סמרטוט אדום – טור שבועי, 15 ביולי, 2006: “שנסראללה לא ישכח את פרץ”

סמרטוט אדום – טור שבועי, 15 ביולי, 2006: “שנסראללה לא ישכח את פרץ”


גדעון ספירו 15.07.2006 12:41
נשבור להם את העצמות

נשבור להם את העצמות


ממשלה ישראלית שהייתה נוהגת בתבונה כלל לא הייתה מגיעה לסיטואציה הנוכחית. היא לא הייתה מפציצה את עזה בפראות והורגת עשרות נשים וילדים כפעולת נקם פרימיטיבית, אלא מנהלת מו”מ עם ממשלת החמאס לחילופי אסירים ושבויים.



סמרטוט אדום – טור שבועי, 15 ביולי, 2006

“שנסראללה לא ישכח את פרץ”

ממשלה ישראלית שהייתה נוהגת בתבונה כלל לא הייתה מגיעה לסיטואציה הנוכחית. היא לא הייתה מפציצה את עזה בפראות והורגת עשרות נשים וילדים כפעולת נקם פרימיטיבית, אלא מנהלת מו”מ עם ממשלת החמאס לחילופי אסירים ושבויים.

 

כאשר החלה מלחמת לבנון ביוני 1982 עם פלישת ישראל ללבנון, נמניתי עם המעטים שהתנגדו למלחמה מיומה הראשון. לא הייתי זקוק לחיזבאללה, פאר יצירת הפלישה הישראלית דאז שאת פירותיה אנו ממשיכים לטעום גם כיום, או לחללי ונפגעי הפלישה כדי להבין את האיוולת של המלחמה ההיא.

לא כן הציבור הישראלי בכללו. הוא על מנהיגיו ומרבית עיתונאיו נהרו אחרי המלחמה, הצדיקו אותה, התחככו בקרב יוזמיה,  והתפארו במה שנראה להם בימים הראשונים כ”הישגים צבאיים מופלאים”.

רק עם הזמן, כאשר השקיעה בבוץ הלבנוני הלכה והעמיקה, מספר החללים הלך וגדל ולוחמי החיזבאללה היכו שוב ושוב בפולש הישראלי, החלה תנועת ההתנגדות למלחמה לצבור תאוצה גם אצל אלה שבתחילה הלכו אחריה כסומים בארובה.

בעשרים ולמעלה שנות הכיבוש הישראלי בלבנון היו אנשי החיזבאללה בבחינת לוחמי שיחרור. הם סייעו, גם אם זו לא הייתה כוונתם, לפקוח את עיני העיוורים בישראל. רק מיעוט מאנשי תנועת ההתנגדות למלחמה בלבנון עשו זאת מסיבות מוסריות ועקרוניות, כמו אנשי תנועת “יש גבול” שלא היו מוכנים לקחת חלק בפשעי המלחמה. מרבית אלה שהצטרפו עם השנים למתנגדי המלחמה, עשו זאת מסיבות הקרויות פרגמטיות. הם פשוט חדלו להבין את הרציונל של המלחמה כפי שהוסבר על ידי יוזמיה.  אין לכחד, בלי החיזבאללה והישגיו, לא הייתה קמה תנועת ארבע אימהות.

למיטב הבנתי אין איש שמאל הראוי לשמו, שראה בתנועת החיזבאללה בן ברית אידיאולוגי. החזון של הארגון להשליט משטר הלכה מוסלמי בדומה לקיים באיראן,

עומד בניגוד קוטבי לחזון של מדינה סוציאליסטית חילונית ודמוקרטית.

על כן, משעה שישראל נסוגה מלבנון לגבול הבינלאומי המוכר, הסתיימו גם נקודות המפגש בין החיזבאללה לבין מתנגדי מלחמת לבנון בישראל.

 

מזה יומיים מתנהלת שוב מלחמה בין ישראל ללבנון. ראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון עמיר פרץ התקנאו בקודמיהם, וגם הם רוצים להיכנס להיסטוריית המלחמות של ישראל. שתהיה מלחמה גם על שמם. איך אמר פרץ? “נסראללה הולך לחטוף כך שלעולם לא ישכח את השם עמיר פרץ”. (ידיעות אחרונות 14.7.2006) הכבוד הגברי של עמיר פרץ.

בשלב זה חוזרת התמונה של ראשית מלחמת לבנון הקודמת. תמיכה כמעט מקיר לקיר.

עשיתי ספירת מלאי קטנה של מאמרי תמיכה במלחמה בעיתונות יום שישי ה-14 ביולי 2006 והנה התוצאות:

ידיעות אחרונות: אלכס פישמן, שמעון שיפר, סמדר פרי, איתן הבר, אורי פורת, אורי אליצור, אורי אורבך, יעקב (ג’קי) לוי (שגייס את פרשת השבוע למען המלחמה), פרופ’ פרופ’ אייל זיסר (ראש החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באונ’ תל-אביב), פרופ’ איתמר רבינוביץ (נשיא אוניברסיטת תל-אביב).

מעריב: אמנון דנקנר (נסחף להתלהמות, ליקוק וחנופה בנוסח “עורך דין ממולח ומנהיג פועלים נמרץ עושים בית ספר לגנרלים איך לנהל מבצע בנחישות ובאופן אינטלגנטי”)  דן מרגלית (שהישווה את נאומו של נסראללה לזה של היטלר), אורי דן, בן כספית (המלחמה כמכשיר “ללכידות חברתית”), עמיר רפפורט (“ישראל עומדת להשתולל באופן מחושב”),  אריק בכר, בן דרור ימיני, נדב העצני, ח”כ אריה אלדד,  ח”כ עמי אילון (“צו השעה ממשלת חרום לאומית”), פרופ’ משה מעוז.

הארץ: זאב שיף, עמוס הראל, יואל מרקוס, גדעון סאמט, אלוף בן.

לאלה יש להוסיף כמובן את כתבי הטלוויזיה, כמו רוני דניאל, אהוד יערי,  עודד גרנות אמיר בר שלום, אלון בן דוד ואחרים.

בקיצור, העיתונות נמצאת עתה בעיצומה של אורגיית תמיכה במלחמה, אפשר לומר כי כולם הפכו לרוני דניאל, הכתב הצבאי של ערוץ 2,  הדגם המובהק של העיתונאי הנאמן והצייתן לשלטונות הצבא.

מתקיימת הזנה הדדית בין העיתונות והקברניטים וההבדלים בין ליברלים ואנשי ימין היטשטש.        

זו שעתם הגדולה של ברוני המלחמה הישראלים.

בניגוד למלחמת לבנון גירסת 1982, יש לישראל הפעם עילה יותר מוצלחת.  מנהיג החיזבאללה השייח’ חסן נסראללה  העניק לישראל אמתלה מצוינת לפתיחה במלחמה: חדירה לשטח ישראל, חטיפת שני חיילים והריגתם של אחרים תוך כדי פעולת הסחה של ירי פגזים על יישובי הצפון. הטיעון הישראלי, לפיו אין זה קביל כי בלבנון השכנה מתקיימים שני צבאות, האחד של הממשלה, השני של ארגון דתי פונדמנטליסטי  השולט על שטח הגובל עם ישראל ושממשלת לבנון ויתרה על אחריותה לגביו, נשמע הגיוני ומתקבל ככזה בקהילה הבינלאומית.

הודעת ממשלת לבנון כי אינה אחראית לפעולות החיזבאללה, שלא ידעה על מעשה החטיפה,  היא התנערות מחובותיה של ממשלה לשלוט בשטחה הריבוני.  המצב בו ארגון מחזיק מדינה בביצים וקובע עבורה מתיי ליזום פעולה מזוינת, אינו מתקבל על הדעת.   

 

ובכל זאת, הייתי נימנע מפתיחה במלחמה.

ואלה נימוקיי:

ביודעי שיש לחיזבאללה טילים שיכולים להגיע עד חיפה,לפגוע במפעלים הפטרו כימיים ולגרום לאסון אקולוגי שיגרום למותם של מאות  ונזקים בריאותיים לאלפים ויחייב פינוי של מאות אלפים מהאזור, היו מביאים אותי להחלטה לא להמר על כך ש”יהיה בסדר”.

היומרה הישראלית ל”סדר חדש בלבנון” ל”שינוי כללי המשחק” ביטויים חביבים בימים אלה על ראש ממשלה ושריו, נוסתה בעבר ונכשלה. הענשה קולקטיבית של מדינת לבנון שפוגעת גם באזרחים החולקים על חיזבאללה, עלולה להביא לתוצאות הפוכות מהכוונה הישראלית. הסבל שנגרם ללבנונים עלול לגרום לסחף של תמיכה בחיזבאללה במקום לבידודו.

ההפצצות על התשתית הלבנונית, שמחזירה את לבנון “20 שנים אחורה”, כדברי הרמטכ”ל, עלולה להרוס את השתיל הרך של ממשלה לא פונדמנטליסטית שקמה לאחר נסיגת סוריה מלבנון, ולגרום שגם לבנון תיפול לתוך הרשת של קנאות דתית.

היומרה הישראלית לפרוק את החיזבאללה מנישקו אינה ברת השגה על ידי הפצצות מהאוויר. ובאשר לפעולה קרקעית, כבר חווינו במשך עשרים שנות כיבוש לבנון, שהיא השיגה בדיוק את ההיפך, חימוש יותר מודרני ויותר הרסני.

בהחלט ייתכן כי התוצאה של ההפצצות הקשות עתה בלבנון, יובילו את החיזבאללה להצטייד בטילי קרקע אוויר חדישים שיחסלו את השליטה האווירית הישראלית בלבנון.

ואני מבקש מראש סליחה על שאני משתמש גם בנימוק שנשמע ירחמיאלי באוזני ברוני המלחמה הישראלים ותומכיהם, לפיו זה פשוט לא מוסרי להפציץ אוכלוסיה אזרחית לא לוחמת בכלל, וכזו שלא תומכת בחיזבאללה בפרט.  פגיעה באוכלוסיה אזרחית לא לוחמת, היא טרור. מבחינה זו החיזבאללה וישראל הם שני ארגוני טרור.

באופן פרודקסלי, התנהגותה הפראית של ישראל (“בעל הבית השתגע” כפי שכתב אחד העיתונאים התומכים) מחזקת את הדרישה האיראנית לאיזון גרעיני עם ישראל. איראן תפנה כלפיי ישראל את אותן טענות שמופנות כלפיה, שאי אפשר לחזות את התנהגותה של ישראל, כי מסוכן להשאיר חימוש גרעיני בידי מדינה שראשיה משתגעים ואיש אינו יכול לצפות את צעדיהם, ולכן זקוקה איראן להגנה מפני מדינה מוטרפת כישראל. המסקנה ההגיונית, היא, שמוטב שלאף אחת משתי המדינות לא יהיה נשק גרעיני.

 

ממשלה ישראלית שהייתה נוהגת בתבונה כלל לא הייתה מגיעה לסיטואציה הנוכחית. היא לא הייתה מפציצה את עזה בפראות והורגת עשרות נשים וילדים כפעולת נקם פרימיטיבית, אלא מנהלת מו”מ עם ממשלת החמאס לחילופי אסירים ושבויים.

ממשלה תבונית לא הייתה מספקת לחיזבאללה את עילת החטיפה, משום שהייתה משחררת זה מכבר את  האסיר סמיר קונטאר, שישראל התחכמה ולא שיחררה בהסכם חילופי השבויים הקודם עם החיזבאללה (“הסכם טננבאום”).

נסראללה מאיים מזה שנתיים כי אם קונטאר לא ישוחרר הוא יחטוף חיילים. איים וקיים.

הדיכוי הברוטאלי שישראל מפעילה בכסילותה כי רבה על הפלסטינים, מאפשר לחיזבאללה להופיע כפטרונם המשחרר אסירים.

להערכתי אין מדובר בסולידריות אמיתית, שהרי אנו יודעים שבעיראק טובחים שיעים בסונים ולהיפך בעוצמה ואכזריות שאפילו הכיבוש הישראלי מחוויר לעתים מולם.

ואם כסילות, אז עד הסוף, וכך, בסירובה של ישראל לשחרר אסירים פלסטינים בהסכם נפרד עם ממשלת הרשות, תורמת  ישראל ליצירת חזית בין חיזבאללה לפלסטין.

 

הסכנה במלחמה החדשה, שתחרוג מכוונת מחולליה ותסחוף את האזור למלחמה כוללת. לפני שזה יקרה, צריך לקוות כי הקהילה הבינלאומית תתגייס לריסונה של ישראל, להפסקת ההפצצות וההפגזות, בעזה בלבנון ובישראל, לפתרון באמצעות מו”מ לפני שהכל יצא משליטה.  

איים וקיים


מאמרים: גדעון ספירו

המלצות היום: באוויר ריח עיסקה של חילופי שבויים/אסירים/מחבלים/חטופים – והממשלה בורחת מפני הכבוד



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר