על”ע 736/04 – הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ שרה מזרחי, עו”ד

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/43261
 
14.05.2006 15:31

סדרת התבטאויות

סדרת התבטאויות

ערעור על זיכוייה של המשיבה על ידי ביה”ד הארצי של הלשכה


 

על”ע 736/04 – הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ שרה מזרחי, עו”ד

 

ערעור על זיכוייה של המשיבה על ידי ביה”ד הארצי של הלשכה

 

 

על”ע 736/04 – הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ שרה מזרחי, עו”ד . תק-על 2004(3), 11.

 

========================================

 

על”ע 736/04

 

הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

 

נ ג ד

 

שרה מזרחי, עו”ד

 

 

בבית המשפט העליון

 

[05.07.2004]

 

 

 

כבוד הנשיא א’ ברק

 

כבוד השופטת מ’ נאור

 

כבוד השופט א’ רובינשטיין

 

 

 

ערעור על פסק דינו של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין שניתן ביום 23.12.03 בתיק בד”א 78/03

 

בשם המערער – עו”ד עמוס ויצמן

 

פסק-דין

 

כב’ השופט א’ רובינשטיין:

 

רקע

 

א.    העובדות בערעור זה אינן שנויות במחלוקת: בכתבי בי דין שהגישה המשיבה במסגרת הליך שיפוטי, נכללה סדרת התבטאויות נגד המתלונן ונגד בית המשפט. בין אלה נכללו התבטאויות כלפי עורך-דין (קרוב משפחה) כגון “ערך וכלל טענות מהותיות כוזבות וצירף את תצהיר הנתבעים שנערך על ידו, בידעו מידיעה אישית שהוא כוזב, אישרו בחתימתו והגישו לבית המשפט”. ובמקום אחר נאמר, כי הוא “ממשיך… בסילוף גס של העדויות”, כי הוא “ידע ויודע מידיעתו האישית עובדות רבות הסותרות בעליל, בצורה קיצונית, את העובדות המהותיות הכוזבות שציין בתצהיר…”. ועל בית המשפט נכתב על ידי המשיבה: “נראה כי כבוד בית המשפט לא קרא את תשובת התובעים”; “בכל מהלך הדיון ניכרה גישה בלתי אובייקטיבית של כבוד בית המשפט”; “קביעות בית המשפט בדבר מהימנות העד הינן למעשה חזרה בעיניים עצומות על סיכומי ב”כ המשיבים ….. ללא כל אוביקטיביות”, “בהיותו שופט חדש כחודשיים לאחר מינויו”…

 

ב.    המערער ייחס למבקשת סדרת עבירות בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין תשכ”א-1961 (להלן: חוק הלשכה) וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ”ו-1986 (להלן: כללי האתיקה), ובתוכן העדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, התנהגות בלתי חברית, מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת.

 

ג.     בית הדין האזורי של הלשכה (עוה”ד נ’ קנת, י’ כץ וא’ רוזנברג) הרשיע את המשיבה בחלק מן העבירות שיוחסו לה (תוך דעת מיעוט בחלק מן העבירות). המשיבה הורשעה בעבירות של העדר יחס כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, (כללים 2 ו-32 לכללי האתיקה), התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע (כלל 26 לכללי האתיקה) והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע (ס’ 61 (3) לחוק הלשכה). נוכח ותקה ועברה הנקי של המשיבה והנסיבות של התדיינויות משפחתיות, הקל בית הדין בעונשה והטיל עליה נזיפה ותשלום הוצאות בסך 1,000 ש”ח.

 

ד.    בבית הדין הארצי נהפכה הקערה וערעורה של המשיבה נתקבל, תוך הנמקות שונות של חברי ההרכב. אחד מחברי המותב (עו”ד צבי פומרוק) סבר כי הביטויים בהם השתמשה המשיבה היו “נסבלים” להבדיל מ”רצויים”, אף אם סגנונם לא היה “אופטימלי” ו”יכלה להשתמש בביטויים אשר רמת חומרתם פתוחה”; בהיותה צד להליכים, היתה המשיבה זכאית להעלות טענות אלה. חברה בבית הדין (עו”ד יהודית אשד) ציינה, כי אין רלבנטיות במאטריה דנן ככלל, למעט במקרים חריגים, לשאלה אם נכונות העובדות שנאמרו או נכתבו, אלא אם ההתנהגות חרגה ממתחם המותר, ובמקרה זה הייתה החריגה גבולית, הביטויים “אינם חריפים או גסים, לא סגנון של שוק, לא גידוף וגם “הכפשה” היא הגדרה מוגזמת לגביהם. מדובר בעיקר באמירות מיותרות, רמיזות חסרות טעם”, הנמצאות בנקודת הגבול. אב בית הדין (עו”ד י’ מלמן) סבר כי הדברים שנאמרו כלפי הצד שכנגד היו במסגרת הגבול המותר, הדברים שנאמרו כנגד בא כוחו היו “בתחום האפור האפלולי, מאוד מאוד קרוב לגבול האסור, אך עדיין לא מעבר לכך”, נוכח היותה של המשיבה בעצמה צד להליך וכך גם בא כוחו של הצד שכנגד. ובאשר לבית המשפט, הדברים נכתבו, “בסגנון שניתן וצריך היה למתנו” אך הייתה זו ביקורת חריפה שלא חרגה מגדר המותר, שהרי גם בבקשות פסילה כלפי שופטים נטען חוסר אוביקטיביות. אמירות כי בית המשפט “לא קרא את תשובת התובעים” והיותו “שופט חדש”, חרגו מגבול המותר, אך בגלל מעורבותה האישית של המשיבה בתיק (דהיינו, שאין אדם נתפס על צערו – א”ר) יש מקום לזכות.

 

ה.    הועד המחוזי עירער לבית משפט זה, בנימוק כי כללי האתיקה חלים על עורך-דין אפילו הוא מייצג את עצמו, והיה בדברים משום הכפשה העולה כדי עבירה משמעתית.

 

ו.     בפנינו טענה המשיבה, כי חלק מן הביטויים בהם השתמשה הם על גבול המותר, והדברים שנאמרו נגד השופט יכולים להיאמר בהליך פסילה. כן נדרשה לעינוי הדין, שכן המדובר בפרשה שראשיתה ב-1998.

 

דיון

 

ז.     בית המשפט הוא זירת ויכוח העלול, מטבע האנוש, להתלהט. המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל פה. זו עלולה, במיוחד בעל פה, אך גם בכתב, להגיע לכלל התלהמות. לפיכך נקבעו, בחוק לשכת עורכי הדין ובכללי האתיקה, וכך גם במדינות תרבות אחרות, נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות. אכן, הם מגבילים את חופש הביטוי במידה מסוימת, אך יש הכרח בהם. לענייני המשפט, הריהם בחינת שלומה של מלכות, “שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו” (ר’ חנינא סגן הכהנים, משנה אבות ג, ב’). המקצוע המשפטי, שכוחו בפיו ובעטו, וההתנצחות מצויה בו תדיר, זקוק במיוחד לכללים כאלה, גם אם לא היו מזיקים גם בתחומים נוספים. הלשכה אמונה על כיבודם, וכך בית משפט זה כערכאת ערעור. לפרהסיה הציבורית הישראלית נטיה להתלהמות, לכן נוספת חובת עורך הדין באשר להתנהגותו, לרבות המילולית, בכתב ובעל פה, לחובתו של מי שאינו עורך דין, לנהוג בדיבורו על פי החוק, פן יילכד בהליכי לשון הרע הפליליים והאזרחיים וכיוצא בהם. משנה תוקף מתווסף לכך בזכרנו, כי על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, בין הפרסומים המותרים מצוי (סעיף 13(5)) “פרסום על ידי בעלי דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון… (בפני שופטים – א”ר)”. דבר אחרון זה מצדיק הקפדה יתרה, וכבר נפסק, כי “יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגות של עורך דין במצב כלשהו”, למשל מילות גידוף, אבל במקרים גבוליים טעון הדבר בדיקה (הנשיא שמגר, על”ע 5/85 מרים שמש נ’ הועד המחוזי בת”א, פ”ד מ(2) 721, 724).

 

ח.    ועוד באשר לצורת הביטוי – “מחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת הן בפניותיו אל בית המשפט והן ביחסו אל חבר למקצוע … יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את עניינו של לקוחו כמיטב יכולתו, ואם הוא סבור בתום לב, כי הצד שכנגד חטא, עליו להביע זאת. אין פירושו של דבר, כי הפרקליט רשאי לנקוט בסגנון מעליב ומשפיל… אם מתחייבת הבעת ביקורת, אף אם קשה היא… עליו להביע דברים כהוייתם…”, אך לא להשתמש בתארי גנאי בלתי נחוצים (מתוך על”ע 6/77 הועד המחוזי ת”א נ’ פיקהולץ, פ”ד ל”ב(2) 220, 223-222); ר’ גם קלינג, אתיקה בעריכת דין, 506-505; ושם 509-508 בעניין יחס חברי בין עורכי הדין. ר’ גם דברי בית משפט זה (מפי השופטת שטרסברג-כהן) בעל”ע 8838/00 ניר נ’ הועד המחוזי ת”א, פ”ד נו(2) 163): “עורך הדין המשתייך לציבור עורכי הדין מקבל עליו חובות, לרבות חובות בקשר להתנהגותו ולהתבטאויותיו”.

 

ט.    על פי הפסיקה, העבירה של מעשה התנהגות שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין (ס’ 61(3) לחוק הלשכה). ולענייננו גם שאר העבירות המקבילות – באה “לתכלית הראויה של שמירת ייעודם של עורכי הדין, כדי שהציבור יוכל לתת בהם אמון. אם זו התכלית של עצם הנורמה להתנהגות, הרי אין שוני בין התנהגות בלתי הולמת של עורך דין בקשר לענין מקצועי לבין התנהגות שאינה קשורה בעבודתו המקצועית. הציבור אינו מדקדק במקור המעשה, אם אישי הוא או שמא נעשה על ידי עורך הדין כפרקליט… המבחן היחיד צריך להיות אם אותה התנהגות אינה הולמת את מעמדו כעורך דין. אם ההתנהגות פוגעת במעמדו כעורך דין, לא צריכה להיות חשיבות להקשר שבו מצאה ההתנהגות ביטוי” (קלינג, שם, 495). בין היתר מובאת כדוגמה הרשעתו של עו”ד שפירסם כתבה אשר היה בה משום פגיעה מכוונת להשפלת מוסד הנשיאות (על”ע 8/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ פלוני, פ”ד לו(1) 756, 761). עוד נפסק, והדבר רלבנטי כמובן לענייננו, כי גם עו”ד המייצג את עצמו אינו יכול להתנער מכללי האתיקה (ר’ האסמכתאות אצל קלינג שם, 499). במסגרת העבירות המעידות – בין השאר – על תפיסה אתית מעוותת עשויות להשתלב גם עבירות “שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים” (על”ע 2579/00 הועד המחוזי ת”א נ’ פלוני, פ”ד מה(4) 729, 734, מפי השופט – כתארו אז – ברק).

 

י.     ובאשר למרכיב חופש הביטוי בהקשר זה, מקובלים עלי דברי חברתי השופטת נאור בעל”ע 1734/00 הועד המחוזי ת”א נ’ שפטל (לא פורסם): “חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הביטוי יוגבל כל אימת שהוא מתנגש בערכים אחרים, שבפניהם עליו לסגת בנסיבות מסוימות, ולעניננו, חוק לשכת עורכי הדין והכללים שנקבעו על פיו…. לדעתי, האיזון בין שני ערכים אלה נגזר ממידת הקרבה או הריחוק של הדברים שבוטאו למקצוע עריכת הדין. כשאנו נמצאים בגרעין הקשה של העיסוק במקצוע עריכת הדין – כגון הופעות בבתי המשפט – על עורך הדין לנהוג באיפוק ובנימוס, ואין הוא יכול לקרוא דרור ללשונו. ככל שאנו מתרחקים מהגרעין הקשה… ובוחנים את אופן ההתבטאות של עורך הדין במישורים אחרים של חייו, כך המשקל היחסי של חופש הביטוי הולך ועולה”.

 

י”א.  הדברים יפה כוחם גם בעידנא דריתחא: “מובן שגם בעת מצוקה שומה על עורך דין לנצור את לשונו ולהקפיד על מוצא פיו, ואם הוא נכשל בהשמעת דברים שאינם הולמים עורך דין, עליו לתת את הדין על כך” (על”ע 13/81 פלוני נ’ הועד המחוזי בבאר שבע, פ”ד לו(3) 360, 364, השופט ד’ לוין). ר’ גם על”ע 4/88 הועד המחוזי נ’ פלוני, פ”ד מג(3) 475, 483 (השופט גולדברג): “…ההבדל בין הצגת דברים כהיותם והחובה להגן על הלקוח ללא מורא… ובין התבטאות שלוחת רסן ופוגענית, הוא רב”. (ר’ גם על”ע 9/82 עו”ד רמי יובל נ’ הועד המחוזי באר שבע, פ”ד מד(1) 705, 707, 709).

 

י”ב.  לעניין פגיעה בשופט ר’ על”ע 4/82 פלוני נ’ הועד המחוזי בת”א (פ”ד לז(1) 70), בו נקבע ברוב דעות כי “אפילו במקרים, בהם יש לעורך דין הערה מוצדקת כלפי בית המשפט והיא נראית לו ראויה להישמע… חובה עליו לומר את הדברים בלשון מנומסת ולא פוגעת, ובעיקר שלא על פי רמז של צדיה או משוא פנים, כאשר אלה אינם קיימים” (השופט בייסקי, שם, עמ’ 75-74). אין מקום לאנלוגיה בין הנושא דנן לבקשות פסילה, הללו כל עניינן הוא הטענה נגד בית המשפט, בהליך על פי דין הכולל תגובת השופט, מה שאין כן הטחת דברים בעלמא.

 

י”ג.  מה ניתן ללמוד מאלה?

 

העולה מן המקובץ הוא, כי על חופש הביטוי, עם כל חשיבותו כעקרון על בחוק הישראלי, מוטלות מגבלות, בחוק הלשכה ובכללי האתיקה, בכל הנוגע להתנהגות עורך הדין במילוי תפקידו, כדי שלא יתקיים חלילה “כסדום היינו, לעמורה דמינו” (ישעיהו א’, ט’). ואף לא “איש את רעהו חיים בלעו”. שנית, ההגבלות חלות גם על התבטאויות שמחוץ לעיסוק המקצועי, וככל שמדובר בביטויים שבליבת העיסוק המשפטי, יחולו ביתר שאת ולהיפך. שלישית, העובדה שעו”ד מייצג בני משפחה או את עצמו או מעורב אישית בתיק אינה משחררת אותו מן ההגבלות ואינה מתירה את הרסן. רביעית, הדברים יפה כוחם הן לפגיעה בעמיתים, הן לפגיעה בבית המשפט. ודוק: בכל אלה איננו עוסקים לא בדין הפלילי שאפשר ויחול במקרים מסוימים. כל ענייננו – בחוק הלשכה ובכללים מכוחו.

 

י”ד.  לשון נקיה והיחס לשופט במשפט העברי

 

(1)   בטרם חתימה, נזכור כי פרק בהלכות דרך ארץ מלמדים אותנו מקורותינו, ולא אביא את אלה העוסקים בלשון הרע אלא את המטיפים ללשון נקיה. כבר אמר המקרא “דברי חכמים בנחת נשמעים…” (קהלת, ט’, יז’), ועל כך כתב ספר המוסר “ארחות צדיקים – ספר המידות” מימי הביניים בשער הכעס, “כי כן דרך בני אדם, כשאדם בא על חברו בחזקה, אז חברו מתקשה כנגדו. ועל זה אמר החכם, דברי חכמים בנחת נשמעים”.

 

(2)   הלשון ראוי שתהא נקיה: “אף חכמים במשנתם מקפידים על לשון נקיה. ודעת שפתי ברור מללו, שאפילו מלולו בדברי חול ובשיחת עסקי העולם, חייב אדם לבחור בדבריו לשון מכובדת ונקיה, ולהניח לשון שאינה של כבוד גם כי (כאשר – א”ר) איננה מגונה” (אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך דרך ארץ, תרע”ו). ר’ גם דברי רש”י (בבלי פסחים, ג’ ע”א), “…שמצוה ודרך נקיי הדעת לספר בלשון נקיה… לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי”. ר’ גם דברי התלמוד (בבלי יומא פו’ עא’) על ההבדל בין תלמיד חכם “שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות”, לעומת מי ש”אין דיבורו בנחת עם הבריות”.

 

(3)   תלמיד חכם – ולענייננו שליח ציבור ושליח יחיד, כעורך הדין – “דיבורו בנחת עם כל הבריות. וכשידבר בנחת ייזהר שלא יתרחק עד שייראה כדברי גסי הרוח… אמר ר’ יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו… ” (אנציקלופדיה תלמודית, שם, תרע”ה). כתב הרמב”ם על תלמיד חכם, כי “צריך שיהא ניכר במעשיו… ובדיבורו… ובכל דבריו, ובמשאו ובמתנו” (הלכות דעות, פרק ה’ הלכה א’); “דיבורו בנחת עם כל הבריות, יהא מן הנרדפים ולא מן הרודפים, מן הנעלבים ולא מן העולבים” (שם, הלכה ז’); “וילמד עצמו שלא לכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…” (שם, פרק ב’, הלכה ג’).

 

(4)   על היחס לדיין ולשופט נדרש הפסוק “אלהים לא תקלל…” (שמות, כב’ כז’), וכדברי רש”י בעקבות חכמים נאמר כי זו אזהרה לברכת השם (לשון נקיה לקללה כלפי שמיא – א”ר) ואזהרה לקללת דיין, או כדברי רשב”ם נכדו של רש”י שם, “דיבר הכתוב בהווה (במציאות – א”ר) לפי שהמלכים והדיינים דנים דיני ממונות ונפשות, רגילים בני אדם לקללם”. מדרש שמות רבה. מספר סיפור מאלף בהקשר זה: “אמרו רבותינו, מעשה באחד שהיה לו דין ובא אצל הדיין וזיכה אותו ויצא אותו שנזדכה ואמר, פלוני השופט, אין כמותו בעולם. אחר ימים היה לו דין ובא אצלו וחייבו, יצא מלפניו ואמר, אין דיין שוטה הימנו. אמרו לו, תמול היה משובח והיום שוטה, לכן הזכיר לך הכתוב אלהים לא תקלל”. אין צורך להוסיף על כך. וכל אלה – יסודם בכבוד הבריות (ר’ נ’ רקובר, גדול כבוד הבריות, כבוד האדם כערך על; י’ בזק, השופט בדין העברי, 26-25).

 

ט”ו.  ולענייננו שלנו, מן הכלל אל הפרט:

 

(1)   דומני, עם כל ההבנה לרגשות שנלוו לפעילותה של המשיבה בתיק מול בני משפחה, כי אין מנוס מהרשעתה בדין המשמעתי. הדברים שנכתבו על ידיה כלפי עורך הדין המתלונן וכלפי בית המשפט חרגו מגבולות המותר בגדרי חוק הלשכה וכללי האתיקה, על פי הנחיות הפסיקה דלעיל. הטחה בעורך דין כי הוא עורך תצהירים כוזבים, למשל, או בבית המשפט כי אינו אוביקטיבי וכי לא עשה מלאכתו, אינה יכולה לחסות תחת כנפיו של חופש הביטוי. לא כל שכן כשהמדובר בכתבי בי דין הנכתבים בשיקול דעת, לא באמירה דריתחא, ועל כגון אלה בוודאי אין לומר, כי אין אדם נתפס על צערו. דברי המשיבה כפי שצוטטו ברישא מהווים עבירות משמעת לפי חוק הלשכה (מעשה אינו הולם – ס’ 61(3)) ותקנות האתיקה בענין יחס של כבוד לבית המשפט (כלל 2 ו-32), ויחס חברי במקצוע (כלל 26). לדעתי יש איפוא מקום לקבל את הערעור.

 

(2)   התוצאה היא, אם דעתי תישמע, כי תבוטל החלטת בית הדין הארצי וההרשעה בבית הדין המחוזי תשוב על מכונה. בטרם נידרש לעונש, אזכיר כי בית הדין הארצי המלומד התלבט אם מותר לו להביא בחשבון בהכרעת הדין, להבדיל מגזר דינו, את עברה הנקי של המתלוננת, וציין כי אם בידו לעשות כן, הרי זה נימוק נוסף לזיכוי. התשובה המשפטית היא כי אין מקום לעירוב שיקולי ענישה והכרעת דין. ובאשר לעונש גופו, אכן נוכח הנסיבות המיוחדות של המשיבה, ותקה, רקעה הנקי ונסיבות התיק דן בית הדין המחוזי בגישתו האנושית לקולה, ויפה עשה. אנו מחזירים אליו את גזירת הדין, וחזקה שיוציא מתחת ידו, תוך התחשבות בחלוף הזמן, גזר דין ראוי.

 

הנשיא א’ ברק:

 

אני מסכים.

 

השופטת מ’ נאור:

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ רובינשטיין.

 

ניתן היום, ט”ז בתמוז תשס”ד (5.7.2004).

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר