עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

האתר של קימקא
שמחה ניר, עו”ד 30.05.2006 00:00
קח מתנה קטנה לילד

קח מתנה קטנה לילד


תני לי את הקרדיט, גברתי, שאני מספיק חכם כדי לא לעשות את הניסיון המטופש להפיל אותך במלכודת כזאת.



עוד על השופט יהונתן עדיאל – פנייה לנתל”ש בעניין הסירוב לברר את התלונה

לא ביקשתי את חוות דעתך בשום שאלה משפטית, וכיוון שהיום את כבר לא שופטת, עם חוות-הדעת שלך אני גם לא יכול לעשות, ולא-כלום, כך שאפילו לא היה לי כל אינטרס לבקש ממך דבר כזה.

על כן תני לי את הקרדיט, גברתי, שאני מספיק חכם כדי לא לעשות את הניסיון המטופש להפיל אותך במלכודת כזאת.

 

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 29.5.2006

לכבוד

הגב’ ט’ שטרסברג-כהן

נציבת תלונות הציבור על שופטים

ירושלים

הנדון: מר יהונתן עדיאל, פנייה לעיון-מחדש

(תיקכם 352/06/י’/עליון י-ם)

הקדמה

לאחר תגובתי הראשונית (על שני חלקיה, מיום 27.4.2006 ומיום 2.5.2006) לטיפולכם בתיק שבנדון ובתיק נוסף, ומשלא מצאת לנכון לבדוק את עצמך ביזמתך – הגיע הזמן להתייחס לגופו של עניין למכתבו של מר חמדני אלי, מיום 20.4.2006, ולהזמינך לעיין מחדש במכתבו של מר חמדני.

במכתבו הקודם אלי, בעניין אחר, הגדיר מר חמדני את עצמו כ”סגן הנציבות”, ובתשובה לו הקשיתי מה זה “סגן הנציבות”.

כעת מר חמדני כבר חותם בתור “סגן נציבת תלונות הציבור על שופטים”, והוא לא חותם על מכתב-תשובה, אלא על “החלטה”, אשר מתיימרת להיות החלטה על פי חוק הנתל”ש.

תקני אותי אם אני טועה, או שנוסח החוק אשר בידי אינו מעודכן, אבל – ככל שידיעתי מגעת – החוק לא יצר מעמד של “סגן נציב”, ובוודאי כזה שיש לו סמכות לחתום על “החלטות”.

אציין כי תשובתו של מר חמדני אינה בפורמט של “להלן החלטת הנציבה”, עם מקף-בסוגריים המציין את קיומה על המקור של חתימתו של בעל הסמכות לחתום – לשם כך הרי אין צורך בסמכות של “סגן”, ובוודאי שלא סגן שהוא שופט-בדימוס, ודי במכתב החתום על ידי פקיד, כמו אותם “מכתבים כלליים” היוצאים ממזכירויות בתיהמ”ש ואין בהם כל רבב – אבל ה”החלטה” נחזית כהחלטתו של מר חמדני, על פי אצילת-סמכויות אשר, כאמור, מצריכה הוכחת-חוקיות.

מעבר לכך, ועם כל הכבוד האישי הרב שאני רוחש למר חמדני – עוד מימים רחוקים אשר עברו – זה נראה רע מאוד ששני התפקידים הבכירים בנציבות יאויישו ע”י שופטים-בדימוס, ועוד יותר רע – שתלונה נגד שופט ביהמ”ש העליון מטופלת על ידי שופט-בדימוס של בימ”ש השלום.

לאור כל האמור לעיל אני רואה את מכתבו של מר חמדני כטיוטת-החלטה בלבד.

כך כותב לי מר חמדני:

החלטה

נציבת תלונות הציבור הסמיכתני להשיבך כדלקמן:

1.                  בתלונתך אתה מלין על כב’ השופט יהונתן עדיאל, שבכהנו כשופט … בפסק דינו מיום 7.7.05 דחה את ערעורך בתיק על”ע 4743/03, בעוד שבפסק-דין בתיק אחר, כחדשיים לפני כן, פסק אחרת.

2.                  דין תלונתך להידחות על הסף משני טעמים:

2.1.                 על-פי סעיף 17(2) ל(חוק הנתל”ש) הנציבות לא מבררת תלונה קנטרנית וטורדנית על פניה. תלונתך על פניה, הינה קנטרנית וטורדנית, כאשר הסגנון הבוטה מוסיף “שמן” על “מדורת הקינטור”.

2.2.                 על-פי סעיף 17(3) לחוק הנ”ל, הנציבות אינה מוסמכת לברר תלונה, שעניינה “בשאלה משפטית או ראייתית מהותית”, שכן הנציבות אינה ערכאת ערעור. נראה, שאינך משלים עם פסק-הדין, שדחה את ערעורך, ואתה מבקש שהנציבה תבחן את החלטתו השיפוטית של כב’ השופט עדיאל, בלי שיש לה סמכוחת לעשות כן.

3.                  אשר על כן, תלונתך נדחית על הסף.

בכבוד רב,

(      )

שמואל חמדני, (שופט בדימ’)

סגן נציבת תלונות הציבור על שופטים”

עד כאן תשובתו של מר חמדני, ולמען הדיוק יש לציין כי מר חמדני לא דק פורתא, ובסוף סעיף 1 שלו צריך להיות “כחדשיים אחרי כן”, ולא כפי שנכתב, וכפי שנראה בהמשך – יש לך חשיבות עצומה.

וכעת – לגופה של הטיוטה:

א. האמנם “קנטרנית וטורדנית”?!

באשר ל”קנטרנית וטורדנית”: בדקתי את כל הפסיקה של בית המשפט העליון ומצאתי שהטענה הזאת היא טענה שגורה בפיהם של עורכי-דין אשר אין להם מה להגיד, זולת קלישאות כגון “מן הדין ומן הצדק לקבל בקשה זו”…

בבדיקה זו מצאתי עשרות פעמים בהן נטענה הטענה הזאת, ורק – אולי – פעם או פעם-וחצי שבית המשפט קיבל אותה, וגם זאת לא בהבל-קולמוס, אלא עם הנמקה ספציפית, מטעמים כבדי-משקל (כגון הנסיון לעקוף החלטה שיפוטית חלוטה).

ההתרשמות שלי היא שקצפו, בעניין זה, של מר חמדני יצא דווקא על כך שזו תלונה קשה ביותר, ורבת-נימוקים, אשר בנוייה בקפידה, וערוכה בדייקנות “חירורגית”!

אבל אם, בכל זאת, בתלונתי יש משהו “קנטרני וטורדני” – שיתכבד מר חמדני, ויצביע על ה”הקנטרני וטורדני” אשר בה, ואני אשקול אם לוותר על כל חלק מתלונתי שהוא “קנטרני וטורדני”.

ב. על הרמיזה בעניין ה”סגנון” ה”בוטה” כ”שחקן חיזוק”

כמי שחווה על בשרו את כל מה שאפשר בנושא ה”סגנון”, צפיתי שאתם תחפשו כל תירוץ “סגנוני” כדי לחמוק מבירור תלונתי, ולכן פתחתי את תלונתי בהקדמה לעניין ה”סגנון”, בה הראיתי כי אני משתמש בסגנונך-את, בסגנונם של גדולים ממך בבית המשפט העליון – ובסגנונם של הנילונים עצמם.

התייחסות נרחבת לנושא הזה הבאתי במכתבי אליך מיום 2.5.2006, שהוא היה חלקה השני של תגובתי הראשונית, כאמור לעיל. קראי אותו בעיון, ואני רוצה להבהיר שאני אמנם פתוח לביקורת, ואני מקבל את הביקורת באהבה, למרות עגמת-הנפש ושברון-הלב, אבל אני לא אסבול השתלחות בסגנון שלי מצד מי שבסגנונו-הוא השתמשתי.

כשם שמר חמדני הפך בהבל-קולמוסו את תלונתי ל”טורדנית וקנטרנית” – כך הוא מנסה, בהבל-קולמוסו, למצוא בה רבב “סגנוני”, אבל – מה לעשות – חוץ מהשליפה הבלתי-מנומקת אין לו בידיו, ולא-כלום.

ההתרשמות שלי היא שקצפו, בעניין זה, של מר חמדני יצא דווקא על אשר “סינדלתי” אתכם הרמטית בעניין ה”סגנון” ויצרתי מצב בו אם תרצו להשליך אותי הבורה בגלל ה”סגנון” – תמצאו את עצמכם קשורים אלי בקצה השני של החבל, ומושלכים בכוחכם-אתם אל אותו הבור.

ג. האם מר חמדני באמת יודע מה פירוש המילה “בוטה”, בה הוא השתמש?

חפשי נא ב-גוגל (www.google.co.il) את המאמר מה זה “בוטה”? על כבודה האבוד של המילה “בוטה”, ועל הייחוד שלה, המתמסמס והולך.

שאלי נא את מר חמדני את הוא יודע מה זה “בוטה”, ואז – אולי – תתחילו להבין כי כל הדיבורים על “סגנון בוטה” אין בהם ולא-כלום.

אני לא יכול לסכם את הנושא הזה, נושא ה”סגנון”, בלי להזכיר אפיזודה הקשורה לתיק נשוא תלונתי נגד מר עדיאל, אפיזודה אשר יש בה כדי להבהיר שההתרסות על ה”סגנון” באות לחפות על משהו אחר.

את טיעוני באותו התיק, מול שלושה שופטים בבית המשפט העליון, פתחתי בחזרה על דברי בבית הדין הארצי של הלשכה:

אני רוצה לפתוח את הדיון הזה בהצהרה, ונראה אם תעשו לי משהו: השופט אברהם בייזר השתטה!!!

והנה, למרות ההזדמנות הנדירה – איש מ”כוהני הסגנון” לא קפץ על רגליו האחוריות!

אני בטוח שאם, למשל – רק למשל – הייתי אומר:

אני רוצה לפתוח את הדיון הזה בהצהרה, ונראה אם תעשו לי משהו: השופטת שטרסברג-כהן השתטתה!!!

מיד היו קמים עלי כל השופטים, ומתריסים: באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

ואם הייתי אומר זה לא סגנון, אלה עובדות, ותנו לי להוכיח – לא היה ניתן לי הדבר.

ואני בטוח שאני לא צריך להסביר לך מדוע שתי התבטאויות בסגנון זהה-לחלוטין, האחת נחשבת לפסולה מבחינת הסגנון, ואילו השנייה נחשבת לאמירה “עובדתית”-נטו.

אבל, ליתר בטחון, אסביר לך: האמירה הראשונה הייתה בתחום הקונסנסוס הלאומי, והשנייה לא.

ד. סיכום לעניין סעיף 2.1. למכתבו של מר חמדני

על הדברים אשר נאמרו בסעיף זה יאות כמעט כל ההתבטאויות של כבוד היועץ המשפטי לממשלה, מר אליקים רובינשטיין (שופט בדימוס בביהמ”ש המחוזי, ושופט-לעתיד בביהמ”ש העליון), כפי שדווח עליהן בהארץ, 8.2.1999.

ה. לעניין סעיף 2.2. למכתבו של מר חמדני

אפתח בבקשה, ממש בתחינה: תני לאינטליגנציה שלי ולהבנתי המשפטית את אותו הקרדיט שאני נותן לאלה שלך!

לאחר כל ההקדמות, בפנותי לגופה של תלונתי נגד מר עדיאל אמרתי (ההדגשה הראשונה לא במקור):

בתלונתי זו אני לא “מתווכח” עם פסק-הדין הזה – אין מחלוקת בינינו כי הנתל”ש אינו “ערכאת ערעור” על החלטותיהם של השופטים הנילונים – אלא רק נזקק לו כראייה ואינדיקציה לכך שמר עדיאל ניגש לכתיבת פסק-הדין עם כוונת-זדון בליבו, ולכך שכוונת-הזדון הזאת כבר הבשילה עוד לפני שכתב את האות הראשונה בפסק-הדין.

חוששני שמר חמדני לא היה ער לדברי הברורים.

אזכיר כי גם בהזדמנויות קודמות – כולל בדיון בועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) – הדגשתי בפנייך כי אני מודע לכך שהנתל”ש אינו ערכאת-ערעור, וכי תלונותי הן על הפן ה”התנהגותי”, ולא על הפן ה”משפטי”.

האמירה “נראה כי אינך משלים עם פסק-הדין”, וגו’, מעידה כי מה ש”נראה” לו, למר חמדני, אינו אלא טעות-אופטית, ועם כל הכבוד – מר חמדני לא צריך ללמדני מה עושים אם לא משלימים עם פסקי-דין, כי אני למדתי דבר או שניים על תקיפה עקיפה, ביטול מחמת-תרמית, משפט חוזר, חנינה, ועוד כמה כלי-עבודה אשר באמתחתו של כל בעל-מקצוע.

אני מבקש, איפוא, לא לזלזל בכישורי המשפטיים.

ו. זו אינה תלונה “שעניינה בשאלה משפטית או ראייתית מהותית”!

לא ביקשתי את חוות דעתך בשום שאלה משפטית, וכיוון שהיום את כבר לא שופטת, עם חוות-הדעת שלך אני גם לא יכול לעשות, ולא-כלום, כך שאפילו לא היה לי כל אינטרס לבקש ממך דבר כזה.

על כן תני לי את הקרדיט, גברתי, שאני מספיק חכם כדי לא לעשות את הניסיון המטופש להפיל אותך במלכודת כזאת.

הטענה שלי נגד מר עדיאל לא הייתה על פירוש שגוי של הדין, אלא על כך שעל שולחנו היו – באותה העת ממש – שני תיקים בהם התעוררה אותה השאלה המשפטית, ועל אותו השולחן הוא החזיק שתי תשובות הפוכות, והשתמש שלא-ביושר גם בזו וגם בזו.

הדבר דומה, במידת-מה, לעבירה של עדויות סותרות, לפי סעיף 240(א) לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (“המוסר הודעות או עדויות בענין אחד בפני רשויות שונות, והודעותיו או עדויותיו סותרות זו את זו בשאלה עובדתית שהיא מהותית לגבי הענין, ועושה כן בכוונה להטעות, דינו – מאסר חמש שנים”): כידוע, בעבירה כזאת לא צריך להוכיח מתי הנאשם שיקר, ומתי אמר את האמת.

והוא הדין גם במקרה דנן: לא חשוב מתי מר עדיאל פסק נכונה, העיקר שהוא עשה שקר בנפשו.

ז. “פליפ-פלופ-פליפ” מונחה-מטרה

אתן דוגמה היפותטית מובהקת עוד יותר:

נניח שבפרשת עו”ד שטוב התקיים דיון נוסף בפני 15 שופטים, הדיון התקיים במקביל לדיון בענייני, ופסק-הדין ניתן אחרי פסק-הדין בפרשה עליה אני מתלונן, כאשר 14 שופטים הופכים את הקערה על פיה, ואילו השופט יהונתן עדיאל, בדעת-מיעוט, נאמן לשיטתו, ומציע להשאיר את פסה”ד על כנו.

במקרה הזה ברור, לאור פסה”ד בד”נ שטוב ההיפותטי, כי פסק-הדין שנתן עדיאל בענייני הוא “נכון”, ואין לי אפשרות לתקוף אותו, אבל את ניקיון-כפיו של מר עדיאל אתקוף גם אתקוף, כי מותר לשופט לטעות, אבל אסור לו לעשות “פליפ-פלופ” מונחה-מטרה – ובעשותו כן אין נפקא מינה מתי צדק, משפטית, ומתי טעה – כמו בסוגיית העדויות הסותרות.

והשאלה היא אם בשתי נקודות-זמן – בעת פסק-הדין המקורי בפרשת שטוב ובעת פסק-הדין בדיון הנוסף – היה מר עדיאל נחרץ בדיעה מסויימת, איך זה שבין-לבין הוא פסק את ההיפך, בעניינו של שמחה ניר?!

וכאן אני רוצה לחזור אל התאריכים הרלוואנטיים, כפי שפירטתי בתלונתי, ולהראות כי המציאות היתה בדיוק כבדוגמה ההיפותטית.

אני מבקש להזכיר: השאלה שלגביה ביצע מר עדיאל את הפליפ-פלופ-פליפ הייתה אם הדברים הנאמרים במסגרת תלונה לרשות המוסמכת יכולים להוות עבירה.

וזה מהלך האירועים:

הדיון בפרשת שטוב התקיים ביום 30.3.2005, וכבר אז הנקודה הזאת אכן התעוררה.

בהחלטה מיום 9.5.2005 הורה בית המשפט למשיב לציין את מראה המקום המדויק בו כתב המערער כי “הדיין כותב ביודעין עובדות כוזבות”, והמשיב, בתשובתו מיום 10.5.05, אכן הבהיר כי אותה אמירה מופיעה “במסמך שכתב המערער לשר הדתות … אשר כותרתו תלונה משמעתית כנגד הדיין אברהם צבי שיינפלד”.

אמור מעתה: כבר ביום 9.5.2005, חודשיים פחות יומיים לפני שנתן מר עדיאל את פסה”ד בענייני, היה מר עדיאל בדיעה שהנימוק הזה מחייב זיכוי.

זה הפליפ.

ביום 7.7.2005 נתן מר עדיאל את פסק-הדין בענייני, בו התעלם מהנימוק שהיה – בעיניו הוא! – אבן-הראשה לזיכויו של עו”ד שטוב.

זה הפלופ.

ו ביום 8.9.2005 נתן מר עדיאל את פסה”ד בפרשת שטוב, בו זיכה את המערער על סמך אותו הנימוק ממש.

זה הפליפ החוזר.

ואני שואל אותך, כבוד הנציבה, האם באמת את מאמינה שמר עדיאל, בארבעת החודשים בהם תיקו של עו”ד שטוב היה מונח לנגד עיניו הוא, בתום-לב וללא קשר לאינטרס שלו לקידום – שינה את דעתו הלוך-וחזור?!

שיתכבד מר עדיאל, ויגיד את זה, ואם את תאמיני לו וגם תסברי שהמעבר לסדר-היום על הפליפ-פלופ-פליפ הזה יוסיף כבוד ואמון ציבורי למערכת המשפט – הוא ייצא זכאי מלפנייך.

אבל שיבוא ויגיד.

לא, גברתי, אני לא מבקש שתבחני את החלטתו של מר עדיאל. אני רק מבקש שתקבעי אם הוא ניגש להחלטה בזהירות, באחריות, בתום-לב – ובמצפון נקי.

מה קרה ליחסך אל ה”זדון”?

בתיק אחר בו אני התלוננתי על “כוונות זדון” שהיו בליבו של הנילון, ומר חמדני ענני כי אתם “לא בוחנים כליות ולב”.

אבל בהופעתך בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (28.8.2005) אמרת כי “ברמה העקרונית, אם יש זדון  … זה לא רק פסול, זה יותר מפסול …”.

הנה כי כן את בעצמך דיברת על “זדון” שהוא “יותר מפסול”!

אני משוכנע כי בדבריך בפני הוועדה הנ”ל אמרת את האמת שלך, ולא ביקשת לנהוג עם חברי הכנסת כפי שנהג המערער בע”פ 352/89, מויאל יעקב נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1), 719, הן עם חוקריו והם עם כבוד בית המשפט, אליבא דכבוד השופט יעקב מלץ (שם, סעיף 3, פיסקה שביעית, לפסק דינו).

והשאלה מה קרה לזדון במשך (כמעט) ט’ הירחים שחלפו מאז. האם ההיריון הסתיים בהפלה טבעית (miscarriage) או בהפלה מלאכותית (abortion)?

ואם נחזור לניסוחו של מר חמדני (“הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”)לניסוח הזה מתאימה הגדרתו של כבוד השופט ד’ לוין לתיאור אשר ב-ת/31, בסעיף 5. ה., פיסקה שנייה, לפסק-דינו ב-ע”פ 805/85, עבדול חכים בן פארס גיבאלי נ’ מדינת ישראל, תק-על 87(1), 339 ,עמ’ 341; הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר לעניין מסויים, בסעיף 3, פיסקה שנייה לפסק-דינו ב-ע”פ 2309/90, האשם סבאח נ’ מדינת ישראל, תק-על 91(4), 324 ,עמ’ 325; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין למושג של “סדר ציבורי”, בסעיף 14, פיסקה ששית, לפסק-דינו ב-בג”צ 4804/94, חברת סטיישן פילם בע”מ נ’ המועצה לביקורת וכו’, פ”ד נ(5), 661 ,עמ’ 701-702; הגדרתו של כבוד בימ”ש השלום את הנתבע כבעל-דין, כפי שאומצה על ידי כבוד הנשיא א’ ברק, כפי שאומצה על ידו בסעיף 1 להחלטתו ב-רע”א 7739/99, דיאלוז’ינסקי ישראל נ’ Hiroyo Transworld ואח’, תק-על 99(3), 183; הגדרתו של כבוד השופט מ’ חשין את מושג ה”צדק”, וכמותו את מושג ה”נסיבות המצדיקות” פיצוי ושיפוי, בסעיף 7, פיסקה שלישית, לפסק-דינו ב-ע”פ 4466/98, ראמי דבש נ’ מדינת ישראל ואח’, פ”ד נו(3), 73 ,עמ’ 86-87.

וכל כך למה?

משום שניסוחו של מר חמדני (“הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”) אינו מגלה לנו אם היא אינה בוחנת אותם משום שהיא אינה מוסמכת, או משום שאין לה היכולת לכך?

והמבוכה רבה עוד יותר, משום שהנימוק של מר חמדני מדוע “גם לגופו של עניין, לא נראה שהיה מקום לברר את תלונתי” נחלק לשניים: האחד – “הנציבות אינה בוחנת כליות ולב”, והשני – (הנציבות) גם “לא מוסמכת לבחון החלטות שיפוטיות לגופן”, ומבחינה תחבירית פירוש הדבר ש”החלטות … לגופן” הנציבות לא בוחנת משום שהיא “לא מוסמכת”, ואילו “כליות ולב” הנציבות לא בוחנת “משום שהיא לא בוחנת”. משום “למה-ככה”.

סיכום

על התנהגותו של הנילון, יהונתן עדיאל, אפשר להחיל, ללא היסוס, את הגדרתו של כבוד הנשיא מ’ שמגר להתנהגותו של המערער בע”א 412/90, ד”ר משה אליהו נ’ שר הבריאות ואח’, פ”ד מד(4), 422).

דעתי זו עומדת בעינה אפילו  אם בהתנהגותו של הנילון יש רק “רשלנות” ולא זדון, כי משופטים של בית המשפט העליון מצפים להרבה יותר מאשר לרופאים-מן-השורה, ורשלנות של שופט ביהמ”ש העליון עדיין חמורה שבעתיים מאשר זדון של רופא מן השורה.

אציין כי בהתנהגותו של ד”ר אליהו לא היה אלא פגם “נקודתי”, ולא משום רבב רפואי המסכן חיי-אדם או בריאותו של אדם, ואילו פגיעה של שופט ביהמ”ש העליון נשארת לעולמים – לכן היא חמורה יותר, בהרבה יותר.

ותרשי לי, טובה, לפנות אליך בגובה העיניים, ובשמך הפרטי, ולשאול אותך שאלה, עם יד-על-הלב

מאשימים אדם ברצח;

הנאשם מביא, בין השאר, את ה”נרצח” כעד-הגנה, וזה מעיד כי הוא חי-חי-חי, וכי היה חי ברציפות מיום היוולדו ועד לאותו הרגע, דהיינו שאפילו במצב של “מוות קליני” הוא לא היה מעולם.

שלושת שופטי הערכאה הדיונית ושלושת שופטי ערכאת הערעור מתעלמים – במכוון! – מהעדות הזאת ומשאר 999 הטענות והראיות אשר כל אחת מהן – אפילו לבדה – די בה כדי לזכות את הנאשם.

הנאשם מוצא להורג – ואת אומרת כי התעלמות מכוונת היא לגיטימית …

אם את אומרת שזה “לא בסמכותך” – דהיינו שאפילו אם הנילונים יודו, עובדתית, בהתעלמות מכוונת, ובזדון, קצרה ידך מלטפל בנושא – ניחא. מותר לך לטעות, ולנו מותר לפעול לתיקונו של החוק.

אבל את אומרת “זה לגיטימי”!!!

האם את לא רועדת באמרך דברים כאלה? האם אני צריך לכתוב מחזה חדש, בשם “מי רצחה את אהרן ברק?” – ולהמציא נאשמת טובה יותר כדי שתזדעזעי ממה שאמרת?!

אז לידיעתך: המחזה נמצא בכתיבה, והוא יתפרסם בלי קשר לתוצאה של פנייתי  זו, או כל פנייה אחרת שלי אליך (אני אומר זאת כדי שדברי לא יובנו כ”איום”, כגון שאם לא תתני לי את מבוקשי, אני אפרסם כך-וכך, ואם כן תתני לי – לא אפרסם. לכן אני אומר שאני אפרסם בכל מקרה).

וכשאת תקראי את המחזה הזה, את תתייפחי בבכי. תייללי כתינוק. תבקשי את נפשך למות מבושה על מה שיכול לצאת מהמדיניות שלך, ומההצהרות שלך, כגון שהתעלמות מכוונת מטענות “זה לגיטימי”.

 

והרשי לי, לסיום, לשאול אותך עוד שאלה קשה, הנגזרת מכל האמור: בפסק דינו בעניין גדר ההפרדה דחה בית הדין הבין-לאומי בהאג את כל טענותיה של מדינת ישראל, כשהוא מתעלם במכוון מכל טענותיה של מדינת ישראל בעניין צורכי הביטחון שלה. האם גם זה היה “לגיטימי”, לשיטתך?

בכבוד רב,

 

שמחה ניר, עו”ד

על פסק-דינו של ביה”ד הבינלאומי בהאג בעניין גדר המחלוקת: לא שמחה לאיד, אבל – מגיע לנו!!!

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר