כמו עדר ללא רועה

כמו עדר ללא רועה

אלון לוין
סיקור ממוקד 18.06.2006 05:17
כמו עדר ללא רועה


אירועים ביטחוניים ופוליטיים שאירעו בתקופה האחרונה, מציגים את הפלשתיניים כעדר ללא רועה אשר מרכיביו נגררים לפעולות היסטריות, בעל כורחם כמעט. כך בהרג המשפחה הפלשתינית בחופה של עזה, כך ירי הצלף על כביש 443, כך יוזמת האסירים ומשאל העם. מהי המשמעות לכך?



פעמים רבות הוכח, למן תחילת האינתיפאדה ואף קודם, כי בידי החברה הישראלית היכולת לנצח את החברה הפלשתינית, כל עוד היא בוחרת להילחם ולעמוד על זכותה. מי שיסכם את המשבר האחרון שפרץ בשנת 2000, יוכל להבחין בקריסת המשק הכלכלי הפלשתיני, אל מול מיתון ישראלי שהסתיים זה מכבר עת עלה המשק על פסי צמיחה מרשימים.

 

הוא יראה כיצד חוסלה/נפטרה/נאסרה ההנהגה הפלשתינית המסורתית, זו שהורכבה מערפאת בפת”ח, אחמד יאסין בחמאס, אבו עלי מוסטפא בחזית העממית ועוד. גם דרגי הביניים נעלמו בצורה כזו והותירו את הפלשתיניים עם מנהיגים מהליגות הנמוכות, שאינם מסוגלים ללכד את השורות, לא כל שכן לנהל את הרשות.

 

עוד יבחין מי שיחקור את השתלשלות האירועים, בירידה המסיבית בתמיכה הבינלאומית בפלשתיניים, אל מול התחזקות מעמדה של ישראל. הוא ייראה כיצד מי ששחרר מתאבדים לתוך הקו הירוק בתדירות גבוהה אך לפני שנים ספורות, מתקשה לבצע פיגועים פשוטים יותר כיום.

 

אם כן, בכל רובד שייבדק – צבאי/כלכלי/פוליטי/בינלאומי – ישראל ניצחה באינתיפאדה.

 

לנוכח המציאות, חייבת ישראל לבדוק מחדש את דרכה הפוליטית ולמצוא פתרון שיהלום את הנסיבות הנגזרות מניצחונה. פתרון זה חייב להיות מנותק משאיפות הפלשתיניים, שהפסידו במלחמה שהם פתחו בה ואשר דרדרו אותה לתהומות של שימוש בילדים ובנערות לביצוע פיגועי התאבדות.

 

7 בני משפחה הרוגים

 

האירוע השנוי במחלוקת בו נהרגה משפחה בת 7 נפשות בחוף ימה של עזה, הכה גלים בכל הארץ. ארגוני השמאל קיימו הפגנות רבות, ביניהן אחת מול ביתו של הרמטכ”ל בשכונת צהלה, בה נשמעו הקריאות “רוצח” לעברו של הרמטכ”ל.

 

כלי התקשורת בארץ ובעולם הפנו אצבע מאשימה אל עבר ישראל, תוך שהם מתבססים על דיווחים פלשתיניים סותרים שטענו בתחילה כי חיל הים הפציץ את החוף, עבור לעדויות שהבחינו ב”כלי טיס” המרחפים מעל האירוע, ועד להפגזה ארטילרית ישראלית.

 

מתחקיר ראשוני שגובה בהמשך באמצעות חקירה יסודית, כזו שהשביתה את התגובה הישראלית למספר ימים על אף ירי הקסאמים לעבר שדרות, הוברר חד משמעית כי לא בוצע ירי מהים ולא מהאוויר בזמן האירוע. תחקיר שבוצע באשר לירי התותחים אל עבר הרצועה, העלה חשד באשר לתוצאות נפילת פגז בודד. שעת ירי הפגז שהוצלבה עם שעת הדיווח על הפיצוץ בחוף, העלתה סתירה ופער של 30-20 דקות לערך בין האירועים.

 

צילומים מודיעיניים של אזור הפגיעה הוכיחו, כי לפחות בשבע הדקות שרדפו את ירי הפגז הצה”לי האחרון, לא אירעה כל התרחשות על חוף הים. צילומים אחרים תיעדו פעילות של אנשי החמאס בחוף כגון סריקות, שהעלו את החשד כי מקור הפיצוץ בהטמנת מטענים בידי החמאס על החוף, בכדי לפגוע בלוחמי השייטת, במידה ואלו ינסו לבצע פעולה מתוך הים.

 

שלושה פצועים פלשתיניים מהפיצוץ שהגיעו לבתי החולים, נבדקו, ולא נמצאו על גופם רסיסים או סימנים אחרים המאפיינים פגיעה מפגז ארטילרי. מקום הפיצוץ צולם, והוברר כי לא נוצר בו מכתש, כפי שאמור להיווצר בעת נפילת פגז. לנוכח הממצאים, החלו כלי התקשורת הממסדיים לשנות את הטון באשר למקור הפגיעה והחשד כנגד הפלשתיניים התגבר.

 

אירוע אחר שלבש מאפיינים דומים אירע בכביש 443, עת צלף פלשתיני, ככל הנראה חמוש בנשק צלפים תקני ומאומן היטב, ירה מהמארב אל עבר רכב שחלף בכביש. טעות בזיהוי הרכב, שנחשב בתחילה לכזה הנהוג בידי נהג יהודי, הביא למותו של ערבי תושב מזרח ירושלים.

 

תגובת הארגונים הפלשתיניים, ביניהם החמאס ש”הפר שתיקה” לאחר זמן רב ביותר בו לא עסק בפיגועים, הייתה בירי מספר רב ביותר של קסאמים. אזרח ישראלי נפגע קשה מרסיסים ומספר אזרחים נפצעו פציעות קלות ביותר, בין היתר מהלם.

 

באירוע שהתרחש ביום ג’, ה-13 ביוני, ביצעו מסוקי צה”ל ירי אל עבר מכונית אזרחית בה ישבו על פי החשד חוליית משגרי קסאמים ואולי גם קטיושות מדגם גראד. מהפגיעה נהרגו ככל הנראה 9 בני אדם, ביניהם גם אזרחים.

 

בקרב ההנהגה הפלשתינית מתקיימת ההשערה כי ירי הקסאמים כנגד ישראל מביא לתוצאות זניחות יחסית למאבק המתמשך בישראל, בניגוד לפיגועים ההמוניים שהתקיימו בשיאה של האינתיפאדה, ושאלת יעילות ביצוע הירי מתגברת לנוכח התגובות הצה”ליות הבלתי מתפשרות לאחרונה.

 

בעיית ההנהגה הפלשתינית

 

מאז מותו של ערפאת וחיסולם של בכירי החמאס, נמצאים הפלשתינים מחוסרי הנהגה אמיתית. עליית החמאס לשלטון ערערה את מעמדו של אבו מאזן, אך לא ייצרה תחליף מנהיגותי אמיתי, אלא בעיקר תוהו ובוהו. כמות האירועים בהם פלשתינים פוגעים בפלשתינים אחרים, אם במזיד או בשוגג, עולה בחודשים האחרונים. לא עובר כמעט יום ללא התנגשות בין מחבלים מארגונים שונים על רקע מאבקי שליטה.

 

כתוצאה מחוסר הנהגה אמיתית, אין פלא כי יוזמות מגיעות דווקא מכיוון בתי הכלא הישראלי, בהם כלואים אלפי פעילי טרור פלשתיניים, בתוכם גם בכירים בסדר הגודל של מרוואן ברגותי מהפת”ח. יוזמת האסירים שחוברה בידי 5 נציגים מפלגים פלשתיניים שונים, קוראת להקמת מדינה פלשתיניים בגבולות 1967 ולהפסקת הפעילות כנגד ישראל בתוך תחומי הקו הירוק.

 

במבוא למסמך עולה הסיבה לכתיבתו- החשש הפלשתיני לאובדן חלום העצמאות בשל הפלגנות בשורותיהם, חשש המתגבר לנוכח תוכניותיה החד צדדיות של ממשלת ישראל- לדעת האסירים הפלשתינים מתכנן ראש הממשלה אולמרט לספח את בקעת הירדן ולהרחיב את ההתנחלויות.

 

האסירים קוראים לשם כך לארגוני האסלאמיים להצטרף לאש”ף ולפזר את הפרלמנט הפלשתיני עד תום השנה. בכך יוכלו להציג חזית מאוחדת אל מול העולם שתשפר את עמדתם. במסמך בן 18 הנקודות עולה בכל סעיף החשש אל מול חוסר האחדות בקרב הפלשתיניים וההבנה כי זה גורם לנזק בהשגת מטרותיהם: מדינה פלשתינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים ומימוש זכות השיבה.

 

מקריאת המסמך ניתן להבין כי זו היא תגובת אש”ף ובעיקר הפת”ח לתבוסה בבחירות ולאירועים שרדפו את אותה תבוסה. תוכנית האסירים שומרת על הדרישות שהציגו הפלשתינים בעבר בשיחות שונות ובהסכמים שנחתמו עם ישראל. צירוף החמאס לאש”ף ישיב לאש”ף את מעמד הבכורה בקרב הפלשתינים על כל הכרוך בכך.

 

בכדי שהחמאס יאמץ את המסמך, הוא צריך להכיר בישראל ובזכותה להתקיים, אפילו במישור ההצהרתי. בנוסף הוא צריך לזוז הצדה ולאפשר לפת”ח לתפוס את עמדות ההובלה. פרשנים רבים טענו לאחר הבחירות כי נצחונו של החמאס היה “תאונת עבודה” וכי אנשי החמאס מעולם לא ביקשו לעצמם להיות בעמדת ההנהגה. מסמך זה מאפשר להם לזוז הצדה, ולאפשר למציאות הפלשתינית לשוב אחורה בזמן, אל הימים בהם הפת”ח שלט ברשות. תמיכה חמאסית בשלטון הפת”ח, עשויה לתת בידיו של אבו מאזן כוח ולגיטימציה שהיו בידי קודמו, יאסר ערפאת.

 

הבידוד הבינלאומי

 

ההסברה הפלשתינית אינה כפי שהייתה בעבר. האירוע בחוף ימה של עזה שבעבר היה גורר קריאות להקמת ועדת חקירה של האו”ם, לא עשה את אותו אפקט בזירה הבינלאומית. תקציב הרשות מדולדל ביותר, וברז הכסף מטפטף, בניגוד לנחלי הכסף שזרמו בעבר מארה”ב, האיחוד האירופי, ישראל ומדינות ערב. אפילו הניסיון הבריטי השני להחרים את האקדמיה הישראלית, ניסיון שנדחף על ידי אינטלקטואלים ישראלים פרו-פלשתיניים, הסתיים במהרה בקול ענות חלושה.

 

הסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו עושה כותרות כבעבר, ואת מנהיגי הפוליטיקה העולמית מעסיקים בימים אלה נושאים אחרים כגון מחירי האנרגיה, המלחמה בעיראק, המשבר האיראני (ואולי גם המונדיאל?).

 

הייאוש הפלשתיני לנוכח המציאות גורר אותם לירי קסאמים בעל יעילות נמוכה ביותר, לירי צלפים על צירי גישה (שכאמור לא היה מוצלח מבחינתם) ולמיקוש לא מבוקר של חוף הים, המסכן בעיקר את הפלשתיניים.

 

פעילות צה”ל על כלל חילותיו, וההכרזות מצד בכירים בממשלה על כי בכירי החמאס אינם נהנים מחסינות, מכניסה פחד בלב כל מי שהכיר אישית את אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

 

משאל העם

 

אבו מאזן מנסה להעמיד את יוזמת האסירים למשאל עם, הוכחה נוספת לכך שמקור היוזמה מגיע מהנהגת הפת”ח עצמה. השימוש באסירים, בעלי מעמד הקונצנזוס הגבוה ביותר בקרב הפלשתיניים, כמי ששילמו בחירותם במאבק בישראל, נועד בכדי לרכך וליצור לגיטימציה חזקה ליוזמה.

 

התעקשותו של אבו מאזן על קיום משאל העם, על אף האיומים של החמאס על כי יטרפדו כל ניסיון לקיים אותו ועל רקע ההסלמה עם ישראל בשבוע האחרון, מציגה את המצר אליו נקלע יו”ר הרשות הפלשתינית, הנכון לבצע את הימור חייו (ואולי גם הימור על חייו) בשביל הסיכוי להשיב דברים לקדמותם. החמאס, אף אם הוא מוכן לוותר על ההנהגה לדעת פרשנים רבים (לא בהכרח מאתר זה), טרם ויתר על אי ההכרה בישראל, אף לא במישור ההצהרתי, או הטקטי (קרי הכרה בישראל באופן זמני בכדי להשיג יעדים אחרים בדרך לחיסולה של המדינה).

 

ההתעקשות על משאל העם, גם בימים בהם צה”ל מחריף את תגובותיו מוכיחה כי מטרתו הראשית של אבו מאזן אינה תהליך שלום עם ישראל, אלא דווקא חיזוק מעמדו כמנהיג פלשתיני. כמי שליווה את ערפאת במשך שנים רבות, הוא זוכר כיצד השיגו הפלשתינים הישגים תחת מנהיגותו המוסכמת בקרב רוב הפלשתיניים- מעמד של משקיף באו”ם, שגרירויות ומשרדי אינטרסים ברחבי העולם, הקמת הרשות הפלשתינית, תרומות במיליארדים למען העניין הפלשתיני, אהדה בינלאומית למטרה הפלשתינית ועוד.

 

הבלבול וההיסטריה בקרב הפלשתינים מוכיחים כי השימוש בכוח ובסנקציות כלפיהם הוא זה שמשיג את התוצאות הטובות בזמן הסכסוך. היעדר הנהגה כתוצאה ממותו של ערפאת שהיה נצור במוקטעה וכתוצאה מחיסול הדרגים הבכירים ביותר בארגונים השונים, מוכיחה אף היא את ניצחון הכוח על הדיפלומטיה.

 

הלקח חייב שיילמד על ידי ישראל בעמדה בפני החלטות גורליות לשנים הקרובות הנוגעות לגבולות הקבע- כל החלטה שתילקח חייבת לקחת בחשבון קודם כל את שיקולי הביטחון הישראליים ואת האחדות בעם, ורק אח”כ לחשוב על הפלשתיניים. כיום ישראל יכולה להשיג הישגים רבים מאחר שהרשות חלשה מכפי שהייתה אי פעם. זו תהיה בכייה לדורות אם תימשך המדיניות הפשרנית שאפיינה את ממשלות ישראל ב-14 השנים האחרונות.

 

 

 

אלון לוין עורך המאמרים בסיקור ממוקד

http://www.sikurmemukad.com/sikurim/muslimworld/rashut2.html

 

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר