מה זה “סגנון מעליב ומשפיל”: גלגולו של עוד ניגון, עו”ד קשקשנות


מה זה “סגנון מעליב ומשפיל”: גלגולו של עוד ניגון, עו”ד קשקשנות




שמחה ניר, עו”ד 14.05.2006 16:03


מרסס בצרור אחד

מרסס בצרור אחד


ומה עם הסגנון שלך, מר אליקים רובינשטיין? אתה לא בחלת בביטויים כגון: “מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט” … וכעת אתה מדבר על “סדרת התבטאויות”… לא מתבייש?!




מה זה “סגנון מעליב ומשפיל”: גלגולו של עוד ניגון, עו”ד קשקשנות

ומה עם הסגנון שלך, מר אליקים רובינשטיין?

בתקופה בה שימשת כ”קובל” על פי חוק לשכת עורכי-הדין לא בחלת בביטויים כגון: “מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט” … וכעת אתה מדבר על “סדרת התבטאויות”…

איך אתה לא מתבייש, אליקים רובינשטיין?!

על הערת-אגב ספרותית נוספת אשר נולדה בפס”ד פיקהולץ, והפכה במרוצת השנים לקישקוש-בלבוש בלבוש “משפטי”

תחת הכותרת על הצורך ב”איפוק” ו”ריסון”: גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון, ראינו מה קרה מהערת-האגב הספרותית אשר נאמרה בפסה”ד על”ע 6/77, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ יצחק פיקהולץ, פ”ד לב(2), 220, שם אומר השופט שמגר:

“אין ממש בערעור זה : אין חולק כי מחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת, הן בפניותיו אל בית-המשפט והן ביחסו אל חבר למקצוע, המייצג את הצד שכנגד. אולם יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את ענינו של לקוחו כמיטב יכלתו ואם הוא סבור, בתום-לב, כי הצד שכנגד או הפרקליט המייצג אותו חטא או נהג בצורה פסולה, בלתי-הוגנת או בלתי-הולמת, עליו להביע זאת, בכתב או בעל-פה, אם כי לעולם בצורה מנומסת ומרוסנת. למותר להוסיף, כי אם לא יעשה כן לא יוכל להגן על הענין של לקוחו, שהופקד בידיו הנאמנות. אין פירושו של דבר, כאמור, כי הפרקליט רשאי לנקוט בסגנון מעליב ומשפיל ולענין נוסח הדברים קובעת אמת-המידה של פרקליט שהוכשר ושאומן במקצועו ולא להט רצונו וחריפות לשונו של הלקוח. אך אם מתחייבת בנסיבות הענין טענה עובדתית, שיש בה משום הבעת בקורת, אף אם קשה היא, על התנהגותו של הפרקליט של הצד שכנגד, הרי אין עורך-הדין רשאי לחוס על חברו למקצוע, אך ורק בשל הזיקה המקצועית האמורה בין השניים, אלא עליו להביע דברים כהווייתם”.

(ההדגשות הן שלי).

עוד ראינו שם כי ה”ראציו” של המובאה הזאת הוא שעורך-דין חייב להביע את ביקורתו, כאשר הדבר נחוץ לעניינו של הלקוח, אפילו אם בכך הוא פוגע בחבריו-למקצוע, אבל, בבחינת “שלא תחשבו שאני מזלזל בחובתו של עורך-הדין להתנהג יפה”, הוא מוסיף, כהערות-אגב, את הדברים אותם הדגשתי במובאה דלעיל.

עמדנו על כך שעיון מדוקדק במובאה דלעיל מלמדנו כי השופט שמגר “משחק פינג-פונג עם עצמו” לפחות שלושה “משחקונים” של אמנם-אבל, אמנם-אבל, אמנם-אבל, כאשר ה”אבל” אינו נחוץ לתוצאה הסופית, וממילא הוא, כאמור, בגדר הערת-אגב.

בהמשך עמדנו גם על כך שעל אמירות-אגב אי-אפשר לערער, במיוחד כאשר ה”נפגע” מהן (אם בכלל) הוא הצד הזוכה בהליך המשפטי, ולא כל שכן כאשר הן נאמרות על ידי הערכאה העליונה, אשר עליה אין ערעור עוד, אבל כאשר אמירות-אגב משמשות יסוד “מובן מאליו” להלכות גרועות ובלתי-נסבלות, את הנפלים הדפקטיביים האלה כבר אי-אפשר להחזיר אלי-רחם.

מכאן המשכנו וראינו כיצד עניין ה”איפוק” וה”ריסון”, אשר נולד כהערת-אגב “ספרותית” בפסק-דין מזכה, אבל צמח והיה לצרה צרורה בפני עצמה, רעה-חולה שאינה ניתנת לריסון. חלק מהקשקשנות של המימסד המשפטי בעניין ה”סגנון”.

כך סיימנו את הדיון בביטוי הספרותי אשר נולד בפס”ד פיקהולץ:

ומכאן ועד לפסה”ד בעניין עו”ד שרה מזרחי משנת 2004 – פסק הדין אשר עמד במרכזו של המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות הנ”ל – הדרך הדמגוגית לסתימת-הפיות סלולה למישרין: כמעט שלושים שנה מאז אמירת-האגב הספרותית אשר בפסק-הדין המזכה שניתן בפרשת פיקהולץ – שלושה עשורים אשר במהלכם היא הפכה מאמירה ספרותית לקישקוש-בלבוש בלבוש “משפטי”.

אגב הדיון באמירת-האגב הזאת התעכבנו על אחד הביטויים אשר נכללו בה:

והוא הדין גם ב“סגנון מעליב ומשפיל”: האם פנייה אל שופט בגוף שני היא “סגנון מעליב ומשפיל”? בגרמניה, מן הסתם, כן. בארץ – אני לא יודע מה יפסוק בית המשפט העליון (עוד על בעיית הנימוס וחופש הביטוי בפרק ח’, למאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת פיות).

מה זה “סגנון מעליב ומשפיל”?

כיוון שגם הביטוי “סגנון מעליב ומשפיל” התגלגל מהערת-האגב שבפס”ד פיקהולץ לאבן-הראשה בפס”ד שרה מזרחי, מן הראוי לייחד לביטוי הזה מאמר נפרד.

נניח שאנחנו אומרים לשופט: אדוני הורשע בעבר בקבלת שוחד.

למשמע הדברים האלה השופט יכול להרגיש את עצמו נעלב ומושפל כמה שהוא רוצה – בפרט אם העובדה הזאת אכן נכונה – ויכול אפילו להיות שזה לא יפה, לא ראוי ולא חוקי להגיד לשופט דבר-אמת כזה …

אבל מה עניין ה”סגנון” לאמירה הזאת? הרי אמירה כזאת (“הורשע בעבר ב…”) הינה מנת-חלקו של כל תובע במשפט פלילי, בשלב הטיעון לעונש, ואם יש בה “סגנון מעליב ומשפיל”, פשיטא שאסור לו, לתובע המקפיד על סגנונו, למנות את הרשעותיו הקודמות של הנאשם – גם במסגרת הטיעון לעונש …

ונניח שהעובדה הזאת אינה נכונה, והשופט מעולם לא הורשע בקבלת שוחד: במקרה הזה האמירה אכן חמורה ביותר, אבל לא בגלל ה”סגנון”, אלא בגלל תוכנה הכוזב.

הבה נתאר עכשיו מצב בו האמירה אכן אינה נכונה, אבל הדברים ניתנים להבהרה על-אתר. נניח שאתה אומר לאהרן ברק אדוני הורשע בקבלת שוחד, והוא מתקן אותך על-אתר: אדוני טועה. מי שהורשע בקבלת שוחד היה אהרן ברק אחר, שהיה נשיא בית המשפט העליון 50 שנה לפני, כשאני עוד הייתי ילד. אדוני יראה את תאריך פסק-הדין …

נניח שלמשמע הדברים האלה, ה”האשמה” הזאת, אהרן ברק מתגלגל מצחוק: אדוני שאב את הסיפור הזה ממחזה הדוקודרמה של שמחה ניר, אבל כבר בבג”ץ גיורא סנש קבענו כי במחזות כאלה למעשה הכל מותר.

הנה, בשתי הדוגמאות האלה הסגנון הוא אותו הסגנון, הבדייה היא אותה הבדייה – אבל ה”מושפל ונעלב”, משום-מה, לא נעלב, וגם לא מרגיש את עצמו מושפל …

ובחזרה לפס”ד שרה מזרחי

ראינו שהתיבה “סגנון מעליב ומשפיל” היא חלק מאמירת-האגב הכוללת גם את התיבה “סגנון מאופק ומרוסן” – שתי התאומות-הסיאמיות אשר נולדו בפס”ד פיקהולץ והגיעו יחדיו עד פס”ד שרה מזרחי.

הנה העובדות, כפי שפורטו על ידי השופט אליקים רובינשטיין:

א.    העובדות בערעור זה אינן שנויות במחלוקת: בכתבי בי דין שהגישה המשיבה במסגרת הליך שיפוטי, נכללה סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט. בין אלה נכללו התבטאויות כלפי עורך-דין (קרוב משפחה) כגון “ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב, אישרו בחתימתו והגישו לבית המשפט”. ובמקום אחר נאמר, כי הוא “ממשיך… בסילוף גס של העדויות”, כי הוא “ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”. ועל בית המשפט נכתב על ידי המשיבה: “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”; “בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”; “קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים ….. ללא כל אוביקטיביות”, “בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…

בואו נפריד, אחת-לאחת, את ה”פנינים” אשר הקפיצו על רגליהם האחוריות את אניני-ה”סגנון” האלה, אשר “בכתבי בי דין שהגישה המשיבה במסגרת הליך שיפוטי”:

1.              עורך-דין (קרוב משפחתה) כגון “ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות” …

נו, אז מה? יכול להיות שהיא צודקת, ויכול להיות שהיא לא צודקת.

אם היא צודקת – צריך לתלות (“לצמיתות או לפחות לעשר שנים”) את עורך הדין שעשה זאת, ואם היא לא צודקת – יש לתלות אותה, אבל לא על ה”התבטאות” או על ה”סגנון”, אלא על האשמת-השווא שהטיחה בחברה-למקצוע (כפוף, כמובן, לשאלת תום-הלב וכו’).

אבל הפואנטה היא שעורכת-הדין כלל לא הואשמה על הטחתן של האשמות-שווא בחברה המלומד (ואם הייתה מבקשת להוכיח “אמת דיברתי” – לא היו נותנים לה).

2.              “… וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו …” …

נו, אז מה? תצהיר עורכים כדי להגיש לבית המשפט, בין במצרף לכתב-טענות, בין כראייה בפני עצמה, ולא כדי למסגרו ולתלותו על הקיר, ומה הפסול בכך שעורכת-הדין ציינה את העובדה הטכנית הזאת?

3.              “בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב …”.

אכן, זו כבר האשמה חמורה, אבל האשמה עובדתית בלבד, ועורכת-הדין, כאמור, לא הואשמה בהטחתן של האשמות-שווא.

4.              “… אישרו בחתימתו והגישו לבית המשפט”.

גם כאן נשאלת השאלה: נו, אז מה? תצהיר אשר אינו מאושר בחתימתו של עורך הדין (או בחתימתו של אדם אחר המוסמך לכך) אינו “תצהיר” אלא לכל היותר “טיוטה”, וכאמור לעיל את התצהיר עורכים כדי להגיש לבית המשפט, וגם כאן נשאלת השאלה מה הפסול בכך שעורכת-הדין ציינה זאת.

5.              (עורך הדין הנ”ל) “ממשיך… בסילוף גס של העדויות” …

והשאלה היא במה חטאה כאן עורכת-הדין. האם באמירה שחברה המלומד “ממשיך” בסילוף וכו’, כאשר הסילוף וכו’ היה רק “חד פעמי”, ולא “נמשך”, באמירה שחברה ממשיך ב”סילוף” כאשר, למעשה, הוא המשיך במשהו אחר, ולא ב”סילוף”, או באמירה שחברה ממשיך בסילוף “גס” של העדויות, כאשר הסילוף הזה לא היה גס, כלל-ועיקר? ואולי חטאה הוא באמירה שחברה ממשיך בסילוף גס של העדויות, כאשר, למעשה, הוא המשיך בסילוף גס – אבל לא של ה”עדויות”, אלא של משהו אחר?!

6.              … כי הוא “ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר …”.

נו, ומה כאן? הסיפא של הדברים “העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר” הוא בסך-הכל “reference” לדברים שכבר נאמרו קודם לכן, והאמירה שחברה “ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל” – היא עצמה אמירה עובדתית, אולי נכונה, ואולי לא (ולכך נתייחס בהמשך).

7.              “ועל בית המשפט נכתב על ידי המשיבה: ‘נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים'”;

אז יש לי הפתעה בשבילך, כבוד השופט אליקים רובינשטיין: את האמירה “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את  …” אפשר להחיל – במידה זו או אחרת – על כל שופטי ישראל, ואני מוכן להמר על כך שגם אתה, בתיק המסויים הזה, לא ממש התעמקת בכל טענותיה של המערערת.

ומה הפלא, אחרי שהממונה על התנהגותכם, השופטים, הטובה-למי שטרסברג-כהן אומרת, מהמקפצה, כי “התעלמות מכוונת של שופטים מטענות היא לגיטימית“?

והאם, לצורך ה”נראה כי … לא קרא …”, יש נפקא מינה אם כבוד בית המשפט קורא בעיון ולא מתייחס, או שלא קורא בכלל?!

לא, כבודו: כאשר בית המשפט לא מתייחס לטענות, אפשר בהחלט לומר כי “נראה” שהוא כלל לא קרא אותן!

8.              “בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”;

Oh, yeah!!!: הטענה הזאת מועלית בכל הליכי-הפסלות, ולרוב היא נדחית, אבל היא טענה לגיטימית, ואיש לא מתריס בפני הטוען אותה “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!

9.              “קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים …”;

נו, כבוד השופט אליקים רובינשטיין: זה חדש בשבילך? האם באמת עוד לא ראית החלטות שיפוטיות שהן עבודת copy-paste של טענות אחד הצדדים, תוך התעלמות מטענות הצד-שכנגד, או שאתה רק מיתמם?!

10.          ללא כל אובייקטיביות …”;

ראה לעיל.

11.          “בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…

הופה!!! מהו, לדעתך, כבוד השופט אליקים רובינשטיין, הדין כאשר שופט בבית משפט מחוזי, דן יחיד, יושב כערכאת-ערעור על שופט-תעבורה מקצועי ובעל-ותק, כאשר הוא – שופט הערעור – מעודו לא ניהל אפילו תיק תעבורה אחד? האם אתה, כשהיית שופט בביהמ”ש המחוזי, לא ישבת כערכאת-ערעור על שופטי-תעבורה שהיית “קטן עליהם בכמה המספרים”?!

אכן, זה ממש לא נעים כשמביאים, כנימוק-מחזק לערעור, את הטענה שהשופט עליו הערעור שגה בגלל חוסר-ניסיונו, אבל אתם-עצמכם כבר אמרתם שחופש-הביטוי כולל גם את החופש לומר “דברים מקוממים ומרגיזים”!

והאם ציון חוסר-ניסיונו של השופט, בחזקת-עובדה, הינו “סגנון מעליב ומשפיל”, או הבעת “דברים כהווייתם”, דבר שהוא לגיטימי – גם לשיטתך?!

על ביזיונו של כלל 34(א) לכללי האתיקה של עורכי-הדין

כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ”ו-1986, זה לשונו:

34. איסור הטעיה

(א)      לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעין שאינה נכונה.

(ב)      האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי למנוע הכחשה בכתב טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי.

מטרתו של הכלל ברורה: לעורך-דין אסור לעשות “צחוק מהעבודה”. עורך-דין חייב לטעון רק דברים שהוא מאמין בהם, והחתירה ל”ניצחון ליטיגאנטי” אינה מטרה אשר לשמה מותר לעורך-הדין להתבזות בטענות שהוא-עצמו יודע שהן לא נכונות.

כך, למשל, עורכי-הדין שי ניצן ואתי כהנא מפרקליטות המדינה, אשר נר-הצדק לרגליהם, והם לעולם לא יטענו טענות שהם יודעים כי הן אינן נכונות – אפילו יביא הדבר להפסד בתיק ששווה למדינה מיליונים, עשרות מיליונים ואפילו מאות מיליונים.

כלל 34(ב) הוא חריג לעיקרון האמור, והוא נובע מכך שלנאשם (במשפט פלילי) או לנתבע (במשפט אזרחי) מותר להכחיש הכל, וה”הכחשה” אינו “עדות” אלא רק הצגת-עמדה הדורשת מהצד-שכנגד להוכיח את העובדות המוכחשות.

כך, למשל, אם הנאשם מתוודה בפני עורך-דינו כי אכן עבר את העבירה, עדיין מותר לו, לעורך-הדין, לכפור באשמה, בשם לקוחו (אבל, כמובן, אסור לו להדריך את הלקוח למסור עדות-שקר מעל דוכן העדים – נושא אשר שייך לסוגייה אחרת לחלוטין).

כאשר עורך-דין מטעה את בית המשפט, וגם עושה זאת בסגנון לא-ראוי, אין מחלוקת כי ההטעייה היא העבירה העיקרית, והפן ה”סגנוני” הוא השולי, ואם מוסדות האתיקה של עורכי-הדין עוצמים עיניים מההטעייה, ונטפלים אל ה”סגנון”, הם עושים מלאכתם רמייה – במיוחד כאשר המלים המהוות את העבירה הן אותן המלים.

תרחיש-לדוגמה בבית המשפט:

עו”ד א’:      חברי המלומד מטעה את כבוד בית המשפט. הוא לא שלח לי שום מכתב, ולא קיבלתי ממנו שום מכתב, בשנה האחרונה.

עו”ד ב’:      מי שמטעה את כבוד בית המשפט הוא דווקא חברי המלומד. אני מציג אישור-מסירה בחתימתו האישית של חברי, לפני שבוע בדיוק.

בית המשפט לעו”ד א’: מה תגובתו של אדוני לדברים האלה?

עו”ד א’ (משפיל מבטו).

ועכשיו תארו לעצמכם שמוסדות האתיקה של הלשכה מגישים נגד עו”ד א’ קובלנה משמעתית רק על הפן ה”סגנוני” של האמירה (חברי המלומד מטעה את כבוד בית המשפט…”, ולא על עצם ההטעייה של בית המשפט.

השאלה המיידית הנשאלת היא את מי, ובכמה, שיחד עו”ד א’ – כי הסבר אחר לכך אין.

מי האשים את מי, ובמה, בפרשת עו”ד שרה מזרחי?

מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון אנו למדים כי עורכת-הדין הנאשמת (והמשיבה בביהמ”ש העליון) ייחסה לעורך-הדין של הצד-שכנגד מעשים חמורים, העולים כדי הטעיית בית המשפט, בניגוד לכלל 34(א) הנ”ל.

מאידך לא מן הנמנע שכל הדברים שייחסה לחברה המלומד לא היו ולא נבראו, וממילא היא-עצמה הטעתה את בית המשפט, ובכך דווקא היא הייתה זו אשר ביצעה עבירה לפי כלל 43(א).

אני מנחש כי השאלה מי בפועל הטעה את בית המשפט ענייניה את מוסדות הלשכה כקליפת-השום, אבל בואו נעשה תרגיל אינטלקטואלי, עם כמה הנחות-עבודה:

הנחת-עבודה א’: שני עורכי-הדין הועמדו לדין משמעתי, עו”ד שרה מזרחי – על ההטעייה, ועל ה”סגנון”, ועורך-הדין השני – רק על ההטעייה (כי אנחנו לא יודעים באילו ביטויים הוא השתמש).

הנחת-עבודה ב’: עורך-הדין השני הורשע בהטעיית בית המשפט;

הנחת-עבודה ג’: עורכת-הדין שרה מזרחי הוכיחה כי אמת דיברה, ולכן זוכתה מההאשמה של הטעיית בית המשפט, ומשכך הווה לא נותר לדון אלא בשאלה ה”סגנונית”, או, במה שהוגדר ע”י השופט אליקים רובינשטיין כ“סדרת התבטאויות”.

ובמלים אחרות: מתוך הנחה שכל מילה בדבריה אמת היא – האם יש בהם פגם-שב”סגנון”?

הבה נבחן את אותה “סדרת התבטאויות” לאור ההנחה הזאת:

1.              עורך-דין (קרוב משפחתה) כגון “ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות” …

נו, אז מה? אם הוא באמת “ערך וכלל טענות כוזבות” – איזו “התבטאות” פסולה יש כאן?

2.              “… וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו …” …

נו, אז מה הפסול בכך שעורכת-הדין ציינה את העובדה הטכנית הזאת?

3.              “בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב …”.

אכן, זו כבר האשמה חמורה, אבל כעת אנחנו יודעים כי האשמת-אמת היא, ולא “התבטאות”, ר”ל.

4.              “… אישרו בחתימתו והגישו לבית המשפט”.

ראו הערה לסעיף 2.

5.              (עורך הדין הנ”ל) “ממשיך… בסילוף גס של העדויות” …

כמו בסעיף 1, לעיל: אם עורך הדין הנ”ל באמת “המשיך בסילוף גס של העדויות” – איזו “התבטאות” פסולה יש כאן מצד עורכת-הדין אשר ציינה זאת?

6.              … כי הוא “ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”.

אותו הדבר: אם אותו עורך-דין “ידע ויודע” עובדות המראות שהעובדות אשר בתצהיר שערך כוזבות הן – באיזו “התבטאות” חטאה עורכת-הדין אשר חשפה את ההטעייה?

7.              “ועל בית המשפט נכתב על ידי המשיבה: ‘נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים'”;

תשאלו, מן הסתם, איך יודעים שכבוד בית המשפט “לא קרא…” וכו’: לבד מהנחת-העבודה שעורכת-הדין זוכתה מאשמת ה”הטעייה”, לפעמים ישנן הוכחות ברורות לכך, כגון שהסיכות אשר סגרו תשובת התובעים כלל לא נפתחו, כמו במקרה של שופטת-התעבורה ארנה שדמי.

ושוב נשאלת השאלה: אם כבוד בית המשפט אכן לא קרא (או שנראה כי לא קרא) את תשובת התובעים – באיזו “התבטאות” חטאה עורכת-הדין אשר חשפה את הדבר?

8.              “בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”;

נו, ואם כבוד בית המשפט אכן גילה “גישה בלתי אובייקטיבית” – באיזו “התבטאות” חטאה עורכת-הדין אשר ביטאה “דברים כהווייתם”?

9.              “קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים …”;

נו, כבוד השופט אליקים רובינשטיין: אם ביה”ד המשמעתי עשה “סופר אימפוזיציה” וגילה חפיפה מדוייקת בין קביעות בית המשפט לבין סיכומי ב”כ המשיבים, תוך התעלמות מכל הפירכות שבהם – במה חטאה עורכת-הדין אשר ציינה זאת בערעור שהגישה?!

10.          ללא כל אובייקטיביות …”;

ראה לעיל, סע’ 8.

11.          “בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…

הבה נעשה כאן תרגיל אינטלקטואלי “פנימי” לזה בו אנחנו נמצאים כעת: נניח שאותו השופט, חדשים מספר לאחר מכן, בתיק אחר של בעלי-דין אחרים, היכה על-חטא, וציין כי בעבר, בגלל חוסר ניסיונו, הוא עשה את השגיאה הזאת-והזאת (עליה הצביעה עורכת-הדין מזרחי), עליה הוא מצטער, ומקווה שבאותם התיקים בהם שגה, ערכאות-הערעור תיקנו את שגיאותיו.

ואם עורכת-הדין שרה מזרחי צדקה גם בכך – איזה עונש מגיע לה?!

הנה כי כן, כאשר בוחנים את אותם הדברים באספקלריא של האמת העובדתית, מה שהוגדר על ידי השופט רובינשטיין כ”סדרת התבטאויות” ב”סגנון מעליב ומשפיל” מתגלה כעת כ”סדרת עובדות”, וכל הטענות ה”סגנוניות” מתגלות כבוקי-סריקי.

“סגנון”?!

תחת הכותרת על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון” חשפתי את הסיפור המפתיע, המדהים, המרתק והלא-יאומן כיצד עו”ד שמחה ניר, זה אשר כל המימסד המשפטי אורב לו מעבר לכל פינה, עומד מול שלושה שופטים בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין, וחוזר על ה”סצינה” הזאת גם מול שלושה שופטים בבית המשפט העליון, ואומר “מהמקפצה”:

אני רוצה לפתוח את הדיון הזה בהצהרה, ונראה אם תעשו לי משהו: השופט אברהם בייזר השתטה!!!

וכמו שציינתי שם – לא שלושת חברי בית הדין ולא ב”כ הקובל (נציגם של אילן (“הביטוי ‘פירות באושים’ אינו חורג מהמותר”) בומבך ושות’) לא קפצו על רגליהם האחוריות, ולא התריסו כנגדי את הבאיזה סגנון אדוני מדבר!!! הידוע שלהם. הם אפילו לא אמרו, לא מייד, ולא בפסק-הדין, כי “עו”ד ניר עדיין לא מודע לחומרת מעשיו, והוא ממשיך בהשמצותיו, ובסגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מאופק ובלתי מרוסן”, או משהו בדומה לכך.

על ההצהרה הזאת חזרתי גם בעת הדיון בערעור בבית המשפט העליון, וגם שם השמיים לא נפלו, ואיש לא קפץ על רגליו האחוריות.

ואתם הלא תשאלו הא-כיצד זה ששמחה ניר, “עוכר-מערכת-המשפט”, מכניס צלם להיכל, והכוהנים – כוהני ה”סגנון” הכשר-למהדרין – נאלמים דום?

וזה ההסבר שנתתי לשאלה מדוע איש לא זעק שמיים-וארץ כאשר שמחה ניר אמר את הדברים האלה: משום שעובדת השתטותו של השופט אברהם בייזר כבר הייתה בגדר הקונסנסוס הלאומי או המשפטי.

משום שזה כבר היה בגדר הבון-טון.

ומה  אנו למדים מכך?

אנו למדים שאם אתה בתוך הקונסנסוס הלאומי, או שאני מסכים עם דבריך, הרי יש בכך משום –

“טענה עובדתית, שיש בה משום הבעת בקורת, אף אם קשה היא, על התנהגותו של הפרקליט של הצד שכנגד”,

אשר לגביה –

“אין עורך-הדין רשאי לחוס על חברו למקצוע, אך ורק בשל הזיקה המקצועית האמורה בין השניים, אלא עליו להביע דברים כהווייתם”,

ואילו אם אתה מחוץ לקונסנסוס הלאומי, או שאני לא מסכים עם דבריך, הרי יש בכך משום “סגנון מעליב ומשפיל” …

נו, באמת! כמה אפשר לסבול את הקשקשנות הזאת?!

“מעליב ומשפיל”?!

ראינו לעיל כי אם הדברים אשר אמרה עורכת-הדין שרה מזרחי הם נכונים, הרי אין בהם כל בעייה של “סגנון”, וממילא אי אפשר לדבר על “סגנון מעליב ומשפיל”.

ובאשר לעצם ההעלבה וההשפלה, אין לנו אלא לחזור על מה שאמרנו לעיל, לגבי השופט שאנחנו מזכירים לו שהוא הורשע בעבר בקבלת שוחד. אם עורך-הדין אכן הטעה את בית המשפט, הוא יכול להרגיש את עצמו נעלב ומושפל כמה שהוא רוצה – אבל הוא הרוויח את זה ביושר.

ומה עם הסגנון שלך, מר אליקים רובינשטיין?!

בתקופה בה שימשת כ”קובל” על פי חוק לשכת עורכי-הדין לא בחלת בביטויים כגון: “מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט” … (ראה הארץ, 8.2.1999), ואני את מכתבי אליך מיום 23 לאותו החודש, באותו עניין, סיימתי במלים: אני מצפה מאדוני שימצא דרך לחזור בו מהסגנון הבוטה והמשתלח הזה.

ואתה אפילו לא טרחת לענות לי.

וכעת אתה מדבר על “סדרת התבטאויות”…

איך אתה לא מתבייש, אליקים רובינשטיין, לדבר על “סדרת התבטאויות”, כאשר אתה מרסס בצרור אחד את אלה:

“מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט” …

אליקים רובינשטיין, איך אתה לא מתבייש לדבר על “סדרת התבטאויות”?!

ומה חלקם בפרשה הזאת של הנשיא אהרן ברק והשופטת מרים נאור?

חבריו להרכב אשר נתן את פסק-הדין בפרשת שרה מזרחי היו הנשיא אהרן ברק והשופטת מרים נאור, אשר “תרמו” את ה“אני מסכים” שלהם.

והרשו לי לשאול שאלת-תם, ברוח הטקסט אשר עמד במרכז פסק הדין: האם “נראה כי כבוד השופטים ברק ונאור לא קראו את פסק-הדין לו הם נתנו את ה’אני מסכים'” שלהם, וחתימתם על פסק-הדין “הינה למעשה חזרה בעיניים עצומות על פסק-דינו של השופט רובינשטיין”, או שהם בחנו בקפידה כל אות, כל פרט ותג, בפסק-הדין, ושוכנעו עמוקות בנכונותו?

את האמת, כמובן, לא נדע לעולם, אבל השאלה הנגזרת מהשאלה הקודמת היא מה יותר גרוע, מבחינתם – אימוץ בעיניים עצומות של פסק-הדין הזה, או אימוץ-מדעת שלו.

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר