אבן מקיר תזעק

(שיעור בטיהור אתני)

במשך ארבע שנים תמימות הייתה סרייבו נתונה במצור. קשה להאמין – אבל זה קרה לפני עשר שנים בלבד. עיר-הבירה של מדינה אירופית, מכותרת מכל הצדדים, מוכה, מורעבת, מופגזת, מעונה – ואירופה כולה עמדה מנגד.

English attached / נוסח אנגלי מצורף

 

17.6.06

 

“אספתי בידי את חלקי הגופות של שני ילדי. איזו אמא צריכה לעשות את זה? פגז אחד של התוקפנים ריסק אותם. תוך שנייה נהרסו חיי לתמיד.” האישה דיברה בשקט. בנה השלישי, כבן 8, עמד לידה וניגב מדי פעם את הדמעות מפניה. אישה מטופחת, שיערה אסוף במטפחת ורודה, לבושה היטב, מאופקת אך חדורה שנאה עצורה ל”תוקפנים” שגרמו לאסונה – הסרבים. זר-פרחים גדול ותצלומי ילדים בפתח הבית הזכירו שזה היה יום-השנה לאסונה. זה קרה לפני 15 שנה – ביום הראשון של המצור על סרייבו.

 

מהרגע שבו נחתנו – רחל ואני – בעיר, אחזה בנו סרייבו והטילה אותנו למערבולת של רגשות, שלא הרפתה מאיתנו לרגע. בסרייבו פשוט אי-אפשר להיות אדישים. אבן מקיר תזעק, פשוטו כמשמעו – קירות מנוקבים בכדורים, חורבות שהיו פעם בתים, אנשים שיש להם סיפורים מסמרי-שערות שכאילו קרו אתמול. עיר מושכת-לב וקורעת-לב.

 

במשך ארבע שנים תמימות הייתה סרייבו נתונה במצור. קשה להאמין – אבל זה קרה לפני עשר שנים בלבד. עיר-הבירה של מדינה אירופית, מכותרת מכל הצדדים, מוכה, מורעבת, מופגזת, מעונה – ואירופה כולה עמדה מנגד.

 

בירת בוסניה-הרצגובינה היא עיר יפהפיה – ודווקא היופי שלה היה לה לאסון. סרייבו – הרים סביב לה. היא שוכנת בעמק, מוקפת בגבעות גבוהות מכל עבר. גבעות ירוקות, מיוערות, או גבעות מנוקדות בצפיפות בגגות-רעפים אדומים. אין כמעט מקום בעיר שאין רואים ממנו את הגבעות. בזה יופייה. אבל מכיוון שראשי כל הגבעות האלה ומורדותיהן נתפסו על-ידי הצבא הסרבי שצר על העיר – לא היה כמעט מקום בעיר שבו לא היו התושבים חשופים לצלפים. לא יום, לא שבוע, לא חודש. ארבע שנים תמימות.

 

סרייבו היא עיר של קברים – עשרות בתי-קברות פזורים בתוך העיר, קטנים, גדולים וגדולים מאוד. אלפי מצבות מסמאות בלובנן, אחידות לרוב בצורתן ובכיתוב קצר, וזרי-פרחים רעננים לרגליהן. 12 אלף מתושבי העיר נספו במצור ונקברו בה, 1500 מהם ילדים מתחת לגיל 14.  העיר כולה חיה עדיין בטראומה.

 

ולמרות כל זאת – עיר סואנת. התנועה צפופה, המכוניות ישנות ומרעישות, הכבישים והמדרכות מטולאים ומצולקים. העיר משתדלת להתאושש: רבים מהבתים המרובעים, שכמו יצאו מציורו-ילדים, נצבעו בצבעים עזים ככתום-חימר, ירוק וחרדל, וביניהם שפע של עצי-פרי וגינות קטנות עם שיחי-ורדים ענקיים.

 

באמצע העיר – ארמון תורכי, שנבנה בשעתו דווקא על-ידי השלטון האוסטרי. שכנה בו הספרייה העירונית, מהחשובות בעולם. היא נשרפה כליל במלחמה. מאחורי החזית המפוארת – הכול שרוף. אבל השיפוץ בעיצומו.

 

 

גנרל בדימוס, אפור-שיער וחרוץ פנים שזופים, הראה לנו את אתרי הקרבות והסביר לנו את מהלך המצור. הרגשתי כאילו הייתי שם בעצמי. כול מילה שלו הזכירה לי את החוויות שלי במלחמת תש”ח. הצבא המאולתר, ההרגשה של “אין ברירה”, האמונה שאם נפסיד בקרב יטבחו אותנו ואת משפחותינו, המחסור בנשק, ההרגשה של “מעטים מול רבים”, פריצת המצור על עיר (ירושלים היהודית), טשטוש הגבולות בין חיילים ואזרחיים.  

 

בשעתו עקבתי אחרי המלחמה בבוסניה מתוך הרגשה שהיא דומה מאוד למלחמה שלנו. היא הייתה מלחמה אתנית, מלחמה שבה הופעל מה שנקרא מאז “טיהור אתני”.

 

הוזמנתי לסרייבו כדי להרצות על נושא זה בדיוק, במסגרת ועידה בינלאומית של הארגון “אגורה חדשה”, שמרכזו בפולין ומטרתו היא לקבץ הוגי-דעות מארצות שונות כדי לדון בעתיד העולם. (ביוון העתיקה הייתה ה”אגורה” כיכר-השוק, שבה נאסף הציבור כדי לדון בענייני העיר.)

 

“מלחמה אתנית”, לפי תפיסתי, שונה מכל מלחמה אחרת. מלחמה “רגילה” מתנהלת בין מדינות, לרוב בגלל ריב על חבל-ארץ המצוי ביניהן. כך לחמו גרמנים בצרפתים מאות בשנים על חבל אלזאס. ואילו מלחמה אתנית היא מלחמה בין עמים על ארץ, שכל אחד מהם רואה בה את מולדתו. במלחמה כזאת שואף כל צד לא רק לכבוש את מירב השטחים, אלא גם – ובעיקר – לסלק מהם את בני העם האחר. משום כך היא תמיד אכזרית במיוחד. 

 

מלחמת תש”ח הייתה מלחמה אתנית בין יהודים וערבים. כל אחד משני הצדדים האמין שכל הארץ שייכת לו. מחצית בני העם הפלסטיני גורשו בה מבתיהם ומאדמתם, חלקם על-ידי אירועי המלחמה, חלקם על-ידי מדיניות מכוונת. למען הצדק ההיסטורי, יש להזכיר שגם בשטחים (המעטים אמנם) שנכבשו על-ידי הערבים, לא נותרו יהודים. אלא שאנחנו כבשנו 78% של הארץ, ובשטח הזה כמעט ולא נותרו ערבים. 750 אלף ערבים גורשו, פחות ממאה אלף נותרו. מאות הכפרים נהרסו, ועליהם קמו ישובים יהודיים. רבעים שלמים בערים התרוקנו, ובהם שוכנו עולים חדשים. כיבוש וגירוש היו צמודים זה לזה. בקיצור: טיהור אתני.

 

מלחמת בוסניה הייתה דומה – אלא שבמקום שני צדדים, כמו אצלנו, היו שם שלושה: בוסניאקים (המוסלמים), סרבים (נוצרים אורתודוכסים) וקרואטים (נוצרים קתוליים). כל אחד מהשלושה לחם בשני האחרים. המלחמה הייתה רצופה במעשי-טבח נוראים. “איכרים החורשים את אדמתם מגלים בכל פעם קברים המוניים חדשים,” אמר לנו בוסניאק בעצב.

 

 

כמו שהיה אצלנו לפני תש”ח, חיו האוכלוסיות השונות בבוסניה בערבוביה. הערים היו מעורבות (כמו חיפה וירושלים), הכפרים שכנו זה ליד זה – כפרים שבהם מזדקרים צריחי המסגדים, כפרים שבהם מתנשאים מגדלי הכנסיות הקתוליות וכפרים שבהם נראות כיפות הכנסיות האורתודוכסיות.

 

לכן היה מקובל לחשוב, לפני המלחמה, כי “בסאראייבו זה לא יכול לקרות”. הסרבים והקרואטים אמנם שחטו קודם לכן אלה את אלה בשאר מדינות יוגוסלביה המתפרקת. אבל בבוסניה? הרי בבוסניה כולם התחתנו עם כולם. הרי בבוסניה אין כמעט אדם שבעורקיו לא זורם הדם של כל שלושת העמים. בערים הם גרו דלת מול דלת.

 

בסרייבו היה – ועדיין יש – רוב גדול של תושבים מוסלמים, לצד מיעוטים של קרואטים, סרבים ויהודים (לפי סדר זה). הגנרל שהסביר לנו את הקרבות, יוון דיבליאק, שהיה סגן מפקד הצבא הבוסני, הוא סרבי. הוא נטש את הצבא היוגוסלבי (הסרבי) כדי להגן על סאראייבו.

 

הצלם שצילם אותי למען שבועון מקומי התקשה להסביר את אילן-היוחסין שלו. סבא אחד, מוסלמי, נשא אישה קרואטית. הסב השני היה חצי סרבי וחצי מונטנגרואי, והסבתא הייתה מוסלמית. “כולנו צריכים לחיות ביחד,” חזר ואמר, “הרי כולנו דומים זה לזה.”

 

ואכן – זהו הבדל גדול בין המלחמה שלנו ומלחמת בוסניה. שם, כל שלושת הצדדים, שטבחו זה בזה בחשק רב, מדברים את אותה השפה. שלושתם צאצאים של אותם השבטים הסלאביים, שכבשו את הארץ במאה השביעית. אי-אפשר להבחין ברחוב בין מוסלמי, קרואטי וסרבי.

 

סאראייבו הייתה – ונשארה, למרות הכול – דוגמה לסובלנות. על דונם אחד במרכז העיר שוכנים זה בצד זה מסגד, כנסיה קתולית, כנסייה אורתודוכסית ובית-כנסת. קשה להאמין שרק לפני 10 שנים הייתה בארץ הזאת מלחמת-אחים נוראה.

 

“אני לא ישן בלילות,” אמר לנו הטבח המוסלמי באחת המסעדות. “כל לילה חוזרים אלי המראות. אני רוצה לשכוח, ולא יכול.” כצעיר בן 18 גויס הבחור גבה-הקומה והשרירי לצבא של יוגוסלביה המאוחדת של אז, שבו שלטו הסרבים. עם פרוץ המלחמה בין סרביה וקרואטיה, הוא צורף ליחידה מיוחדת ונשלח לבווקובאר, שם ערכו הסרבים טבח נורא בקרואטים. “קצרנו אותם, עשרות, מאות, גברים, נשים וילדים. גם אני. לא הייתה לי ברירה. מי שלא ירה, נורה בעורף על-ידי המפקדים. בסוף גנבתי משאית עם נשק וערקתי. תפסו אותי וישבתי חצי שנה בכלא. זה היה קשה, קשה מאוד. ברחתי אל הקרואטים, הייתי ביחידה מיוחדת שלהם, עד שהצלחתי לערוק ולחזור לסאראייבו. עכשיו אני גר עם אבא ואמא שלי. אני רוצה לפתוח פונדק משלי, להקים משפחה, ולעזאזל עם כולם.”

 

אחרי רגע הוסיף: ”בכל אשמים הפוליטיקאים. אילו הייתי אלוהים, הייתי הורג את כולם!”

 

 

בפתח חנות במידרחוב של סרייבו ראיתי חולצת-טי תלויה ועליה כתובת אנגלית: “אני מוסלמי. אל תיכנס לפאניקה!”

 

לנו, כישראלים, קשה לתפוס שכמעט כל האנשים ברחוב הם מוסלמים. הם לא דומים למוסלמים שאנחנו מכירים בארץ. הם אירופים בהירי-עור. כמעט כל הילדים בלונדים. על אלפי הקברים, מעל לשם הנפטר ותאריכי לידה ומוות, רשומה מילה ערבית אחת (“פתאחה”, תפילת-הקדיש המוסלמית), אך חוץ מהמופתי הגדול, שהיה שכני בדיון ציבורי, לא פגשתי באיש היודע ערבית. גם לא ראיתי איש המעשן נרגילה, גם לא ליד עשרות המסגדים בעיר.

 

המופתי הגדול שמע רק במעורפל שהמופתי הגדול של ירושלים ביקר בעיר במלחמת-העולם השניה. “אה, מה שמו, החוסייני הזה,” אמר בביטול. לעומת זאת זוכרים שיאסר ערפאת נפגש עם המנהיג הנערץ של הבוסניאקים, אליה עיזתבקוביץ. כשדיברו על הצעות-השלום שריחפו אז בחלל, נתן לו ערפאת עצה פשוטה: “קח מה שאתה יכול לקבל!”

 

נשים ספורות חובשות מטפחות-ראש ממשי צבעוני, המכסות את שערן. די מוזר לראות בנות כאלה, בכיסויי-ראש צבעוניים ובשמלות אלגנטיות מטאטאות-ריצפה, יושבות בבתי-הקפה עם חברות ומעשנות סיגריות. הן גם מטיילות בקבוצות מעורבות עם בנות גלויות-ראש, בג’ינסים הדוקים וחולצות-טי, ולא נראה שיש בעיה.

 

הרבה חנויות בשוק מוכרות אמנות מקומית – תרמילי פגזים המשמשים כאגרטלים או מטחנות מלח/פילפל, תרמילי כדורים שהפכו לעטים. בכל מקום מוכרים תמונות של טיטו, שרבים מתגעגעים אליו מפני שכל עוד חי שמר על השלום בין עמי יוגוסלביה.

 

אבל המקום הכי-הכי מעניין בשבילי בעיר הוא המנהרה. היא מסבירה איך החזיקה העיר מעמד במשך ארבע שנים נוראות של מצור, מבלי שימותו בה מרעב ומחוסר תרופות, או ייכנעו בגלל חוסר תחמושת. כמו שאנחנו פרצנו את דרך-בורמה לירושלים הנצורה, כך חפרו הבוסניאקים מנהרה, שחיברה את העיר הנצורה עם השטח המוסלמי בחוץ, מתחת לעמדות הסרביות. תמורת חמישה מארקים בוסניים (שניים וחצי אירו) אפשר להיכנס: גובהה 1.60, רוחבה מטר. דרך המחילה הזאת הוכנסו לעיר בחצי זחילה מזון, תרופות ותחמושת, והוצאו ממנה הפצועים.

 

עכשיו זה מוזיאון, גאוות העיר. אולי יבוא יום והמנהרות ברפיח ישמשו מטרה דומה.

 

 

הסמל הלאומי של בוסניה הוא הגשר של מוסטר, מרחק של שעתיים נסיעה באוטובוס מהבירה. התורכים, ששלטו בבוסניה במשך 400 שנה והזכורים בה לטובה, בנו שם מעל לנהר גשר אדיר-ממדים בעל צורה קמורה מיוחדת, שהחזיק מעמד במשך כל מאות השנים, חרף כל המלחמות. אך כאשר צרו הקרואטים על מוסטר, הם הרסו את הגשר במתכוון.

 

אחרי המלחמה נבנה הגשר מחדש, בדיוק במתכונת הגשר ההרוס, במימון אירופי. אך המעשה הברברי הזה עדיין בוער בלבו של כל בוסניאק. “אל תשכח את 1993!” דורשת כתובת חקוקה בלוח אבן.

 

כשביקרנו שם, בלב העיר העתיקה המקסימה, הסתובבו על הגשר חיילי הכוח הבינלאומי, השומר על השלום בבוסניה.

 

הסתכלתי בתגי החיילים ולא יכולתי להתאפק מלצחוק. הם היו חיילים אוסטריים.

 

ב-28 ביוני 1914 רצח לאומן סרבי בשם גברילו פרינציפ את יורש-העצר האוסטרי ברחוב הראשי של סרייבו, כדי לגרש את השליטים האוסטרים שבאו במקום התורכים. מעשה זה גרם במישרין למלחמת-העולם הראשונה, ששינתה את פני העולם.

 

עכשיו, כעבור 92 שנה, חזרו החיילים האוסטרים לבוסניה, והתושבים מרוצים מנוכחותם בארצם. אמנם, רבים מתושבי בוסניה מאמינים שלא תיתכן מלחמה נוספת: “זה לא יכול לקרות שוב. למדנו לקח!” אך צעירה בת 20, הסוחבת עימה את הטראומה של המצור, אמרה לנו: “אם יסתלקו החיילים הבינלאומיים, שלא יהיה לכם ספק – הכול יתחיל מחדש!” 

 

יתכן מאוד שהמלחמה האתנית בבוסניה, כמו המלחמה האתנית בארצנו, עדיין לא הסתיימה.

 

Uri Avnery

17.6.06

Crying Stones

(A Lesson in Ethnic Cleansing)

 

“I COLLECTED with my bare hands the body parts of my two little sons. What mother must do that? One shell of the aggressors blew them apart. Within a second, my life was destroyed forever.” The woman spoke quietly. Her third son, a boy of about eight, stood at her side and, from time to time, wiped the tears from her cheek. The well turned out woman, her hair collected in a pink kerchief, well dressed, was self-controlled but full of restrained hatred for the “aggressors” – the Serbs – who had caused her tragedy. A big wreath and the photos of the boys at the entrance of the home silently commemorated the 15th anniversary of the disaster – the first day of the siege of Sarajevo.

 

From the moment we – Rachel and I – arrived at the airport, Sarajevo threw us into a cauldron of emotions, which we could not escape for a moment. In Sarajevo, one simply cannot be indifferent. “For the stone shall cry out of the wall,” as the prophet Habakkuk (2, 11) said. Walls pockmarked by bullets, ruins that once were homes, people carrying with them blood-curdling stories as if they had happened but yesterday. A city that warms your heart and breaks your heart.

 

For a total of four years, Sarajevo was under siege. It is hard to believe – and it happened only ten years ago. The capital city of a European state, surrounded on all sides, stricken, starved, shelled, tortured – with Europe looking on.

 

The capital of Bosnia-Herzegovina is a beautiful town – and its very beauty became its disaster. The description of Jerusalem in Psalm 125: “The mountains are round about Jerusalem” also fits Sarajevo. It lies in a valley, surrounded by high hills on all sides. Green, wooded hills, in many places dotted with red roofs. There is almost no spot in the city where one does not see the beautiful hills. But since all the hilltops were occupied by the Serbian army that beleaguered the city, there was practically no spot in the city that was not exposed to snipers. Not for a day, a week, a month. For four long years.

 

Sarajevo is a town of graves – dozens of graveyards are dispersed across it, small, large and very large. Thousands of white tombstones blind the eyes, mostly of uniform dimensions and with simple inscriptions, fresh wreaths at their feet. Twelve thousand of the town’s inhabitants were killed during the siege, 1500 of them children under 14. The entire city is still suffering from this trauma.

 

And in spite of that – a vibrant city. Traffic jams, old, clattering cars, roads and sidewalks scarred. The city tries to recover: many of the square houses, which look as if they had been painted by children, have been redecorated in brown, green and mustard colors, and between them are fruit trees and small garden plots with huge rosebushes.

 

In the center of the town – a Turkish palace, built, of all people, by the Austrians when they were ruling Bosnia. It housed the state library, one of the most important in the world. It was completed destroyed by fire during the siege. Behind the imposing front, everything is burned out.

 

 

A FORMER commander, with grey hair and a sunburned, plowed face, showed us the battle sites and recounted the annals of the siege. I felt as if I had been there myself. Every word reminded me of my own experiences in the war of 1948. The improvised army; the feeling that “there is no alternative”; the fear that if we lose the battle, we and our families would be massacred; the shortage of weapons; the sense of “few against many”; the breakthrough to a beleaguered city (Jewish Jerusalem); the blurring of the dividing line between soldiers and civilians.

 

At the time, I followed the Bosnian war with the feeling that it very much resembled our own war. It was an ethnic war, a war marked by what since then is known as “ethnic cleansing”.

 

I was invited to Sarajevo to speak about precisely this subject, in an international conference of the “New Agora”, which is based in Poland and whose aim is to gather intellectuals from different countries to discuss the future of the world. (In ancient Greece, the Agora was the market square where the population could assemble to discuss public matters.)

 

An “ethnic war”, in my understanding, is different from any other war. A “normal” war takes place between states, mostly for a piece of land on the border between them. Thus, Germany and France fought for centuries over Alsace. But ethnic wars are fought by two peoples over a country that both consider their homeland. In such a war, each side strives not only to conquer as much territory as possible, but also – and mainly – to drive the other people out. That’s why it is always especially cruel.

 

The 1948 Palestine war was an ethnic war between Arabs and Jews. Each side believed that the entire country belonged to it. Half of the Palestinian people were driven from their home and land, some by the fighting itself, some by a deliberate Israeli policy. For the sake of historical justice, it must be mentioned that in the areas conquered by the Arab side (true, they were small) no Jews remained either. But we conquered 78% of the country, and from these areas 750 thousand Arabs were removed, while less than 100 thousand remained. Hundreds of villages were razed after the war, and on their sites new Jewish villages were built. Entire Arab neighborhoods in the towns were emptied, and new Jewish immigrants replaced the former inhabitants. Conquest and expulsion went together. In short: ethnic cleansing.

 

The Bosnian war was similar – except that instead of two sides, as in our war, there were three: Bosniaks (Muslim), Serbs (Orthodox Christian) and Croats (Catholic Christian). Each of the three sides fought against the other two. Terrible massacres became almost routine. As a sad Bosniak told us: “Every day a farmer plowing his field discovers a new mass grave.”

 

As in Palestine before the 1948 war, the different populations lived in Bosnia interspersed with each other. The towns were mixed (like Jerusalem and Haifa), the villages lived beside each other – villages with soaring minarets, villages with Catholic church towers, villages with the domes of Orthodox churches.

 

Therefore, people used to think, before it happened, “it can’t happen in Sarajevo.” Serbs and Croats were already butchering each other in the other states of the disintegrating Yugoslavia, but in Bosnia? After all, there everybody had married everybody. There is hardly a person in Bosnia in whose veins there does not flow all three kinds of blood together. In the towns, they lived door to door.

 

In Sarajevo there was – and still is – a large majority of Muslims, side by side with minorities of Croats, Serbs and Jews, in that order. The general who explained the battles to us, Jovan Divjak, the former deputy commander of the Bosnian army, is a Serb. He left the Yugoslav (Serbian) army in order to defend Sarajevo.

 

The photographer who took my picture for a local magazine found it hard to explain his family tree. One grandfather, a Muslim, had married a Croat woman. The other one was himself half Serb, half Montenegrin, while his wife was Muslim. “We must all live together,” he said repeatedly, “After all, there is no real difference between us!”

 

And indeed – that is one big difference between our war and the Bosnian one. There, all three sides, who butchered each other with such relish, speak the same language. All three are the descendants of the same Slavic tribes that conquered this country in the 7th century. In the street, one cannot distinguish between a Muslim, a Croat and a Serb.

 

Sarajevo was – and remains, in spite of everything – a model of tolerance. On one square in the center of the town there stand, next to each other, a mosque, a Catholic church, an Orthodox church and a synagogue. It is hard to believe that 10 years ago there was a terrible war raging in this country.

 

“I can’t sleep at night,” the Muslim cook at a restaurant told us. “Every night the sights come back to haunt me. I want to forget, and cannot.” When he was 18 years old, a tall, muscular youngster, he was drafted into the then Yugoslav army, which was dominated by the Serbs. When the war between Serbs and Croats broke out, he was enroled in a special unit and sent to Vucovar, where the Serbs carried out a terrible massacre of the Croats. “We mowed them down row after row, dozens, hundreds, men, women and children. Me too. I had no alternative. If you refused, the commander shot you in the neck. In the end I stole a truck with weapons, and deserted. I was caught and spent half a year in prison. It was hard, very hard. I escaped and reached the Croats. They put me into one of their special units, until I managed to desert and came home to Sarajevo. Now I live with my father and mother and want some day to open an inn, to have a family, and to hell with everyone.”

 

After a moment he added: “It’s the politicians who are to blame for everything. If I were God, I would kill them all!”

 

 

AT THE entrance of a shop in a pedestrian street in Sarajevo I saw a T-shirt with the English inscription: “I am a Muslim – don’t panic!”

 

For an Israeli, it is difficult to accept that almost all the people in the street are Muslim. They do not resemble the Muslims we know at home. They are white, Europeans. Almost all the children are blond. On the thousands of graves, over the name of the deceased and the dates of birth and death, one Arabic word is inscribed (Fatiha, the prayer for the dead), but except for the Grand Mufti, who sat next to me at a panel discussion, I did not meet anyone who knew Arabic. I also did not see anyone smoking a water-pipe, not even near one of the dozens of mosques in the city.

 

The Grand Mufti had heard only vaguely of the Grand Mufti of Jerusalem who had visited the city in World War II. “Ah, that Husseini ,” he remarked dismissively. But Yasser Arafat is remembered. He met with the adored leader of the Bosnian Muslims, Aliya Izetbegovich, during the peace negotiations and advised him: “Take what you can get!”

 

A few women cover their hair with colorful silk kerchiefs. It is rather odd to see such young women, with colorful headcovers and elegant floor-sweeping skirts, sitting in the coffee-shops with female friends and smoking cigarettes. They also walk around in mixed groups with girls who do not cover their hair and wear tight jeans and T-shirts. There seems to be no problem.

 

Many shops in the market sell local art – artillery shell cases used as vases or salt/pepper mills, bullet cases used for pens. Everywhere pictures of Tito are on sale. Many people recall him with nostalgia. As long as he was alive, he kept the peace between the peoples of Yugoslavia.

 

But the most interesting place in town is the tunnel. It explains how the city could hold out during the four years of the terrible siege, without starving to death or dying for lack of medicines, or surrendering for lack of ammunition. Much as we succeeded in 1948 in breaking the siege of Jewish Jerusalem by moving the boulders and creating a primitive “Burma road“, the Bosniaks dug a tunnel under the Serb position to reach the free Bosniak area beyond. For five Bosnian Marka (two and a half Euros) one can get in: it’s 1.60 meters high, a meter wide. Through this underground passage, food, medicines and arms were brought into the city, by half crawling, and the wounded were moved out.

 

Now it is a museum, the pride of the town. Perhaps, some day, the tunnels of Rafah in the Gaza Strip will serve the same purpose.

 

 

THE NATIONAL symbol of Bosnia is the bridge of Mostar, two hours drive by bus from the capital. The Turks, who reigned in Bosnia for 400 years and are fondly remembered, built there a unique, high stone arch bridge over the river. It remained unharmed through all wars, until the last war. When the Croats besieged Mostar, they destroyed it willfully with artillery.

 

After the war, the bridge was rebuilt with European money, an exact replica of the ancient one. But the barbaric deed is still burning in the heart of every Bosniak. “Don’t forget 1993!” demands an inscription on a stone tablet.

 

When we visited the place, in the heart of the fascinating old town, soldiers of the international peace-keeping force were strolling around. I looked at their shoulder tags, and could not help laughing. They were Austrian soldiers.

 

On June 28, 1914, a Serb nationalist called Gavrilo Princip murdered the Austrian heir to the throne on the main street of Sarajevo, in protest against the Austrian occupation of the country. That led directly to World War I.

 

Now, 92 years later, the Austrian soldiers have returned to Bosnia, and the inhabitants are glad to see them there. True, many people in Bosnia believe that another war is impossible: “It can’t happen again. We have learned our lesson!” But a young woman of 20, who is still carrying within her the trauma of the siege, told us: “Have no doubt – if the international soldiers leave, everything will start again!”

 

It is possible that the ethnic war in Bosnia, like the ethnic war in our country, is not yet over.