את ארגוני הטרור מנשקם.
שש שנים, מאז חרפת בריחתנו מלבנון ועד פרוץ מלחמת בין המצרים, לבנון ידעה ואיפשרה לטרור לצבור נשק ולבצע אימונים, לקיים קשרים עם ארגוני טרור בינלאומיים, וליצור בסיסי טרור בתחומה הריבוני.
עכשיו, ממשלת לבנון ומדינת לבנון צריכות לשלם על כל אלה.
בינתיים, כולל בעת כתיבת שורות אלו, לבנון נהנית ממלחמת-לוקסוס מול ישראל, למרות שבמסורה נהרסים חלקים בה, הנשלטים על ידי החיזבאללה. המלחמה הסלקטיבית הזו היא החטאת המטרה העיקרית ופגיעה מוצדקת בטרור – אך חלקית, תוך וויתור למי שבריבונותו הטרור צמח.
ויתור כזה יתפרש לאחר המלחמה כהסכמה למצב שהיה, ולא ימנע הישנותו של הטרור מחדש.
המלחמה צריכה להתמקד בראש ובראשונה נגד לבנון, ודרכה נגד החיזבאללה.
מה ההבדל?
וודאי שיש הבדל:
לא עוד סיכול ממוקד של הטרור בלבד. זאת [הסיכול הממוקד או האחר] צריכה להיות העבודה של לבנון. ואנו, במלחמה, נסביר ללבנון עניין זה הראוי שיתברר בין מדינות ולא בין מדינה לבין ארגון.
פגיעה במה שחשוב למדינת לבנון עד לכניעתה.
נכון, זה יותר קל ופשוט והרבה יותר יעיל, כי עם הכניעה של ממשלת לבנון, התנאים שיוכתבו להפסקת אש יהיו ייבוש הטרור – ביטול העברות תקציבים, הלאמת כספיו בבנקים ובכל מקום אחר, הוצאת חיזבאללה מחוץ לחוק בלבנון, ובעזרת כוחות בינלאומיים – כי זה כבר יותר קשה ומורכב – פירוק חיזבאללה מנשקו כפי שכבר הוחלט באו”ם.
10 אוגוסט 2006