האם אהרן ברק – יהושע פרץ של שופטי ישראל – באמת כל כך נאיבי?

“כבודו, אני עומד כאן כמו דוד מול 600 גולייתים, אבל אפילו בכף-הקלע לא נותנים לי להגן על עצמי, כי כל פעם שאני עושה זאת, מייד מתריסין כנגדי באיזה סגנון אדוני מדבר!”.

לנשיא בית המשפט העליון, אהרן (“אין שופט שקוף ממני. ניתן לדעת מראש מה תהא פסיקתי, מהן הטכניקות ומהן המשקולות בהן אשתמש”) ברק, ישנה תכונה הנגזרת מהשקיפות בה הוא מתגאה ומתנאה: הוא לעולם לא יפתיע לטובה.

עורכי-דין העולים אליו לרגל, ירושלימה, עם “ערעורי פסלות” יודעים שאצלו ערעור-פסלות הוא “מילה גסה”, ושהסיכויים לקבלתו של ערעור כזה הם אפס, כי הוא רואה את עצמו קודם-כל כיהושע פרץ של שופטי ישראל, וכי לא בכדי הוא הלין על ביקורת כלפי שופט מסויים שהיא “לא חסרה רמזים … כי על השופטים להודות בפומבי בטעותם“.

למה, בכל זאת, עורכי-דין מגישים ערעורי-פסלות לרוב?

ראשית – מתוך נאמנות למצפונם המקצועי;

שנית – מתוך תקווה (לרוב נאיבית-ביודעין) ש”אולי הפעם”…

ושלישית – כדי להביא הבייתה עוד הוכחה לכך שאצל אהרן ברק “ערעור פסלות” הוא “מילה גסה”.

מצוייד בשלוש הסיבות האלה עליתי י-מה ביום 12.6.2006, כדי להגן על ערעור-הפסלות הזה, ואהרן ברק, כמימים-ימימה, אכן לא הפתיע לטובה.

את תמצית הערעור הבעתי בפני ברק במלים האלה, בערך:

כבודו, המשפט הזה הוא, פורמאלית, משפטה של מדינת ישראל נגד שמחה ניר, אבל, למעשה, הוא משפטה של מערכת המשפט כולה כנגד שמחה ניר.

אני עומד כאן כמו דוד מול 600 גולייתים, אבל אפילו בכף-הקלע לא נותנים לי להגן על עצמי, כי כל פעם שאני עושה זאת, מייד מתריסין כנגדי באיזה סגנון אדוני מדבר!

אני ער לכך, כבודו, שאני לא יכול לדרוש כי אשפט על ידי שופט “מהחוץ”, דהיינו שופט שאינו חלק ממערכת המשפט, כי אי אפשר “לייבא” מן החוץ שופטים אשר ידונו בריבו של הפרט עם מערכת המשפט, אבל המינימום שאני רשאי לצפות לו הוא שלא אשפט על ידי שופט הממתין לקידום, מחשש שעשיית הצדק עם שמחה ניר עשוייה לפגוע בסיכויי הקידום שלו, ואפילו אם לא תפגע – הוא עשוי לחשוש פן ייפגעו סיכויי-הקידום שלו, ואין נפקא מינה אפילו אם החשש הזה הוא חשש-שוא..

ועוד הוספתי: אפילו אם מועמדותו לקידום של שופט אינה יוצרת חשש לעיוות-הדין, העובדה שהשופטת מסתירה את התשובה – דבר אשר, בפני עצמו, תמוה מאוד, כי ממילא העובדה הזאת אמורה להתפרסם, במוקדם או במאוחר, מכוח החובה-שבחוק – מעידה כי היא פועלת במצפון רע.

לחלק הזה של הטיעון שלי, לעניין המצפון הרע של השופטת, אהרן ברק כלל לא התייחס, ואילו תשובתו לחלק הראשון, דהיינו לעניין החשש – חשש מוצדק או חשש-שווא – אשר עשוי להשפיע על תוצאת המשפט, הרי היא לפניכם:

 

 

 

 

                                          

                                                                                                    

                                          

                                          

תאריך הישיבה:                     ט”ז בסיון התשס”ו (12.6.2006)

בשם המערער:                       בעצמו

בשם המשיבה:                       עו”ד זיו אריאלי

 

 

 

 

המערער הועמד לדין בעבירה על סעיף 97 לחוק לשכת עורכי הדין. עם פתיחת הדיון ביקש המערער כי השופטת תפסול עצמה. הטעם לכך הוא שבכוונתו לטעון, בין השאר, כי נהלים מסויימים בבית המשפט העליון אינם חוקיים וכי השעייתו של המערער הינה פרי קנוניה נקמנית בין בית המשפט העליון לבין לשכת עורכי הדין. לדעת המערער, השופטת לא תוכל להיזקק באופן אובייקטיבי לטענות אלה, שכן היא נשאלה אם היא מועמדת לקידום, ועל כך היא לא השיבה. מכאן בקשתו, כי התיק יועבר לשופט אחר, שאינו מועמד לקידום. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, ומכאן הערעור שלפני.

 

דין הערעור להידחות. כל שופט בישראל יוכל להכריע בטענותיו של המערער במלוא האובייקטיביות, בלא ששאלת הקידום תהא רלבנטית לעניין זה. המערער אינו מבסס, איפוא, כל עילת פסילה, ודין הערעור להידחות.

 

ניתן היום, ט”ז בסיון התשס”ו (12.06.2006).

 

                                                                                      ה נ ש י א

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   06044810_A01.doc   דז

מרכז מידע, טל’ 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

 

 

השאלה היא מה כוחו ומה ערכו של פסק-הדין הזה, המוגדר בבית המשפט העליון כ“מסמך טכני – לא מנומק”.

כפי שאתם רואים, אבחנתי אבחן-היטב בין “מה כוחו” ו”מה ערכו” של פסק-הדין.

כוחו של פסק-הדין הוא מהבחינה המשפטית-אופרטיבית, ואם נשיא בית המשפט העליון אומר כי כל שופטי ישראל, עד האחרון שבהם, הם צדיקים גמורים, טליתות שכולן תכלת, אזי, מהבחינה המשפטית, כל שופטי ישראל, עד האחרון שבהם, הם צדיקים גמורים, טליתות שכולן תכלת (לא צריך לזקוף גבות, כי במשפט לא תמיד האמת המשפטית חופפת לאמת העובדתית, ולפעמים הדבר פועל לטובה).

אבל ערכו של פסק-הדין, מבחינת האמת המדעית, הוא כקליפת-השום: אהרן ברק אינו מדען, אין לו כלים מדעיים לבחון את צפונות-נפשם של השופטים, וכל מדען אשר תציג בפניו את התיזה הזאת (“כל שופט בישראל יוכל להכריע בטענותיו של המערער במלוא האובייקטיביות, בלא ששאלת הקידום תהא רלבנטית לעניין זה “) יגחך בבוז למשמעה.

יש בעיה עם ההכללה של ברק: אם הוא היה מדבר על “שופטי ישראל”, או אפילו על “כלל שופטי ישראל, אשר “חזקה עליהם”, וגו’, אפשר היה להסתכל בסלחנות-מה על ההכללה הזאת, משהו לא-מתיימר כגון “לכל היהודים אף ארוך”, אבל כאשר הוא אומר כי “כל שופט בישראל יוכל להכריע … במלוא האובייקטיביות, בלא ששאלת הקידום תהא רלבנטית לעניין זה”, זו כבר אינה הכללה, אלא הצבעה נקודתית, במיוחד כאשר ה”אוכלוסיה” הרלוואנטית של השופטים – שופטי בימ”ש השלום בתל-אביב-יפו, אליו הוגש כתב-האישום – מונה כ-70 שופטים “בלבד”. משמעות האמירה של ברק היא כי כל ואחד אחד מ-70 השופטים בבימ”ש השלום בת”א-יפו יוכל להכריע … במלוא האובייקטיביות, בלא ששאלת הקידום תהא רלבנטית לעניין זה”.

לפי המסורת היהודית ישנן בכל העולם, בכל עת, רק ל”ו תקנים מאויישים של צדיקים גמורים, וכל השאר הם צדיקים לא-גמורים, כאלה אשר כפופים לכללי ההתפלגות הגאוסיאנית.

צדיק לא-גמור יכול לעמוד בפיתויין קטנים, אבל לא יעמוד בפיתויין גדולים.

יעמוד בפיתויים קטנים כיצד. שאם דן הוא, השופט, בין בוזגלו א’ לבין בוזגלו ב’ בריבם, וערב הדיון נתן לו הראשון ק”ן ירוקין, ואילו חברו תחב לידו של השופט ק’ ירוקין בלבד, יידע כבוד השופט את הנצים על כך בבוקרו של הדיון, ישיב לבוזגלו א’ עודף בסך נ’ ירוקין, ויישב לדין באובייקטיביות מלאה, ללא צדייה וללא משוא פנים.

לא יעמוד בפיתויין גדולים כיצד. שאם דן הוא בתביעתו של בוזגלו כנגד אהרן ברק אשר פלש לחלקת-שדהו, יחשוש השופט לפסוק לטובת בוזגלו, שמא יעכב הדבר את קידומו בתוך “המערכת”, ולעניין זה אין נפקא מינה אם אהרן ברק מלמ”ד-ו”ו הוא, אם לאו, שהרי שופטנו אינו בוחן כליות-ולב, רשימת הצדיקים האלה אינה בגדר “מידע” כהגדרתו בחוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 (“כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב”), וגם אם חששו של שופטנו אינו מוצדק, לגופו, ללא ספק חשש אמיתי הוא – ומי שאינו צדיק גמור, אין ודאות שהוא יקיים את מצוות “בצדק תשפוט את עמיתך”, בלי שיהיה מושפע מהחשש הזה.

בבית משפט השלום בת”א-יפו מכהנים, כאמור, כ-70 שופטים, וגם אם נניח – הנחה שסבירותה אינה גבוהה במיוחד – כי כל תקני ל”ו הצדיקים מאויישים ע”י שופטי בימ”ש השלום בת”א-יפו – עדיין אחד מכל שני שופטים באותו בית משפט אינו צדיק גמור.

ואם אהרן ברק סבור כי כל שבעים השופטים הם למ”ד-ו”וניקים, לא קשה להבין מדוע הוא, כל עו”ד נפשו בו, נטש באיבם (עובדה ביוגרפית ידועה) את לימודי המתמטיקה, ופנה אל הפקולטה למשפטים.

אבל למרות שאהרן ברק נטש את המדעים המדוייקים, התיזה המשפטית שלו (“כל שופט בישראל יוכל להכריע … במלוא האובייקטיביות, בלא ששאלת הקידום תהא רלבנטית לעניין זה”) מתיימרת לשקף את האמת המדעית, אבל זה, כמובן, חסר-שחר.

כיוון שגדרי-המחלוקת שבין המשפטן לבין המדען ברורים הם, נותרה רק השאלה אם אהרן ברק הוא נאיבי אשר מאמין בתיזה אותה הוא מציע לנו (לפיה “כל שופט בישראל … במלוא האובייקטיביות, בלא ששאלת הקידום תהא רלבנטית …”), או שהוא נוכל המציע לנו, במחיר מלא, את מרכולתו, בידעו כי קלוקלת היא.

היו אתם השופטים.

 

עוד באותו עניין:

אהרן ברק: “כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין”. הצהרה במבחן

אהרן ברק, אחרי עשר שנים בתפקיד ושנה לפני הפרישה, אולי תתחיל להפנים שאתה נשיא בית המשפט העליון?