לכתבתו של נרי אבנרי 

נרי היקר,

כמוך, גם אני אינני משפטן מקצועי אלא חובבן הדיוט, שמתעניין בתחום המשפט בעל כורחו, בגלל הערפילים האופפים אותו ובעיקר בגלל אותן הפגיעות במה שאתה מכנה “פרוצדורה”. לכן דווקא, בגלל המעמד השווה שלנו, אני רוצה להיות זה שיענה לך.

אתה טוען, שפסק הדין התקדימי של כב’ השופטת דורית בייניש מפר את האיזון בין זכות הציבור להגנה בפני פשיעה לבין זכות הנאשם בהליך תקין. ההליך התקין אינו זוכה אצלך למעמד גבוה יותר מאשר “פרוצדורה”, שבסופה כל פושע צריך להישלח לכלא ויהי מה! “זכותו של האזרח התמים לחיים שלווים”, כדבריך, קודמת לכל.

אני מסיק מזה, שבעיניך, תפקידו של בית המשפט לשלוח פושעים לכלא. למרות שאני מעוניין בדיוק כמוך בהגנת החוק מפני רוצחים, גנבים, אנסים, פדופילים, סוחרי סמים ושאר מרעין-בישין, אני טוען שאתה טועה בעצם ההגדרה.

תפקידו העיקרי של בית המשפט הוא להושיע אנשים חפים מפשע מעונש – ואם אין זו דאגתו העיקרית של בית המשפט, הוא איננו ממלא את תפקידו ויותר מזה: אין כל צורך בקיומו.

חוקר המשטרה אשר סיים את חקירת החשוד, יודע את “האמת האובייקטיבית” על פי הראיות, שהוא אסף. הממונה עליו עבר על התיק ואישר אותו – במערכת, שעיקר דאגתה “לנקות את הרחובות”, כאן יכול התהליך להסתיים.

החוקר היודע את “האמת האובייקטיבית” יכול לרשום בעמוד האחרון של התיק מה העונש, שעל הנחקר (כאן ואילך: המורשע) לרצות. מדוע לא אתה ולא אני לא נרצה במערכת “משפט” כזאת?

במערכת משפט דמוקרטית כלל בל יעבור הוא, כי עדיף זיכויים של מאה פושעים על הרשעתו של אדם תמים אחד. ההליך החוקי התקין מתחילת החקירה עד גזר הדין, הוא הדרך היחידה לשמור על כלל זה. לא מדובר במעין “פרוצדורה” של נימוסין כלפי אדם חשוד בפלילים אלא בנושא עקרוני, שעליו יקום או ייפול הדין. אם אינך מאמין לי – שאל את עמוס ברנס.

אותה המשטרה, שעושה את עצמה “שוכחת” להקריא לנאשם את זכויותיו כדי לקצר את הדרך לפענוח התיק, היא המשטרה שמרשה לעצמה האזנות סתר קצת יותר מהמותר. זו המשטרה, שיכולה “לעגל” פינות, “לשפץ” ראיות, “לשפר” עדויות, לפברק תיקים לאישים פוליטיים – אין לזה סוף.

אתה כותב, שהפסיקה מאת בייניש משמחת את עורכי-הדין ומוסיף: “…כל אימת, שהסנגורים שמחים, העבריינים שמחים.” אני מציע לך, שבניגוד למקובל, לא תלעג לעורכי-דין. אלה האנשים, שכולם אוהבים לשנוא אותם, לבוז להם ולספר עליהם בדיחות – עד שמי מאיתנו נקלע לצרה ונזקק לשירותיהם.

באחד הסרטים שבהם אל פאצ’ינו משחק שוטר, ישנו קטע בו הוא מתפרץ בזעם כלפי הבחורה שדוחה אותו כשהיא מגלה שהוא שוטר: “ככה אתם כולכם, עד שמשהו קורה לכם – אז אני אבא’לה של כולם!”

זהו גם המקרה של עורכי-הדין. אדם תמים שנפל ברשת החוק, בגלל טעות או בגלל הפללה – רק עורך-דין יכול לעזור לו, אחד מאותם רודפי הבצע השנואים והבזויים, רק הוא יכול לטעון בפני השופט, כי מנגד עומד עורך-דין מקצועי מטעם הפרקליטות, ורק עורך-דין מקצועי שמייצג את האזרח יכול להציל את עורו. לכן, כשהסנגורים שמחים, גם אתה ואני שמחים – כולנו מתהלכים תחת אותם השמיים ולכל אחד מאיתנו זה עלול לקרות.

הדוגמה שלך, שפדופיל ילך הביתה בגלל “שיכחה” של החוקר אינה מתקבלת על הדעת. החוקר חייב להיות איש מקצוע גם הוא, אסור לו לשכוח את הדברים הבסיסיים ואת החוק, שהוא אמון עליו.

רוצח אחד לפחות כבר הלך הביתה בגלל איש משטרה שזיהם תביעות אצבעות על האקדח – אולי גם הוא חשב, שזו “פרוצדורה”? כאן בדיוק טמונה הסתירה בטיעוניך: במערכת המשפט, שלא מקפידה על הקלה כחמורה בהליך החוקי, גם התמימים ילכו לכלא וגם הפושעים ייצאו לרחוב.

זאת שמעתי מפיו של האדם המתמצא היטב במערכת המשפט הפלילי של ישראל: בישראל בתי המשפט מרשיעים מחמת הספק, לא מזכים מחמת הספק. שיעור הזיכויים בישראל, כ-3%, כעשירית משיעור הזיכויים בבתי המשפט באירופה.

כמה אנשים תמימים שילמו ומשלמים מחיר יקר בגין עיגולי הפינות של “הפרוצדורה”? לדעתי, זו תעודת עניות למשפט הישראלי, שרק בשנת 2006, סוף-סוף ירד האסימון, שהמשטרה חייבת להשיג ראיות כחוק, אחרת הראיות אינן קבילות. כלל ברזל זה קיים מזה דורות במדינות אחרות, הוא לא נועד להגן על הפושעים אלא להגן על האזרח בפני הפללה.

אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. לאנשים רבים, ולי ביניהם, ישנה ביקורת רבה על דורית בייניש, אבל כשהיא פעם אחת עושה משהו כל כך טוב ואולי קונה בזה את עולמה – מגיע לה זר פרחים. בוא ונשלח לה זר פרחים. הפעם מגיע לה.

העיתון האישי של המחבר: www.global-report.net/boazm