פ 3410/06

קבוע ליום 6.7.06, שעה 0930

בפני כב’ השופטת ג’ רביד

בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו

המאשימה:   מדינת ישראל

      נ           ג           ד

הנאשם:        שמחה ניר

בקשה לתיקון כתב האישום

1.              בקשה זו נכתבה מתוך מודעות מלאה להערות כב’ ביהמ”ש, ובעקבותיהן.

בקשה זו עיקרה מתן הוראות לעדים, שיביאו עמם מסמכים נוספים לאלה אשר צויינו בכתב האישום.

2.              בקשה זו נסמכת על סע’ 92(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982, אשר זה לשונו:

92. תיקון כתב אישום בידי בית המשפט

(א)     בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ; התיקון ייעשה בכתב האישום או יירשם בפרוטוקול.

מנוסח הסעיף אנחנו למדים כי משהוגש כתב-האישום, אין הוא עוד “רכוש” המאשימה, אלא חלק מתיק בית המשפט, כי לשני הצדדים שמורה אותה הזכות לבקש את תיקונו, וכי בית המשפט רשאי לתקן את כתב האישום ככל הנראה לו, בין למען עשיית-הצדק, בין למען ייעול ההליך.

בהמשך נראה כי התיקון המבוקש אכן בא לקדם את המטרות האמורות.

3.              בתיקון המבוקש אין כדי לפגוע כהוא-זה בזכותה של המאשימה להביא כל עד שתמצא לנכון.

בתיקון המבוקש אין כדי לפגוע כהוא-זה בזכותה של המאשימה להתנגד להגשתו של כל מסמך מהאמורים, במסגרת החקירה הנגדית.

כל מה שיש בתיקון המבוקש הוא חיסכון בצורך לדחיות מיותרות של דיונים, ובצורך לשלוח עדים חזרה למקום עבודתם, על מנת שיחזרו לבית המשפט בישיבה הבאה, אם כב’ ביהמ”ש ימצא כי הדרישה להציג מסמך זה או אחר היא לגיטימית, במסגרת החקירה הנגדית, או בצורך לזמן אותם עדים כעדי-הגנה במסגרת פרשת ההגנה, אשר עשוייה להיחסך בזכות התיקון.

ובמלים אחרות: תועלת רבה – נזק אפס.

4.              אפשר לתאר את האמור בסעיף הקודם גם כך: נניח שהיעדרו של מסמך מסויים מרשימת המסמכים אשר עד מסויים צריך להביא עימו צורם את עינו של בית המשפט, והוא – ביזמתו – מחליט, בלי לתקן את כתב-האישום (ייתכן שלאור לשונו של סע’ 92(א) אין הוא מוסמך לתקן את כתב-האישום בלא בקשה של אחד הצדדים),  להורות כי העד יביא איתו גם את המסמך האמור, על מנת שהוא יוגש “בתשובה לשאלת בית המשפט” – לית מאן דפליג שלתביעה אין שום בסיס לטרוניה כנגד השופט.

מה שמבוקש כאן הוא לעשות את מה שבית המשפט היה רשאי לעשות ביזמתו, ואפשר שהיה עושה ביזמתו – לו היה ער לחוסרים מסויימים הגלויים-לעיין, ולו ידע אילו מסמכים נוספים יש בידי עד זה או אחר – דבר שאינו גלוי-לעין.

5.              לפני שנעבור לפרטי התיקון המבוקש, מן הראוי ללמוד משהו משגיאותיהם של אחרים – שגיאות אשר במקרה הטוב יש בהם לגרום להרמת-גבה, ובמקרה הגרוע – להטיל ספק ביושרתו של השופט.

6.              לית מאן דפליג כי עצלנותו של השופט פועלת נגד הצדק, ולרוב – במשפטים פליליים – לרעת הנאשם.

ומה נאמר כאשר נקרית בדרכו של שופט הזדמנות נדירה לעשות צדק עם הנאשם, וחיים קלים לעצמו, אבל הוא בוחר לעשות לעצמו חיים קשים, ולגרום עוול לנאשם, תוך התעלמות מההזדמנות הנדירה, אשר “מוגשת לו בכפית”?

על כך אמרינן: נותנים לך? תיקח בשתי ידיים!!!

אפשר גם להכביר מלים כיצד להגדיר שופט אשר לא לוקח – לא בשתי ידיים ולא בכלל – את הזדמנות-הפז הזאת, אבל, לעת הזאת, זה לא חיוני לענייננו.

7.              המקרה בו מדובר הוא תיק ת 4712/98, בבית המשפט לתעבורה בבאר-שבע. תיק מהירות מצוי, בו מעיד השוטר, מפעילו של המכשיר, על פי מה שהמכשיר מספק לו.

בעבירות-מהירות, כידוע, חייב המפעיל, בין השאר, לבצע בדיקות מסויימות בתחילת המשמרת ובסיומה, אבל במקרה שיתואר כאן התברר – מעדותו של השוטר-המפעיל עצמו – עלה שהוא לא ביצע במכשיר את הבדיקות הדרושות, וזה היה הדבר הראשון שהעלה הח”מ בסיכומיו.

·            העתק הסיכומים, הכרעת-הדין והליך הערעור באותה הפרשה מצורפים לבקשה זו כנספח המהווה חלק בלתי נפרד הימנה.

באותו תיק הגיש הח”מ סיכומים בכתב, על פני 12 עמודים, כאשר כבר בסעיף הראשון נאמר:

1.      בעמ’ 5, ש’ 20 ואילך, מודה המפעיל כי הוא “לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה”.

ומיד לאחריו, בסע’ 2, נאמר באותיות מודגשות:

2.      אולי כדאי להפסיק כאן, לחסוך מזמנו של בית המשפט, ולזכות את הנאשם על-אתר?

וכמובן, “לכל צרה שלא תבוא”, הוסיף הח”מ:

3.      כל האמור להלן, מעבר לדרוש הוא, ורק כחיזוק.

אבל שופטת התעבורה התעלמה, הרשיעה את הנאשם, הטילה עליו עונש לא מקובל, ואף שלחה רמז פוגע כלפי הסניגור על אשר “גזל מזמנו של בית המשפט ללא צורך”, דבר אשר הצריך ערעור לבית המשפט המחוזי, דיון בערעור (למעלה מחמישה עמודי פרוטוקול) ופסק-דין המשתרע על פני שלושה עמודים – ובסופו-של-דבר מגיע לזיכוי על סמך אותה טענה יחידה שהשופטת התעלמה ממנה.

במאמר מוסגר יצויין כי קשה להשתחרר מן הרושם כי רק משום כבודה של השופטת האריך כב’ ביהמ”ש המחוזי בפסק-דינו, ונכנס לפרטים ודברים אשר, בסופו-של-דבר, הוא כלל לא נזקק להם, אבל תהא אשר תהא הסיבה לכך – ה”דילוג” התמוה של שופטת התעבורה על הנימוק מס’ 1 (גם מבחינת המספר הסידורי וגם מהבחינה העניינית, כפי שקיבלה זאת ערכאת-הערעור) גרר מערכת שלמה לעבודה מיותרת לחלוטין, אשר ניתן לתמצתה כמזיגה רעה של בזבוז זמן שיפוטי ושל עיוות-הדין.

8.              לא, בבקשתו זו הח”מ אינו שם עצמו אפוטרופוס על ענייניו של כבוד בית המשפט, אבל העובדה שהמבוקש כאן משרת גם את עניינו של הנאשם, בנוסף לעניינו של בית המשפט אינה מצדיקה את דחייתה של הבקשה.

9.              הישארות כתב-האישום בעינו עשוייה לגרור את אחד התרחישים הבאים:

האחד –     עד אשר, בחקירה הנגדית, יישאל על מסמך פלוני יענה “כן, במקרה הוא נמצא בידי כאן”, ובמקרה הזה תיקון כתב-האישום על ידי הוספת המסמך לרשימת המסמכים שעליו להביא חופף את המציאות – וממילא לא גרם כל נזק למאשימה;

השני –      עד אשר, בחקירה הנגדית, יישאל על מסמך פלוני יענה “לא, הוא לא נמצא בידי כאן, אבל אם אדרש אוכל להביאו בפעם הבאה” – ובית המשפט יקבל את בקשתה של ההגנה ויורה לו לחזור בישיבה הבאה עם המסמך בידיו. ובמקרה הזה הסירוב לתקן את כתב-האישום גרם להטרחתו המיותרת של העד;

השלישי –  כמו בתרחיש הקודם, אבל בית המשפט לא יקבל את בקשתה של ההגנה ולא יורה לעד לחזור בישיבה הבאה עם המסמך בידיו. ובמקרה הזה יהיה צורך לזמן את עד התביעה גם כעד-הגנה במסגרת פרשת ההגנה – והסירוב לתקן את כתב-האישום גרם לא רק להטרחתו המיותרת של העד, אלא גם לצורך בפרשת-הגנה אשר ייתכן והייתה נחסכת אילו נתקבלה הבקשה;

והרביעי –  העד יענה “לא, המסמך הזה לא ברשותי, אין לי גישה אליו, וגם אם תזמינו אותי פעם נוספת, לא אוכל להמציאו”, ובמקרה הזה הנזק היחיד הוא עלותם של כמה גרגירי אבקת-טונר במדפסת של בית המשפט.

10.          אם לא היה ברור מדבריו של הח”מ בבית המשפט, מבוקש בזה להוסיף ולהבהיר:

א.            לח”מ יש עניין במשפט “טכני” קצר, אשר ייגמר ללא פרשת-הגנה, דהיינו בשלב הנו-קייס, כאשר מתוך הראיות שיוגשו במהלך פרשת התביעה והחקירות הנגדיות יתברר כי הליך ההשעייה לוקה בפגמים פרוצדורליים המאיינים אותו כליל.

ב.            הסירוב לקבל את הבקשה עשוי לגרור את המשפט לפרשת-הגנה.

ג.              לפי הדין הנוהג במקומותינו אין פרשת-הגנה “למקוטעין”, ואין הנאשם יכול לבקש זיכוי אחרי הגשת חלק מראיותיו, ולהמשיך בפרשתו אם בקשתו תידחה.

ד.            כך, למשל, אם נאשם בנהיגה בזמן הפסילה מביא ראייה לכך שכתב-האישום (בתיק בו הוא נפסל) כלל לא נחתם, או נחתם “בשם” תובע אשר ערך את כתב-האישום אבל עד להדפסתו כבר התמנה כשופט, או שבית המשפט (אשר הטיל את הפסילה) נתן גזר-דין בלי שהרשיע קודם את הנאשם, או שכל ההליך ההוא התנהל על פי “תיקון של כתב-האישום”, אחרי שכתב האישום בוטל על פי החלטה קודמת של בית המשפט, כך שלא היה מה “לתקן” (כן, היו דברים מעולם לתיאטרון האבסורד הזה בכל הדוגמאות האלה!) הנאשם לא יכול לבקש זיכוי על סמך הראיות האלה, תוך “שמירת כל הזכויות” להמשיך בפרשת ההגנה אם בקשתו תידחה.

ה.            במקרה כאמור, אם עד התביעה, לפי כתב האישום, נדרש להביא את גזר-הדין המטיל את הפסילה, והנאשם מבקש לתקן את כתב-האישום כך שהעד יביא את התיק כולו – מה שטוב לנאשם טוב גם לבית המשפט, ולמעשה טוב גם לתביעה, וצריך התובע להיות מנוול מושלם ו/או שוטה גמור כדי להתנגד לתיקון.

ו.              הבקשה הנוכחית דומה מאוד לבקשה ההיפותטית הנ”ל, של הנאשם בנהיגה בזמן הפסילה.

ז.             כיוון שפרשת-ההגנה, כאמור, לא ניתנת ל”פיצול”, לא תהיה להגנה בתיק זה הברירה, אם המשפט לא יסתיים בנו-קייס, אלא לשטוח את הגנתה על כל רבדיה – גם אלה אשר, בדיעבד, עשוי להתברר ככאלה אשר ניתן להגיע לזיכויו של הנאשם גם בלעדיהם.

ח.            כפי הח”מ הבהיר כבר, טענותיו כנגד תקפות ההשעייה בנויות לא רק על הרובד הטכני, אלא גם על הרובד הלבר-טכני, ועל התנהגויות רעות אשר מאיינות כל הליך – גם בעידן הבטלות ה”יחסית”.

ט.            הוכחת “כוונה רעה, כוונת מירמה, ידיעה וכיוצא באלה שבליבו של אדם” אינם דבר אשר קל להוכיחו, ובמיוחד כאשר להגנה אין אפשרות להעניק לעדים מעמד של “עדי מדינה” יש צורך בשלל ראיות נסיבתיות.

י.              הראיות הנסיבתיות אשר תידרשנה להגנה בתיק זה תהיינה רבות, ומעבר לזמן השיפוטי הדרוש להבאתן הן גם עשויות להעמיד במצב מבין גורמים רבים במימסד המשפטי.

יא.         אכן, יכול בית המשפט לסרב לקבל ראיות כאמור, אבל אז יאמר הציבור כי “בית המשפט מגן על עצמו ועל ‘המערכת’ כולה, וזה חלק מהקנוניה של המימסד כנגד עו”ד שמחה ניר.

האם זהו “אמון הציבור” אשר כב’ נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, מדבר בו השכם-והערב?!

יב.          ונשאלת השאלה למי כל זה נחוץ, אם אפשר לעשות צדק גם בלי להגיע לכל אלה.

יג.           וזה מביא אותנו בחזרה לסיפור של תיק המהירות של בית המשפט לתעבורה בבאר שבע (סעיף 7 לעיל, יחד עם הנספח לבקשה זו): גם בזבוז זמן שיפוטי, גם פגיעה בעשיית-הצדק!

11.          אחר כל הדברים האלה מבוקש לתקן את כתב-האישום כדלקמן:

א.            כל ה”נציגים” וה”פקידים” יינקבו בשמם.

נימוקי הבקשה: לנאשם יש אינטרס שהבאת ראיותיה של התביעה תסתיים מהר ככל האפשר, וכאשר מוזמנים “נציג” או “פקיד” ערטילאי – הדבר פותח פתח לכל מיני תקלות.

ויודגש: הנאשם ידרוש כי הגשת התיקים תיעשה באמצעות העדים עצמם, בין השאר כדי שיעידו כי הם מגישים את התיקים במלואם.

ב.            בסעיף ג.2. לכתב האישום, לפני “פס”ד” יבוא: “התיק המלא, לרבות תיקי-העזר ושאר המסמכים הקשורים בו, בו ניתן”, ובסופו יבוא: “ואת תיק הקובל הקשור בהליך הזה, לרבות כל החלטה שניתן בקשר אליו”.

ג.              בסעיף ג.3. לכתב האישום, לפני “פסק הדין” יבוא “את התיקים המלאים, לרבות תיקי-העזר ושאר המסמכים הקשורים בהם, בהם ניתן”.

נימוקי הבקשה: בסעיפים ג. 4. ואילך מבקש התובע לזמן את התיקים המלאים, ואילו בסעיף ג.2 ו-ג.3. הוא מבקש להביא רק את פסקי-הדין. אין כל הבדל, בין התיקים שבסע’ ג.2.ו-ג.3. לבין כל התיקים האחרים, וכפי שהוסבר בסע’ 10.ד. לעיל, לא מן הנמנע הוא שבתיקים יתגלו דברים אשר מאיינים פסקי-דין אשר על-פניהם, לכאורה, נראים תקינים לחלוטין.

ד.            עדת התביעה מס’ 11 (רחל מטר) תביא איתה את תיק הפנייה ליועץ המשפטי מס’ 2003-04-30038.

נימוקי הבקשה: התיק האמור יכול לעזור לעדה לרענן את זכרונה, ויש בהגשתו לבית המשפט כדי לסייע בידו להגיע לחקר-האמת ולעשות צדק.

12.          אשר על כן מבוקש לתקן את כתב-האישום, כמפורט לעיל.

שמחה ניר

  הנאשם