המלכודת

המלכודת


אורי אבנרי 06.05.2006 03:27
המלכודת


כדי להיות “שר-ביטחון טוב”, המקובל על הגנרלים, ייאלץ עמיר פרץ להסתפק בשינויים קוסמטיים בתקציב-הביטחון ולאכזב את הציבור שבחר בו, או שימצא את עצמו כדויד קטן מאוד מול גוליית אימתני מאוד.



אורי אבנרי: המלכודת

כדי להיות “שר-ביטחון טוב”, המקובל על הגנרלים, ייאלץ עמיר פרץ להסתפק בשינויים קוסמטיים בתקציב-הביטחון ולאכזב את הציבור שבחר בו.

אם יחליט, לעומת זאת, להתעמת עם האלופים, לצמצם באופן משמעותי את תקציב-הביטחון ולכפות על מערכת-הביטחון תפיסה פוליטית אחרת, הוא ימצא את עצמו כדויד קטן מאוד מול גוליית אימתני מאוד.

 

English attached / נוסח אנגלי מצורף

 

29.4.06

המלכודת

 

כשאתה רואה אדם נכנס למלכודת, אתה צועק: “תיזהר!” אבל כשאתה רואה אדם נכנס למלכודת ביודעין, בעיניים פקוחות, מה אתה אמור לעשות?

 

עמיר פרץ עומד לקבל את תפקיד שר-הביטחון והוא יודע שזו מלכודת. אז מדוע הוא נכנס אליה?

 

השיקולים שלו ברורים ואפשר להבין אותם. כדי לשנות באופן יסודי את המדיניות בתחום המדיני והחברתי כאחד, עליו להיות ראש-הממשלה. זה תואם גם את השאיפה האישית שלו. בישראל, אדם המבקש להיות ראש-הממשלה זקוק לכרטיס-ביקור “בטחוני”.

 

הבחירות האחרונות הוכיחו זאת בעליל. פרץ רצה לנצח בהן כמועמד “חברתי”. כל הסקרים הוכיחו שהוא אכן נתפס על-ידי רוב הציבור כמועמד האמין ביותר בתחום זה. אבל מי שקבע את שדה-הקרב הוא שניצח בבחירות. פרץ נכשל במאמציו להעביר את הקרב המכריע אל התחום החברתי. אולמרט הצליח לגרום לכך שהנושא המרכזי בבחירות יהיה הביטחוני.

 

ניצחון החמאס בבחירות הפלסטיניות, ירי הקסאמים מרצועת-עזה, ההתקפה של צה”ל על הכלא ביריחו, האיום הגרעיני של איראן והפה הגדול של נשיאה – כל אלה דחקו הצידה את הבעיות החברתיות. הציבור לא היה מוכן לבחור באדם ש”אין לו ניסיון בטחוני”.

 

 ב-30 השנים האחרונות כיהנו בישראל שבעה ראשי-ממשלה. שלושה מהם (יצחק רבין, אהוד ברק, אריאל שרון) היו גנרלים. שניים (מנחם בגין ויצחק שמיר) היו בעלי עבר מפואר כראשי-מחתרת, ושמיר גם היה בכיר במוסד. אחד (שמעון פרס) היה בעבר שר-ביטחון ואבי הפצצה הגרעינית. בנימין נתניהו אמנם היה רק סרן ביחידת-קומנדו, אבל הוא נהנה מההילה ההירואית של אחיו, יונתן, הרוג פעולת אנטבה.

 

פרץ זקוק לתעודת-כושר ביטחונית כדי להכין את עצמו לסיבוב הבא על ראשות-הממשלה. לכן הוא נכנס לתפקיד, הדומה לרכבת-שדים.

 

 

בהיכנסו ללשכת שר-הביטחון, יצטרך פרץ להחליט: להצטרף אל הקניבלים או להיאכל על-ידם.

 

במסדרון המוביל ללשכתו החדשה תלויות התמונות של כל שרי-הביטחון הקודמים. כדאי לו להתעכב ליד התמונה השנייה בשורה: פינחס לבון.

 

כמו פרץ, היה לבון עסקן-פועלים וחף מכל “ניסיון ביטחוני”. ב-1953 מינה אותו דויד בן-גוריון במפתיע למחליפו במשרד-הביטחון. גם אז היו שחשבו שזו הייתה מלכודת. בן-גוריון, שפרש זמנית לשדה-בוקר, מסר את התפקיד לאדם הכי לא-מתאים כדי שזה לא יוכל להתחרות בו כשירצה לחזור לתפקיד.

 

לבון, שנודע עד אז כיונה צחורה, הפך בן-לילה לנץ טורף. כשערכו, למשל, חיילים חיפוש בבית ערבי ושברו את הרהיטים, העיר בציניות: “אלה לא היו רהיטי מהגוני!” (מאז קראנו לו ב”העולם הזה” בשם “פינחס מהגוני”.) הוא אישר “פעולות תגמול” קטלניות וקיבל את תפיסת צה”ל, שצריכים לחבל במשטרו של המנהיג המצרי החדש, גמאל עבד-אל-נאצר.

 

הסוף היה עגום. ברוח התפיסה החדשה, ביצע צה”ל במצריים פעולת-חבלה נגד יעדים אמריקאיים ובריטיים, כדי למנוע התקרבות בין המשטר המצרי לבין מדינות המערב. הפעולה נכשלה, סוכני צה”ל נתפסו, וראשי הצבא הטילו את האחריות על לבון. הוא הודח מתפקידו בבושת-פנים. ל”פרשה” היו השלכות מתמשכות ובסופה הביאה לסילוק בן-גוריון מהשלטון.

 

כמעט כל שרי-הביטחון מאז היו גנרלים. החריגים המעטים – לוי אשכול, שמעון פרס ומשה ארנס – הלכו בדרך הקלה. הם פשוט קיבלו את תפיסות הגנרלים ונתנו להם את כל מה שביקשו. לכן נחשבו ל”שרי-ביטחון טובים”. 

 

 

אם ילך פרץ בדרך זו, יבגוד בעצמו ובכל התקוות שתלו בו.

 

מבחינה פוליטית, ידרוש ממנו הצבא לבצע “חיסולים ממוקדים”, להרחיב את “גושי ההתנחלות” (גם אם יסולקו כמה התנחלויות “מבודדות”), לבנות את החומה, להקים מחסומים על גבי מחסומים ולמרר את חיי האוכלוסייה הפלסטינית. כעבור שנה, לא יישאר הבדל בינו לבין קודמיו.

 

ברור שאם ירצה לחיות בשלום עם האלופים, הוא לא יוכל לצמצם באופן משמעותי את תקציב-הביטחון המנופח, מין כריש הבולע את כל מי שנקרה בדרכו. בלי קיצוץ גדול, אין סיכוי לשינוי החברתי המובטח. אך קיצוץ כזה יביא לפיטורי אלפי קצינים ואזרחים, ביניהם עובדי התעשייה הצבאית, המאורגנים בוועדים חזקים. מייד תקום צעקה גדולה: פרץ מפקיר את ביטחון המדינה, הוא חושף אותנו לפצצת-האטום האיראנית, הוא אשם במותם של כל הרוגי הפיגועים.

 

כדי להיות “שר-ביטחון טוב”, המקובל על הגנרלים, ייאלץ פרץ להסתפק בשינויים קוסמטיים בתקציב-הביטחון ולאכזב את הציבור שבחר בו.

 

 

אם יחליט, לעומת זאת, להתעמת עם האלופים, לצמצם באופן משמעותי את תקציב-הביטחון ולכפות על מערכת-הביטחון תפיסה פוליטית אחרת, הוא ימצא את עצמו כדויד קטן מאוד מול גוליית אימתני מאוד.

 

מערכת-הביטחון בישראל היא מרכז-הכוח, שאין דומה לו בשום מדינה דמוקרטית. היא לא כוללת רק את הצבא האדיר על כל שלוחותיו, התעשייה הביטחונית הענקית, המוסד והשב”כ (שאינם כפופים כלל לשר-הביטחון, אלא לראש-הממשלה). היא כוללת גם מאות רבות של גנרלים בדימוס, התופסים עמדות-מפתח בכל המערכת השלטונית, הכלכלית והמפלגתית, והתומכים כמעט אוטומטית זה בזה ובכל עמדות המטכ”ל.

 

צה”ל איננו רק גוף מקצועי. הוא גם גוף אידיאולוגי. מיום גיוסו כטירון ירוק ועד הגיעו לדרגת אלוף, עובר הקצין שטיפת-מוח יומיומית בלתי-מודעת, הנוטעת בראשו השקפת-עולם שכמעט ואינה ניתנת לשינוי. הוא לוקח אותה איתו במשך הדרך, כשהוא הופך לשר מטעם הליכוד או מפלגת-העבודה (אין כמעט הבדל), לבוס של מפעל תעשייתי או למנכ”ל שרות ציבורי חשוב.

 

זוהי מכונת-לחץ פוליטית-רעיונית ששום ממשלה אינה מסוגלת לעמוד בפניה. אריאל שרון, שהיה בעצמו גנרל עתיר-ניצחונות, יכול היה פה ושם להטיל מרות על הצבא. לא כן ממשלה שבראשה עומדים שלושה אזרחים מובהקים: אהוד אולמרט (שהיה בקושי חייל), עמיר פרץ (קצין זוטר לא-קרבי) וציפי לבני. הם יפחדו שמא יטען המטכ”ל שאינם מבינים דבר בעניינים צבאיים ושהם מסכנים את חיי החיילים והאזרחים. מה גם שהצבא מחזיק בעמדת-מפתח אחת שהיא חשובה יותר מכל תפקיד אחר במדינה, ובכלל זה ראש-הממשלה: אגף-המודיעין (אמ”ן), שהוא האחראי היחידי במדינה לגיבוש “ההערכה הלאומית”.

 

תמונת-העולם שמגיש אמ”ן לממשלה מכתיבה למעשה את כל החלטותיה המדיניות והביטחוניות. אין שר שיקום ויגיד: חברים יקרים, זהו גיבוב של שטויות. אפילו לא אחרי שהתגלה כי בעבר זייף ראש-אמ”ן את הממציאים המקצועיים של פקודיו והציג לממשלה תמונה כוזבת ביודעין של כוונות הפלסטינים.

 

הקצונה הבכירה, מטבע הכשרתה, רואה את בעיות המדינה דרך הכוונת בלבד – כלומר בעין אחת בלבד.

 

 

יתכן שעמיר פרץ ישנה את המצב. יתכן שיתגלה כלוחם ללא-חת – יכפה על הקצונה הבכירה תפיסה פוליטית חדשה וזרה לה, יקצץ את תקציבה השמן ויכפה עליה אמות-מידה מוסריות. הלוואי.

 

יש מומחים ציניים המנבאים שאם ינסה פרץ להשליט את תפיסותיו, הרמטכ”ל ואלופיו יאכלו אותו לארוחת-הבוקר. חסידיו של פרץ מאמינים שיהיה זה דווקא פרץ שייצא שבע מהארוחה הקניבלית הזאת.

 

אומרים שאדם פיקח הוא מי שיודע להיחלץ ממלכודת שאדם חכם לא היה נכנס אליה מלכתחילה. אבל כאשר אדם נכנס למלכודת בעיניים פקוחות, צריך לקוות שיידע לצאת ממנה – ולפחות להחזיק לו אצבעות.

 

Uri Avnery

29.4.06

The Trap

WHEN YOU see a person walking into a trap, you shout: “Look out!” But when you see a person walking into a trap knowingly, with open eyes, what are you supposed to do? 

 

AMIR PERETZ is about to become Minister of Defense and he knows that it is a trap. So why is he doing it?

 

His motives are clear and understandable. In order to effect a fundamental change in political and social policy, he has to become prime minister. That suits his personal ambitions, too. But in Israel, a person who wants to become prime minister needs a military calling card.

 

The last elections have shown this again. Peretz wanted to win as a “social” candidate. All the polls proved that he was indeed perceived by the majority of the voters as the most creditable candidate in social matters. But the battle was won by the candidate who was able to dictate the location of the battlefield. Peretz failed to drag social issues to the center of the stage. Olmert succeeded in keeping security there.

 

The Hamas victory in the Palestinian elections, the continued launching of Qassam rockets from the Gaza Strip into Israel, the Israeli army attack on the Jericho prison, the worsening Iranian nuclear threat – all these pushed the social problems aside. The public was not prepared to vote for a person “without security experience”.

 

In the last 30 years, Israel has had seven prime ministers. Three of them (Yitzhak Rabin, Ehud Barak and Ariel Sharon) were generals. Two (Menachem Begin and Yitzhak Shamir) had outstanding records as chiefs of military underground groups, and Shamir has also served as a senior Mossad officer. One (Shimon Peres) was a former minister of defense and the father of the Israeli atom bomb. Binyamin Netanyahu was only a captain in a commando unit, but he bathed in the reflected glory of his heroic brother, Jonathan, who was killed in the Entebbe raid.

 

Peretz needs a security certificate in order to prepare himself for the next round of the battle for the Prime Minister’s office. That’s why he accepted the job of minister of defense, knowing that it could turn into a horror show.

 

 

UPON ENTERING the office of the minister of defense, Peretz will have to choose between joining the cannibals or being eaten by them.

 

In the corridor leading to his new office, there hang the photos of all his predecessors. He would be well advised to pause for a moment’s reflection before the portrait of the second in the row: Pinhas Lavon.  

 

Like Peretz, Lavon was a Labor politician lacking any “security experience”. In 1953, David Ben-Gurion surprised everybody by appointing him as his successor in the defense ministry. At that time, too, there were some who suspected that it was a trap. Ben-Gurion, who was retiring temporarily to the Negev, turned the job over to the most unsuitable person, so as not to have an effective rival when or if he decided to come back.

 

Lavon, until then the whitest of doves, turned overnight into a screeching hawk. For example, after soldiers destroyed the furniture of an Arab family while searching their home, he remarked cynically: “They were not of mahogany, were they?” (After that, we in Haolam Hazeh magazine called him “Pinhas Mahogany”.) He authorized brutal “retaliation raids” and underwrote the army’s determination to sabotage the regime of the new Egyptian leader, Gamal Abd-al-Nasser.

 

The end was sad. Following this line, the army carried out a false-flag sabotage campaign against US and British targets in Egypt designed to cause strife between Egypt and the West. The action failed, the agents were caught and the army chiefs pointed the finger at Lavon, who had to resign shamefully. (This “affair” had far-reaching political results and led eventually to the downfall of Ben-Gurion himself).

 

Until now, almost all the defense ministers have been generals. The few exceptions – Levy Eshkol, Shimon Peres and Moshe Arens – took the easy way out. They just gave the generals all they wanted and adopted their outlook. Because of that, they were considered “good defense ministers”.

 

 

IF PERETZ goes this way, he will be betraying the hopes invested in him.

 

The army will demand that he authorize “targeted liquidations”, enlarge the settlement blocs (even if a few “isolated” settlements will be dismantled), put up more roadblocks and generally make life for the Palestinian population intolerable. After a year, no difference between him and his predecessors will be detectible. 

 

If he wants to live in peace with the generals, he cannot make significant cuts in the bloated military budget, that shark that eats everything it comes across. Without a big cut, there is no chance for the promised social change. But such a cut would lead to the dismissal of thousands of officers and civilian employees, including the well-organized employees of the military industries. Up will go the cry: Peretz is endangering the security of the state, he is exposing us to the Iranian atom bomb, he is to blame for the deaths of terror victims.

 

In order to be considered a “good defense minister”, Peretz must be content with cosmetic budget cuts and disappoint the public that voted for him.

 

IF HE decides, to the contrary, to confront the generals, significantly cut the military budget and impose on the military a different political outlook, he will find himself a very small David up against a very menacing Goliath.

 

The Israeli “security establishment” is a power-center that has no parallel in any other democratic state. It includes not only the huge army and all its branches, the big military industries, the Mossad and Shin Bet (which are not even under his control, but report directly to the prime minister). It includes also many hundreds of retired generals, who occupy key positions in all governmental, political and economic spheres, and who can be relied upon to support each other and the General Staff positions.

 

The Israeli army is not just a professional body. It is also an ideological hothouse. From his induction as a green recruit up to the acquisition of a general’s insignia on his shoulders, the officer undergoes an unconscious daily indoctrination which implants in his mind a well-nigh unchangeable outlook. He takes this with him when he moves on, becoming a cabinet minister (whether of Likud or Labor is almost immaterial), the boss of an industrial enterprise or the director-general of an important public service.

 

This is a political-ideological pressure-machine that no government can hold out against. Ariel Sharon, himself a victorious general, could here and there impose his authority on the military. This does not apply to a government headed by three rank civilians: Ehud Olmert (who has hardly been a soldier at all), Amir Peretz (a junior non-combatant officer) and Tsipi Livni (no military record to speak of) . They will be afraid of being accused by the Chief-of-Staff of not understanding anything about military affairs and endangering the life of soldiers and civilians. All the more so since the army holds the one position that is more important than anyone else, perhaps including the Prime Minister: the army intelligence chief, who bears the sole responsibility for the “national evaluation”.

 

This view of the world submitted to the cabinet by Army Intelligence practically dictates all its political and security decisions. No minister will ever stand up and say: “Dear comrades, this is a heap of rubbish!” Not even after it was disclosed that one of the last army intelligence chiefs had systematically falsified the professional findings of his subordinates and submitted to the cabinet a deliberately false picture of Palestinian intentions.         

 

The senior officers corps, by its very nature, looks at Israel‘s problems through gunsights – that is to say, with one eye closed.

 

 

POSSIBLY, PERETZ will change the situation. Possible he will show himself to be a fearless fighter – imposing on the senior officers a political outlook that is alien to them, cutting the fat military budget and insisting on moral standards. Hopefully.

 

There are military experts who say that if Peretz tries to impose his perceptions, the Chief-of-Staff and his generals will eat him for breakfast. Peretz’ admirers believe that it will be he who leaves that cannibal meal with a full stomach.

 

It is said that a clever person knows how to get out of a trap that a wise person would not have walked into in the first place. But when a person enters a trap with open eyes, one can only hope that he knows how to get out – and at least keep one’s fingers crossed for him.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר