יהונתן הקשקשן (5): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/36368
 

קימקא שמחה ניר, עו”ד 12.06.2006 07:22
צר לי עליך, אחי

צר לי עליך, אחי

ומה היה אדוני עושה אם הוא, בעבודתו הקודמת כעורך-דין, היה מגלה בתיק של בית-משפט או של בית-דין, תרשומת בכתב-ידו של השופט, האומרת כי “יש להכשיל את שופטי הערעור ולחבל בהליכי הערעור”? ובאיזה “אופן” הוא היה מנסח את טרונייתו? ולמה אדוני “מלכלך” על עובדי בית הדין הרבני?!


 

יהונתן הקשקשן (5): האם השופט יהונתן עדיאל הוא אדם ישר?

 

ומה היה אדוני עושה אם הוא, בעבודתו הקודמת כעורך-דין, היה מגלה בתיק של בית-משפט או של בית-דין, תרשומת בכתב-ידו של השופט או הדיין, האומרת כי “יש להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור”? ובאיזה “אופן” הוא היה מנסח את טרונייתו?!

 

סליחה, כבודו!!!

 

מדוע ולמה אדוני “מלכלך” על עובדי בית הדין הרבני, במיוחד כאשר אדוני קובע כי נכונותן של העובדות אינה רלוואנטית? אולי בכל זאת הם קיבלו הנחייה, או לפחות קריצה, מהדיין שיינפלד שלא לתת לעו”ד שטוב שירותי מזכירות? האם אדוני לא העלה על דעתו שאם הסכסוך היה בין עורך-הדין לבין עובדי בית הדין, ולא בינו לבין הדיין, הוא היה פונה אל המזכיר הראשי, אל הנהלת בתי הדין הרבניים, או אפילו אל הדיין עצמו, אבל לא לבית הדין הרבני הגדול לערעורים?

 

 

תרגיל הכנה

 

עורך-הדין רפאל שטוב הועמד לדין משמעתי על שלוש אמירות:

 

האחת – כי הדיין שיינפלד “מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור”;

 

השניה – כי הדיין “החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול”;

 

והשלישית – כי “הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות”,

 

ונטען בקובלנה, כי התבטאויות אלה של המערער כלפי הדיין שיינפלד “חורגות מחובתו של עורך הדין לנקוט לשון מנומסת ומאופקת”.

 

יש לציין, עובדתית:

 

א.      שתי האמירות הראשונות היו במסגרת בקשה שהגיש עו”ד שטוב לבית הדין הרבני הגדול, בקשה אשר הסעד אשר נתבקש בה היה קבלת צו המתיר לו לקבל מסמכים מבית הדין הרבני האיזורי, או לעיין בהם;

 

ב.      האמירה השלישית הייתה במסגרת תלונה משמעתית לשר הדתות, שהוא הממונה על המשמעת של הדיינים בבתי הדין הרבניים (בדומה לשר המשפטים, ביחס לשופטים ה”רגילים”).

 

קרא, בבקשה, את פסק-הדין – לפני שאתה ממשיך בקריאתו של המאמר הזה, ורשום לעצמך את התרשמותך מפסק-הדין.

 

תרגיל-ההכנה תם ונשלם.

 

וכעת – לעבודה

 

ערעורו של עורך-הדין שטוב הגיע, בסוף הדרך, לבית המשפט העליון, ואת פסק-הדין כתב, כפי שמן הסתם שמת לב, השופט יהונתן עדיאל, שופט בית המשפט המחוזי, במינוי של שופט-בפועל של בית המשפט העליון (קרש-קפיצה מקובל של מועמדים למינוי-של-קבע באותה ערכאה).

 

על האמירה השלישית זיכה השופט את עורך-הדין המערער, מהטעם ש –

 

“על מנת לאפשר לשר הדתות לחקור את התלונה המוגשת נגד הדיין על המתלונן לפרט את המעשים, הכתבים, או ההתנהגות המיוחסת לנילון כל זאת על מנת שלמקבל התלונה תהיה התמונה השלמה למעשים ו/או למחדלים ו/או להתנהגות המיוחסת לנילון, בצורה שתאפשר לשר לפעול על פי חוק, ולהגיע להחלטה ראויה. משכך ניתן לומר כי הדברים אשר כתב הנאשם [המערער] במכתבו לשר הדתות… אינם עולים כדי עבירה משמעתית אף כי המכתב לשר הדתות יכול היה להיכתב באופן מאופק ומנומס יותר מבלי לגרוע מתוכנו”.

 

ובמלים אחרות: כאשר מתלוננים בפני הרשות המוסמכת, מותר לפרט את כל אשר יש לו, למתלונן, בבטן, ואפילו בעניין “האיפוק והריסון” מותר לו, למתלונן, לחרוג קמעה מההתבטאויות המלוקקות המאפיינות את עורכי-הדין (“עמיתי המלומד לא דק פורתא” – תחליף מכובס ל”משקר במצח נחושה”, גם כאשר העמית המלומד באמת משקר במצח נחושה; “טעה כבוד השופט בעשותו מעשה-אונן במהלך הדיון באולמו” – וכבר היו דברים מעולם – תחליף מכובס ל”השופט לקה במחלת-נפש”, גם כאשר השופט באמת לקה במחלת-נפש, וכן הלאה).

 

אין ספק כי צדק השופט בזכותו את עו”ד שטוב מהאשמה על האמירה הזאת, אבל אם הוא היה אדם ישר, הוא היה מזכה גם אותי מאמירה בנסיבות כאלה (תלונה לשר המשפטים על שופט), כאשר את פסק-הדין בענייני הוא כתב במקביל להתקדמות הדיון בפרשת עו”ד שטוב, וממילא לא הייתה כאן אפשרות לשינוי – לגיטימי – בהשקפתו המשפטית של השופט (ראו עוד על השופט יהונתן עדיאל, תחת כותרת-המשנה: ז. “פליפ-פלופ-פליפ” מונחה-מטרה), וכפי שהראיתי עוד בתלונתי המקורית, תחת כותרת-המשנה: האינטרס של מר עדיאל, היה גם היה לו, למר עדיאל, אינטרס לזכות את עו”ד שטוב, ולהרשיע אותי.

 

וזו אינה האינדיקציה היחידה לכך שהוא אדם לא-ישר

 

אחרי שנפל האישום נגד עו”ד שטוב על האמירה השלישית (“הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות”), נשארו, כאמור, שתי האמירות הראשונות:

 

האחת – כי הדיין שיינפלד “מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור”;

 

השניה – כי הדיין “החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול”;

 

אשר, כאמור, לפי הנטען בקובלנה “התבטאויות אלה של המערער כלפי הדיין שיינפלד חורגות מחובתו של עורך הדין לנקוט לשון מנומסת ומאופקת”.

 

מהן השאלות האמיתיות המתעוררות משתי האמירות האלה?

 

אילו השופט עדיאל היה אדם ישר, הוא היה מציג את הנושא כך, בערך:

 

“אין חולק על כך שהתבטאויות של עורכי-דין כלפי בעלי תפקידים שיפוטיים חייבות להיות בלשון מנומסת ומאופקת, והשאלה בערעור זה היא אם עמד המערער בחובתו זו, או חרג ממנה”.

אילו נהג הוא כך, השאלות הצריכות לעניין היו אלה:

 

א.      האם יש הבדל בין תלונה לשר, בתור הרשות המוסמכת הממונה על המשמעת של השופט (או הדיין), עניין שממנו זוכה המערער, לבין ערעור או בקשה כאמור לעיל (שגם הם בגדר “תלונה לרשות המוסמכת”)?

 

ב.      האם שתי האמירות אכן מעוררות שאלה של “צורה”, או שהן אמירות עובדתיות-נטו?

 

ג.       מתוך הנחה שאלה אכן אמירות עובדתיות – האם יש נפקות לשאלה אם הן נכונות, אם לאו?

 

ד.      אם אין נפקות לשאלה – האם הדבר פועל לטובת המערער, או לרעתו, האם הנחת-העבודה היא שהאמירות הן נכונות, או שאינן נכונות?

 

ה.     מתוך הנחה שהאמירות האלה אינן נכונות – האם טעות עובדתית בטיעוניו של עורך-דין היא עבירת-משמעת, ומה, לעניין זה, ההבדל בין טעות בכתב-טענות בבית המשפט (רשות מוסמכת אחת) לבין טעות בתלונה על עבירת-משמעת המוגשת לשר הממונה (רשות מוסמכת אחרת), אשר, כעולה מפסק-הדין עצמו, אינה עבירת-משמעת?

 

ו.         מתוך הנחה שהאמירות האלה אכן נכונות – האם הן צריכות לעניין הבקשה אשר במסגרתה הן נאמרו, או שהבקשה הייתה רק “קולב” לתלות עליו ביקורת על הדיין (ביקורת שהיא אולי נכונה ומוצדקת, כשלעצמה, אבל לא בפורום הנכון) ובהקשר הזה – האם ה”צורך” נבחן סובייקטיבית, לפי השקפתו בתום-לב של עורך-הדין המגיש את הבקשה, או שערכאות-המשמעת הן הקובעות לעורך-הדין מהו הצורך של מרשו – כמו בכל משטר טוטאליטארי, הקובע עבור ה”נתינים” שלו מה הם “צריכים”?

 

ז.       כאשר מתלוננים בפני רשות מוסמכת – השר הממונה, ערכאת-הערעור וכו’ – כלפי מי חייב המתלונן בנימוס: כלפי מי שבפניו הוא מתלונן, או כלפי הנילון?

 

ח.     מה עניין ה”איפוק” לכאן, איזה “איפוק” נחוץ כאן, ואיך מכמתים אותו (בפסק-הדין ישנו חידוש מסויים, בגדר הערת-אגב לעניין הזיכוי מהאשמה באמירה השלישית, לגביו נאמר:

 

“ניתן לומר כי הדברים אשר כתב הנאשם [המערער] במכתבו לשר הדתות… אינם עולים כדי עבירה משמעתית אף כי המכתב לשר הדתות יכול היה להיכתב באופן מאופק ומנומס יותר מבלי לגרוע מתוכנו”,

 

וזה אומר, לכאורה, שישנה אפשרות שהאיפוק והנימוס יהיו יותר או פחות, ושבכל מקרה צריך לבחון, על פי נסיבותיו, אם כמות האיפוק והנימוס היו מספיקות, אבל אם תטען זאת בעתיד, יגידו לך שזו הייתה “רק הערת-אגב”, כי ככה זה אצלנו, שהערות-אגב טובות רק נגד הנאשמים – לא לטובתם).

 

התשובות לשאלות האלה מצריכות דיון נפרד, אבל אין ספק שאם השופט היה מציג את הדברים כך, הזיכוי היה ודאי, או כמעט-ודאי, או שפסק-הדין היה נתקל בביקורת קטלנית.

 

הנמקת ישראבלוף, מניפולציה דמגוגית בעובדות-אמת

 

נחזור עוד פעם על הצגת-הדברים הנכונה וההוגנת, כפי שצריכה הייתה להיעשות:

 

“אין חולק על כך שהתבטאויות של עורכי-דין כלפי בעלי תפקידים שיפוטיים חייבות להיות בלשון מנומסת ומאופקת, והשאלה בערעור זה היא אם עמד המערער בחובתו זו, או חרג ממנה”.

 

אבל זה לא עולה בקנה אחד עם המטרה המסומנת-מראש, ולכן בא השופט, מעוור את עינינו בהנמקת ישראבלוף, וגם מטמטם אותנו בדמגוגיה העושה שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת, ובעקרונות נכונים (אבל לא בטוח שרק בכאלה), ובסופו-של-דבר מגניב לתת-תודעתנו, כמובנים-מאליהם, דברים אשר לגמרי אינם מובנים-מאליהם.

 

היאך מגניבין

 

קחו, למשל, את ה”קביעה” הזאת, אשר בפסק-הדין (ההדגשות לא במקור):

 

“הסעד שהתבקש בבקשה שהגיש המערער לבית הדין הרבני הגדול, בה נכתבו האמירות נשוא הדיון, היה קבלת צו המתיר למערער לקבל מסמכים מבית הדין הרבני האיזורי, או לעיין בהם. בקשה כזו ניתן היה לנסח באופנים רבים, ולדעתי אף מספיק היה לציין כי עובדי בית הדין הרבני סירבו להעמיד את המסמכים לעיון המערער או מי מטעמו. חרף זאת, ראה המערער לנכון להוסיף בגוף הבקשה התבטאויות חריפות כלפי הדיין שיינפלד, לפיהן הדיין החליט להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור. טענות אלו הן למעשה מסקנות אישיות של המערער, אשר לא התבקשו לשם הבהרת הבקשה והנמקתה. משום כך לא היה מקום וצורך להעלותן.

 

סליחה, כבודו!!!

 

מדוע ולמה אדוני “מלכלך” על עובדי בית הדין הרבני, במיוחד כאשר אדוני קובע כי נכונותן של העובדות אינה רלוואנטית? אולי בכל זאת הם קיבלו הנחייה, או לפחות קריצה, מהדיין שיינפלד שלא לתת לעו”ד שטוב שירותי מזכירות? האם אדוני לא העלה על דעתו שאם הסכסוך היה בין עורך-הדין לבין עובדי בית הדין, ולא בינו לבין הדיין, הוא היה פונה אל המזכיר הראשי, אל הנהלת בתי הדין הרבניים, או אפילו אל הדיין עצמו, אבל לא לבית הדין הרבני הגדול לערעורים?

 

הרי כבודו עצמו אומר כי –

 

“כמו כן, מסתבר כי הרכב הדיינים בו חבר הדיין שיינפלד אסר על המערער לייצג לפניו מתדיינים, וכן אסר על מזכירות בית הדין לקבל מידי המערער חומר ומסמכים”.

 

וגם כי –

 

“קיבל בית הדין המחוזי את טענת המערער, כי נענש כבר בכך שנאסר עליו להופיע בהרכבים בהם יושב הדיין שיינפלד”.

 

ובהמשך כי –

 

“לא ברור מכוח מה נשללה מן המערער זכותו זו”

 

ובמקום אחר –

 

“אף היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עורך הדין שמעון יעקובי) הגיש הודעתו לבית המשפט. לדבריו, בירורים שערך מלמדים כי המערער מצוי ביריבות קשה עם הדיין שיינפלד. … עורך דין יעקובי סבור, כי מן הראוי ששאלת הפסלות ההדדית של המערער מול הדיין שיינפלד תיבחן במסגרת תיק קונקרטי”,

 

וזה בדיוק מה שעו”ד שטוב עשה, אז מדוע כבודו מטיל – ללא כל תשתית עובדתית – בוץ ורפש בעובדי בית הדין, בלי שניתנה להם ההזדמנות להגן על שמם הטוב? מה הם עשו לאדוני?!

 

ומה הפסול ב“התבטאויות חריפות כלפי הדיין שיינפלד, לפיהן הדיין החליט להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור”?

 

עם כל הכבוד, מאימתי אסור להתבטא בחריפות?

 

הרי אדוני בעצמו אומר כי –

 

“בית משפט זה הכיר בכך כי יש והתבטאות חריפה מסוימת מצד עורך הדין תידרש לטובת העניין ולטובת הלקוח”!

 

ואולי באמת הדיין “החליט להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור”? האם באמת לא נתקל אדוני, בכל הקריירה המשפטית שלו, כעורך-דין וכשופט, במקרים בהם רצונו של השופט לשריין לפסק-דינו “פוזיציה” טובה בערעור עליו, אם יוגש, זועק מתוך פסק-הדין?!

 

ומה היה אדוני עושה אם הוא, בעבודתו הקודמת כעורך-דין, היה מגלה בתיק של בית-משפט או של בית-דין, תרשומת בכתב-ידו של השופט או הדיין, האומרת כי “יש להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור”? ובאיזה “אופן” הוא היה מנסח את טרונייתו?!

והלא אדוני עצמו אומר (ההדגשה לא במקור) כי –

 

“ייאמר מיד כי איננו יושבים כערכאה הבוחנת את מעשי הדיינים בבתי הדין הרבניים ואת החלטותיהם. גם אין בידינו לקבוע את אמיתות טענות המערער בנוגע לדיין שיינפלד“,

 

ואם כך הוא – על סמך מה אדוני קובע כי טענותיו (אותן אדוני מכנה כ”התבטאויות”) של עו”ד שטוב לפיהן הדיין החליט להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור הן “למעשה מסקנות אישיות של המערער“?! ואפילו אם הן “מסקנות אישיות של המערער” – אולי בכל זאת הן מסקנות נכונות? ואולי בית הדין הגדול לערעורים עתיד היה לקבלן?

 

ונניח שאלה אכן “מסקנות אישיות של המערער”, ואפילו מסקנות אישיות שגויות – מאימתי מסקנה אישית שגוייה היא עבירה? “משטרת המחשבות” אדוני עושה לנו?!

 

אדוני גם אומר כי המסקנות ה”אישיות” האלה גם “לא התבקשו לשם הבהרת הבקשה והנמקתה”, אז מדוע אדוני לא מגלה לנו לפחות את נוסחה המלא של הבקשה, ומצפה מאיתנו לקבל באופן עיוור את המסקנה שלו (שגם היא “למעשה מסקנה אישית” של אדוני)?

 

אדוני סוגר את הנושא בקביעה כי “משום כך לא היה מקום וצורך להעלותן“, אבל מי שם את אדוני לקבוע מהו הצורך של המערער (קרי: של לקוחו)? אולי סבר המערער כי זהו מקרה-גבול בו אפילו הטענה הקלושה ביותר עשוייה להכריע את הכף? האם אדוני היה לוקח על עצמו את האחריות כלפי לקוחותיו של עו”ד שטוב, אם בגלל ה”הצעה” שלו הם היו מפסידים את ה”קייס” שלהם?!

 

לאחר שאדוני משלם את מס-השפתיים לזכותו של עורך-הדין להתבטא בחריפות (“מכאן, כי בית משפט זה הכיר בכך כי יש והתבטאות חריפה מסוימת מצד עורך הדין תידרש לטובת העניין ולטובת הלקוח”), מיד הוא מבצע “נסיגה”:

 

“ואולם, ‘כשרותה’ של התבטאות כזו מותנית, בין היתר, ברלבנטיות של הדברים ובניסוחם באופן הולם … בחינת עניינו של המערער מלמדת כי האימרות בגינן הורשע אינן ממלאות אחר תנאים אלה”.

 

לעניין הרלוואנטיות, אדוני, כאמור, לא הביא לנו דבר וחצי דבר, ועם כל הכבוד – אנחנו לא מוכנים לקנות חתולים בשק – במיוחד ממערכת-משפט אשר קובעת-הנורמות שלה מצהירה, מהמקפצה, כי “התעלמות מכוונת מטענות בעלי דין היא לגיטימית”.

 

ולעניין ה“ניסוח באופן הולם”: בפסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע”פ 290/73, מאיר אידלסון נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(1), 555, בעמ’ 560-561, נאמר:

“… עליו להיזהר ‘זהירות כפולה ומכופלת’, כפי שאומרים. אך זוהי נוסחה ריקה מתוכן, אם אין בידינו להשיא עצה למערער ולכל הנהגים הנתונים במצבו …, מה עליהם לעשות”.

 

כך בענייני תעבורה, וממילא גם בכל עניין אחר, והדרישה ל“ניסוח באופן הולם” היא “נוסחה ריקה מתוכן, אם אין בידינו להשיא עצה למערער ולכל … הנתונים במצבו, מה עליהם לעשות”.

 

ובמלים אחרות: איך לנסח את אותו הדבר ממש, בלי לפגוע בתוכנם של הדברים, אבל בתנאי שהניסוח יהיה “באופן הולם”?

 

נשאלת, איפוא, השאלה איך אדוני היה מנסח “באופן הולם” את שתי האמירות האלה, בהן עסקינן:

 

האחת – כי הדיין שיינפלד “מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור”;

 

השניה – כי הדיין “החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול”

 

בלי לפגוע בתוכנן? מה הקשקשנות הזאת?!

 

סיכום

 

שתי האמירות האלה, בהן עסקינן, אשר נאמרו במסגרת פנייה אל הרשות המוסמכת:

 

האחת – כי הדיין שיינפלד “מנסה לחבל ולהפריע בניהול הערעור”;

 

השניה – כי הדיין “החליט להכשיל את כבוד דייני בית הדין הגדול” –

 

מעוררות, למעשה, רק שתי שאלות:

 

האחת: האם הדיין “מנסה” או “החליט” לגרום נזק למערער, בעניין בו הוא, כעורך-דין, ייצג את לקוחותיו בערעור, או שהוא, הדיין כלל לא “ניסה” ולא “החליט” שום דבר.

 

השאלה הזאת היא שאלה עובדתית טהורה, ללא שום גוון של “סגנון” או של “אופן הביטוי”.

 

והשנייה: האם האמירות האלה הן רלוואנטיות, וכדי לדעת שהן לא-רלוואנטיות צריך לקבוע כי אפילו אם הן נכונות – אין בכך כדי לקדם את העניין שלשמו הן נאמרו, אפילו באספקלריא המקצועית-סובייקטיבית של עורך-הדין אשר אמרן.

 

והנה, בכל פסק-הדין אין כל דיון רציני בשאלות האלה, ובתוך הים הגדול של הקשקשנות “מגניב” לנו השופט יהונתן עדיאל את אותן “שורות תחתונות” הרצויות לו.

 

סיכום-לסיכום

 

הפניתי לעיל אל השופט יהונתן עדיאל את השאלה הרטורית הזאת:

 

“ומה היה אדוני עושה אם הוא, בעבודתו הקודמת כעורך-דין, היה מגלה בתיק של בית-משפט או של בית-דין, תרשומת בכתב-ידו של השופט או הדיין, האומרת כי ‘יש להכשיל את דייני בית הדין הרבני הגדול ולחבל בהליכי הערעור’? ובאיזה “אופן” הוא היה מנסח את טרונייתו?!“.

 

אין, ולא יכול להיות כל ספק: אם כך היו פני הדברים, ה”התבטאויות” לא היו אלא טענות-שבעובדה, העובדות היו רלוואנטיות גם רלוואנטיות, ה”סגנון” לא היה “בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מרוסן ובלתי מנומס”, ואיש לא היה קופץ על רגליו האחוריות.

 

בדיוק כשם שאיש לא קפץ על רגליו האחוריות כאשר אמרתי כי השופט אברהם בייזר השטתה, הכל כפי שהסברתי במאמר על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון”.

 

ובחזרה אל תרגיל-ההכנה

 

קרא שוב, באופן יסודי, את המאמרים האלה:

 

הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל

 

על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות

 

קרא עכשיו שוב, באופן יסודי, את פסק-הדין יחד עם המאמר הזה, וחזור אל ההתרשמות שלך מפסק-הדין, במסגרת “תרגיל ההכנה” שעשית כשהוזמנת לעשות זאת (בתחילתו של המאמר הזה), חבר הכל יחדיו – ואז לבטח תבין עד כמה השופט הזה – יהונתן עדיאל, מועמד לכהונת-קבע של שופט בית המשפט העליון – הוא אדם לא-ישר, ואיך הוא סובב אותך, הקורא, בכחש ובמניפולציות.

 

אתה מוזמן להציג לנו, בתגובות למטה או אפילו במאמר מסודר, את ההבדל בין ההתרשמות הראשונית שלך, לבין התובנה שקיבלת מהמאמר הזה.

 

כתובתי: quimka@quimka.com.

 

הפרקים הקודמים, לעניין זה:

 

תלונה לנציבה על השופט יהונתן עדיאל: גם מושחת, גם טיפש, גם נלעג

 

עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

 

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

 

יהונתן הקשקשן (2) – איפה ההגיון? על איזו “הפסקה” אדוני מדבר?!

 

יהונתן הקשקשן (3) – האם השופט יהונתן עדיאל באמת לא מבין את ההבדל בין “קוזי פאן טוטה” לבין “הגנה מן הצדק”, או שהוא רק מיתמם?

 

יהונתן הקשקשן (4) – מה זה “מצדיק תחושה”?!

 

תלונה לנציבה: השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל לא נותנים החלטות

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר