מלחמה חד-צדדית

מלחמה חד-צדדית


אורי אבנרי, גוש שלום 10.07.2006 13:47
מלחמה חד-צדדית


במלחמה יש “שבויי מלחמה”. מעמדם מוגדר. זה חל על רב-טוראי גלעד שליט, שנפל בשבי האויב, וגם על הלוחמים הפלסטינים, הנופלים בשבי הישראלי. אבל ממשלת ישראל מגדירה את גלעד שליט כ”חטוף”, ואת השבויים הפלסטיניים כפושעים פליליים.



מלחמה חד-צדדית

אלוף פיקוד הדרום, וכל כלי-התקשורת הישראליים מדברים על “מלחמה”. “מלחמה” מתנהלת בין אויבים, המחויבים לכבד כללים בסיסיים, אבל ממשלת ישראל טוענת שמולה לא עומד כלל אויב, אלא רק “מחבלים”, “פושעים” ו”כנופיות”. ולאלה, כמובן, אין שום זכויות.

במלחמה יש “שבויי מלחמה”. מעמדם מוגדר. זה חל על רב-טוראי גלעד שליט, שנפל בשבי האויב, וגם על הלוחמים הפלסטינים, הנופלים בשבי הישראלי. אבל ממשלת ישראל מגדירה את גלעד שליט כ”חטוף”, ואת השבויים הפלסטיניים כפושעים פליליים.

English attached / נוסח אנגלי מצורף

8.7.06

 

זהו. מחר ייגמר המונדיאל. נוכל לברך את המנצחים ולהגיד להם ARRIVEDERCI   או AU REVOIR, בהתאם לתוצאה.

 

עכשיו יכול הציבור לחזור לעניינים פחות חשובים, כמו ההרג וההרס היומיים, החייל השבוי, שיגור הקסאמים ושאר הרכיבים של הפלישה שלנו לעזה.

 

 

כבר הגדרת המבצע מעוררת שאלה.

 

אלוף פיקוד הדרום, יואב גלנט, וכל כלי-התקשורת הישראליים מדברים על “מלחמה”. האומנם?

 

“מלחמה” היא מצב המוגדר בחוק הבינלאומי. היא מתנהלת בין אויבים, המחויבים לכבד כללים בסיסיים.

 

אבל ממשלת ישראל טוענת שמולה לא עומד כלל אויב, אלא רק “מחבלים”, “פושעים” ו”כנופיות”. ולאלה, כמובן, אין שום זכויות.

 

במלחמה יש “שבויי מלחמה”. מעמדם מוגדר. זה חל על רב-טוראי גלעד שליט, שנפל בשבי האויב, וגם על הלוחמים הפלסטינים, הנופלים בשבי הישראלי. אבל ממשלת ישראל מגדירה את גלעד שליט כ”חטוף”, ואת השבויים הפלסטיניים כפושעים פליליים.

 

נראה שהמוח הישראלי המציא פטנט חדש. אחרי ההתנתקות החד-צדדית והשלום החד-צדדי, באה עכשיו המלחמה החד-צדדית. מלחמה שבה צד אחד (החזק) נהנה מכל הזכויות של צד לוחם, ואילו הצד השני (החלש) אינו נהנה מזכות כלשהי.

 

 

למלחמה צריכה להיות מטרה. מהי מטרת המלחמה הזאת?

 

כמו הפלישה של ג’ורג’ בוש לעיראק, כך הפלישה של אהוד אולמרט לעזה: המטרה משתנה מיום ליום.

 

זה התחיל כמבצע לשחרור רב-טוראי גלעד שליט. איך משחררים חייל שנשבה על-ידי ארגוני מחתרת, ושמקום הימצאו אינו ידוע? איך משחררים אותו בכוח, מבלי לסכן את חייו?

 

לצבא יש פיתרון – אותו פיתרון שיש לו לכל סוגיה ולכל קושיה: הפעלת כוח מאסיבי. אם רק נכבוש, נכתוש, נהרוג ונהרוס עוד ועוד, יגיע הרגע שהציבור הפלסטיני לא יוכל עוד לעמוד בסבל וידרוש מארגוני המחתרת לשחרר את החייל השבוי. בלי תנאי.

 

אפשר לקרוא לזה “עיקרון האריס”. במלחמת-העולם השנייה הבטיח מרשל-האוויר הבריטי ארתור האריס (“האריס המפציץ”) למוטט את גרמניה על-ידי הפיכת עריה לעיי-חרבות. הגרמנים קראו לזה “התקפות-טרור”. באחת מהן הוחרבה עד היסוד העיר דרזדן, אחת הגדולות והמפוארות בגרמניה. בתבערת-הענק נשרפו חיים בין 35,000 ל-100,000 אזרחים (אי-אפשר היה לספור את הגוויות). אבל בניגוד גמור להבטחות האריס, המוראל הגרמני לא קרס, אלא להפך. גרמניה נכנעה רק אחרי שנכבש הבית  הגרמני האחרון.

 

גם הציבור הפלסטיני לא מתמוטט, למרות מצבו הנורא. הוא תובע כמעט פה-אחד שהחייל לא ישוחרר אלא תמורת שחרור “שבוי-המלחמה הפלסטיניים”.

 

 

אז במקום שחרור החייל נולדה מטרה חדשה: לשים קץ לשיגור הקסאמים.

 

לכאורה זה פשוט: כובשים את כל השטחים שמהם אפשר לשגר קסאמים לעבר שדרות ואשקלון. אבל זוהי עבודת סיזיפוס. יתכן שהמבצע מצמצם זמנית את היכולת לשגר את הטילים. אך גם מפקדי המבצע מודים ששיגור הקסאמים יתחדשו, וביתר שאת, ברגע שהצבא ייסוג. אין כמעט איש המציע להישאר שם לאורך ימים. הציבור הישראלי, למוד הניסיון, פשוט אינו מוכן לשקוע עוד פעם “בבוץ של עזה”.

 

שר-השיכון שיטרית טוען שיש לו תרופה: לחזור לעזה “אפילו אלף פעמים”. שר-הביטחון פרץ מדבר על “מחיר כבד שייגבה מהפלסטינים” – מחיר כל-כך נורא שהפלסטינים עצמם יסלקו את משגרי הקסאמים. זוהי דעת הרמטכ”ל. במקום “האריס המפציץ” בא “חלוץ ההורס”. ולא במקרה – שניהם גדלו בחיל-האוויר.

 

אז איזו מטרה נותרה? רק אחת: למוטט את הממשלה הפלסטינית. ע”ע “עיקרון האריס”.

 

 

כמו כל אירוע במהלך 120 שנות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, גם זה נצרב בתודעת שני העמים בצורה שונה מאוד.

 

בעיני רוב הישראלים, זהו עוד קרב במערכה האינסופית נגד “הטרור הפלסטיני”. שוב נאלצים חיילינו האמיצים לעמוד מול הרוצחים הפלסטינים השפלים, המבקשים לזרוק אותנו לים. שוב אנחנו נתונים במלחמת “אין ברירה”. כאימרתו המפורסמת של יצחק שמיר: “הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים.” 

 

בעיני הצד השני, זוהי עמידה הירואית של מיטב בני העם הפלסטיני נגד אויב שפל ואכזר, העולה עליהם בכוחו פי אלף. אחד הצבאות הגדולים ביותר בעולם, המצויד בטכנולוגיה הכי עדכנית, עומד מול קומץ לוחמים בלתי-מאומנים, בעלי נשק פרימיטיבי. מטוסי-קרב, מסוקים, טנקים כבדים, תותחים, ספינות-טילים, דחפורים משוריינים וציוד-ראייה ההופך לילה ליום – כל אלה נגד כמה קלצ’ניקובים ואר-פי-ג’י. מצדה פלסטינית. 

 

המאבק בין הארגונים הפלסטיניים הולך ונמוג. הם מתאחדים מול האויב המשותף. ערב המבצע כבר הושג בין אבו-מאזן ואיסמעאיל הניה הסכם על קבלת “מסמך האסירים”, המכיר למעשה בישראל בגבולות הקו הירוק. עכשיו, בלהט הקרב, רוצים גם אנשי פת”ח להצטרף ללוחמי החמאס במאבק נגד הפולש, ושרידי ההשפעה של אבו-מאזן הולכים ודועכים. עוד מעט יבכו אצלנו כמו אותו נער שהרג את הוריו: רחמו עלי, הרי יתום אני!

 

אם תגשים ממשלת ישראל את איומיה הפומביים ותוציא להורג את ראש-הממשלה הפלסטיני ושריו, חמאס רק יתחזק עוד יותר. במקום השאהידים יבואו מנהיגים חדשים מבין שורות הלוחמים, והציבור הפלסטיני יתלכד סביבם.

 

 

יתכן מאוד שאצלנו יקרה דווקא ההיפך: שהמבצע יפגע בממשלה שיזמה אותו. הזרקור האכזרי של המשבר מטיל עליה אור חזק – והאור הזה אינו מחמיא לה. נראה שאין בה ולוא אדם אחד שאיננו עסקן אפור.

 

אהוד אולמרט מדבר את עצמו לדעת. הברברת הבלתי-פוסקת שלו מתחילה לעצבן – מה גם שאין בה דבר מלבד הסיסמאות השדופות משנות ה-50: לא נכנע לסחטנות, הטרור לא ינצח, האויב זומם להשמידנו, המרצחים לא ינוקו, יש לנו צבא נהדר, זרוענו ארוכה,  וכו’ וכו’.

 

עמיר פרץ חוזר על הסיסמאות מקפיאות-הדם של הגרועים בקודמיו. לא נשאר דבר וחצי דבר מהמנהיג שהצבענו בעדו רק אתמול, זה שעמד לחולל מהפכה חברתית, לשנות את סדר-העדיפויות הלאומי, להקטין באופן דראסטי את תקציב-הביטחון, לקרב את השלום. נשאר רק איש המשמש דובר (ולא הכי מוצלח) של הרמטכ”ל. אילו היה “העולם הזה” מופיע עדיין, היה בוודאי מביא השבוע קריקטורה של תוכי העומד על כתפו של דן חלוץ.

 

ציפי ליבני, שתלו בה כל-כך הרבה תקוות, פשוט נעלמה. אין לה תפקיד בדראמה הזאת. אין לה מה לומר, מלבד הדברים הבאנאליים ביותר. כמו אולמרט, היא נחשפת כפי שהיא: עסקנית ימנית וממשיכת דרכו של אב שהיה עסקן ימני. 

 

המושל האמיתי של ישראל הוא דן חלוץ, טייס-קרב הרואה את העולם שמתחתיו דרך כוונת התותח. המתחרה היחידי שלו הוא ראש השב”כ. מפקד הצבא וראש השב”כ קובעים ביניהם את דרכה של מדינת-ישראל. אולמרט הוא, לכל היותר, בורר ביניהם.

 

קוריוז: השמות אינם מעידים על בעליהם: אהוד מאבד את האהדה, פרץ אינו פורץ לשום מקום טוב, ליבני מצדיקה דברים שחורים משחור וחלוץ מנהיג את המצעד אחורה. ודווקא דיכטר (משורר בגרמנית) אומר דברים פרוזאיים מאוד על הצורך להחליף שבויים.

 

אבל השם הקוריוזי ביותר הוא זה של מפקד המבצע, האלוף גלנט. בשפות האירופיות, “גלנט” הוא שם-תואר המציין שתי תכונות: אומץ-לב ואבירות.

 

 

איך זה ייגמר?

 

אני מנחש שבסופו של דבר לא תהיה ברירה אלא להביא לשחרור החייל במסגרת חילופי שבויים. הצד שלנו יריע שזה ניצחון גדול של המבצע, מפני שהפלסטינים ייאלצו להסתפק במספר קטן יותר של אסירים משוחררים מכפי שדרשו תחילה. הפלסטינים יטענו שהשיגו ניצחון כביר, מפני שישראל משחררת אסירים, למרות כל המלים הגבוהות בנוסח “לעולם לא…” (כפי  שכבר נאמר: לעולם לא כדאי להגיד “לעולם לא”.)

 

אם נרצה, נוכל לכלול את שחרור החייל בעסקה יותר רחבה: שביתת-נשק הדדית, הפסקת ירי הקסאמים תמורת נסיגה שלמה מעזה, הפסקת “החיסולים הממוקדים” ושחרור ראשי החמאס שנעצרו באחרונה.

 

שביתת-נשק קצרה יכולה להביא בעקבותיה שביתת-נשק ארוכה והתחלת דו-שיח רציני.

 

האם ממשלת אולמרט מסוגלת לכך, אחרי כל דברי השחץ וההתרברבות? האם היא בכלל מעוניינת בכך, אחרי שהתחייבה ל”התכנסות חד-צדדית” וסיפוח שטחים?

 

קרוב לוודאי שלא. לעומת זאת, דעת-הקהל הישראלית עשויה ללמוד לקח מתוצאות ה”התכנסות החד-צדדית” הזאת ומהמלחמה החד-צדדית הזאת – ועל תנועת-השלום  הישראלית לפעול כדי שזה אכן יקרה.

 

Uri Avnery
8.7.06

A One-sided War

THAT’S IT. Tomorrow the World Cup games come to an end. We can congratulate the new champions and wish them arrivederci or au revoir, as the case may be. 
  Now the public can return to less important matters, such as the daily killing and destruction, the captured soldier, the launching of Qassam rockets and everything else connected with our invasion of
Gaza

THE VERY definition of the operation already poses a problem.

The chief of Israel‘s Southern Command, General Yoav Gallant, speaks of “war”, and so do the media. Really?

“War” is a defined situation regulated by international law. It takes place between enemies, who are obliged to observe basic rules.

But the Israeli government asserts that it is facing not an enemy with rights, but “terrorists”, “criminals” and “gangs”. And those, of course, have no rights.

In a war, there are “prisoners-of-war”. That applies to Corporal Gilad Shalit, who was taken prisoner in a military action, as well as to the Palestinian fighters who are held by us. But our government defines Shalit as “kidnapped” and the Palestinian prisoners as criminals.

It seems that the Jewish brain is inventing new patents (as a popular Israeli song once said). After the Unilateral Disengagement and the Unilateral Peace, we have now a Unilateral War. A war in which one side (the stronger) enjoys all the rights of a belligerent party, while the other (weaker) side has no rights at all.
 
A WAR must have an aim. What is the aim of this war?

Like George Bush’s invasion of Iraq, Ehud Olmert’s invasion of Gaza has an aim that changes from day to day.

It started as an operation to save Corporal Shalit. How does one free a soldier who has been taken prisoner by underground organizations, whose whereabouts are unknown? How does one free him by force without endangering his life?

The army has a solution – the same solution it has for each and every problem: apply massive force. If only we conquer, pulverize, kill and destroy more and more, the moment will come when the Palestinian people will not be able to stand the suffering and will demand that the underground fighters release the captured soldier. Unconditionally.

This might be called the “Harris Principle”. In World War II, the British Air-Marshal Arthur Harris (“Bomber Harris”) promised to bring Germany to its knees by turning its cities into rubble. The Germans spoke of “terror attacks”. In one of them, the city of Dresden, one of the biggest and most splendid in Germany, was razed to the ground. In the giant conflagration, between 35,000 and 100,000 civilians were burnt to death (it was impossible to count the victims after the firestorm). But quite contrary to Harris’ promise, German morale did not collapse. Germany surrendered only after the last German house was taken by foot soldiers.

The Palestinian population, too, is not collapsing, in spite of its dreadful situation. It demands, almost unanimously, that the captors not release the soldiers if there is no release of “Palestinian prisoners-of-war”.

 
SO, INSTEAD of the release of the prisoner, a new war-aim was born: to put an end to the launching of the Qassams.

That seems easy: one only has to occupy the areas from which the rockets can be launched towards Sderot or Ashkelon. But that is a Sisyphean task. The operation may well bring about a temporary reduction in launchings. But even the commanders of the operation concede that the launching will resume, and probably increase, the moment the army withdraws. Almost nobody wants the army to remain there for any length of time. The Israeli public has experienced enough not to allow itself to be sucked back into the “Gaza quagmire” again.

Minister of Housing Shitreet has a remedy: to return to Gaza “even a thousand times”.  Minister of Defense Peretz speaks about a “heavy price that will be exacted from the Palestinians” – a price so terrible that the Palestinians themselves will drive the Qassam teams out. That is the view of the Chief-of-Staff. Instead of “Bomber Harris”, “Destroyer Halutz”. Not by chance, both rose through the ranks of the Air Force.

If the permanent stoppage of the Qassams is not practicable, what war-aim is left? Only one: to bring about the collapse of the Palestinian government. See: Harris Principle.

 
LIKE EVERY single event in the 120 years of the Zionist-Palestinian conflict, this one, too, is burned into the consciousness of the two peoples in very different ways.

For most Israelis, this is another chapter in the long war against “Palestinian terrorism”. Again our brave soldiers are obliged to face the vile Palestinian murderers, who aim to throw us into the sea. Again we fight because “there is no alternative”. As Yitzhak Shamir once famously said: “The Arabs are the same Arabs and the sea is the same sea!”

For the other side, this is a heroic stand of their finest sons against an evil and vicious enemy. One of the strongest armies in the world, equipped with the most up-to-date weaponry, is deployed against a handful of untrained fighters with primitive arms. Fighter planes, helicopter gunships, heavy tanks, artillery, missile boats, armored bulldozers and night-vision sights – all against Kalashnikovs and RPGs (light anti-tank weapons). A Palestinian Massada.

The struggle between the Palestinian militias is giving way to a new unity against the common enemy. Already on the eve of the operation, Ismail Haniyeh of Hamas agreed with Mahmoud Abbas of Fatah to accept the “prisoners’ paper”, which de facto recognizes Israel within the Green Line border. Now, in the heat of battle, Fatah members clamor to join the Hamas fighters in the struggle against the invader, and the remnants of Abbas’ influence are fading.

If the Israeli government carries out its public threats to kill the Palestinian Prime Minister and his ministers, Hamas will only emerge strengthened. The place of the martyrs will be filled by new leaders from among the fighters, and the Palestinians will close ranks behind them.

 
IN
ISRAEL, the opposite may happen: the operation may well hurt the government that started it. The cruel projector of the crisis throws a hard light on them – and this light is not at all complimentary. It seems that among them there is not even one person who is more than a grey politician.

Ehud Olmert is talking himself to political death. His unending blabbing is starting to irritate – the more so as it does not contain anything but the empty clichés of the 1950s: We shall not surrender to blackmail, Terrorism will not prevail, The enemy wants to annihilate us, The murderers will not be pardoned, We have a wonderful army, Our arm is long, etc. etc.

Amir Peretz is repeating the most blood-curdling slogans of the worst of his predecessors. There is nothing left of the leader that we voted for only yesterday, the one that was going to carry out a social revolution, change the national priorities, drastically cut the military budget, bring peace nearer. All that is left is a spokesman (and not the most brilliant one) for the chief-of-Staff. If my magazine, Haolam Hazeh, were still in circulation, it would certainly have included a cartoon this week showing a parrot perched on the shoulder of Dan Halutz.

Tsipi Livni, who attracted so many hopes, has just disappeared. She has no role in this drama. She has nothing to say, except the most banal platitudes. Like Olmert, she is exposed for what she is: a rightist politician who follows in the footsteps of a rightist father.

The real ruler of Israel is Dan Halutz, a fighter-pilot who views the world below through a bombsight. His only competitor is Security Service chief Yuval Diskin. The chiefs of the army and the Security Service decide among themselves the course of the State of Israel. Olmert is, at best, the referee.

A curiosity: the names do not testify to their owners’ disposition. Ehud (“likable”, in Hebrew) is losing his popularity. Peretz (“breaking out”) is not breaking out of the old security policy. Livni (“white”) is justifying black deeds. And Halutz (“pioneer”) is certainly not leading the way to anything new.

But the most curious name belongs to the commander of the operation, General Gallant. In European languages, “gallant” means both brave and chivalrous.

 
HOW WILL it all end?

I guess that in the end there will be no alternative but to bring about the release of the soldier by an exchange of prisoners. Our side will trumpet this as a great victory for the operation, because the Palestinians will have to be satisfied with a smaller number of released prisoners than they originally demanded. The Palestinians will boast that they have won a glorious victory, because Israel will release prisoners after all the highfaluting slogans starting with “Never…” (As has been said: Never say never).

If we want it, the release of the soldier could be combined with a larger package: a mutual armistice, a stop to the launching of Qassams, in return for a complete withdrawal from the Gaza strip, the termination of the “targeted killings” and the release of the Hamas leaders recently arrested.

A short armistice can lead to a long one and the start of a serious dialogue.

Is the Olmert government capable of this, after all the arrogant and swaggering boasts? Are they even interested in it, after committing themselves to “Unilateral Convergence” and the annexation of territories?

Probably not. On the other hand, Israeli public opinion might learn a lesson from the results of the “unilateral disengagement” and this unilateral war. The Israeli peace movement must help to bring this about.

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר