על הצורך ב”איפוק” ו”ריסון”: גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון


על הצורך ב”איפוק” ו”ריסון”: גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון



שמחה ניר, עו”ד
23.04.2006 16:28


לא מנחם

לא מנחם


כיצד, בתוך כמעט שלושים שנה, הפכה אמירת-אגב “ספרותית” בפסק-דין מזכה לקישקוש-בלבוש בלבוש “משפטי”?




על הצורך ב”איפוק” ו”ריסון”: גלגולו של ניגון, או: על הקשקשנות של השופט מנחם אלון

כיצד, בתוך כמעט שלושים שנה, אפילו פחות, הפכה אמירת-אגב “ספרותית” בפסק-דין מזכה לקישקוש-בלבוש בלבוש “משפטי”?

פתיח: כך זה התחיל

בעל”ע 6/77, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ’ יצחק פיקהולץ, פ”ד לב(2), 220, נדון מקרהו של עו”ד אשר העלה בהליך משפטי דברים כנגד חבריו למקצוע שמונו ככונסי נכסים ופעלו למכירתה של דירה, למורת רוחה של מרשתו.

בית-הדין המשמעתי המחוזי סיכם את נוסח הדברים, אשר עליו סבה ההתדיינות, כהאי לישנא:

“הקובלנה שבפנינו מתיחסת להתבטאות הנאשם כלפי כונסי הנכסים כפי שהיא עולה מכתב התביעה – מוצג ת/7 – סעיף 10 בו – לאמור:

‘הנתבעים מספר 3 ו-4 (הם כונסי הנכסים) היו כמובן, בגלל האינטרסים שלהם, מעונינים במינוי’.

ובפרטיכל בית המשפט – ת/12 – לאמור :

‘הפשרה נעשתה בשמו אך עורכי הדין שעשו את הפשרה היו צדדים מעונינים. הם התמנו ככונסי נכסים, בעבור המכירה הם מקבלים שכר גבוה'”.

בית-הדין המשמעתי המחוזי סבר כי יש בנוסח הדברים הנ”ל משום התנהגות בלתי- הולמת מצד עורך-הדין,

בהחלטה שניתנה במהלך הדיון ציין בית-הדין, שהוכח לכאורה כי עורך-הדין האשים את כונסי הנכסים בכך שפעלו מתוך אינטרס אישי כדי לקבל מינוי ככונסי נכסים, ובהכרעת- הדין אף הוסיף כי עורך הדין –

“לא מילא אחר מצוות שמירת תדמיתנו כאשר קשר קבלת מינוי של כונסי נכסים . . . . . באינטרס אישי שלהם”.

יצויין כי בית-הדין המחוזי עצמו החליט, במפורש, למחוק מעובדות כתב-האישום את המילים “לא פעלו לטובת לקוחותיהם”, וממילא מה שנשאר הוא טענתו של עורך-הדין כי חבריו-למקצוע לא עושים מלאכתם בהתנדבות, אלא תמורת שכר-טירחה, שהוא אינטרס אישי לא-לגיטימי, דבר המהווה הטחת-אשמה, הטלת-דופי ואות-קלון-בל-יכופר על ציבור עורכי-הדין אשר עושים מלאכתם – כולל כינוסי-נכסים – בהתנדבות ולשם-שמים.

עורך-הדין טען לפני בית-הדין המשמעתי המחוזי כי טענותיו נגד חבריו ללשכה, באמת יסודן, אך בית-הדין סבר כי אין לקשור את צורת ההתבטאות לשאלת האמת שבטענות ועל-כן לא ראה כלל מקום לדון בטענת “אמת דיברתי”. עורך-הדין הורשע, וערער לבית-הדין המשמעתי הארצי, אשר החליט להחזיר את הדין לבית-הדין המחוזי, כדי שערכאה זו תברר את טענת המשיב, שלפיה אמת בהאשמות שהעלה נגד חבריו למקצוע. בית-הדין הארצי ציין כי אינו מקבל את עמדתו של בית-הדין המחוזי, שלפיה אין להתייחס לטענת עורך-הדין אשר לפיה טענותיו אינן אלא תיאור העובדות כהווייתן, באשר סבר כי ללא בחינתה של טענת ה”אמת דיברתי” לא ניתן כלל לקבוע אם ההתבטאות של המשיב היא בגדר עבירת משמעת.

השופט מאיר שמגר מציג את הדברים כך:

“לפנינו ערעורו של הוועד המחוזי נגד החלטתו של בית-הדין הארצי וטעמיו, בעיקרם, כי מאחר והמשיב תלה בחבריו את האשם, כביכול, כי הם מקבלים שכר על פעלם ככונסי נכסים וכי בכך ענינם ואלו מאווייהם העיקריים, הרי יש בכך מיניה וביה משום הטלת דופי בלתי-מוצדקת בחברי הלשכה, עקב עיסוקם ומה גם שכל פרקליט עושה מלאכתו תמורת שכר טרחה”.

ובמלים אחרות: לוועד המחוזי, שהוא ה”קובל“, מפריע שעורך-הדין הנאשם “הכפיש” כעושי-מלאכה-תמורת-שכר לא רק את שני חבריו, אלא את ציבור עורכי-הדין בכללותו (מנוולים! פרזיטים!!! כבר לא יכולים לעשות כינוס-נכסים בהתנדבות?!), והוא מערער על האפשרות שנתן ביה”ד הארצי לנאשם להוכיח את טענתו (את הטענה שחבריו עושים מלאכתם בשכר, מן הסתם). לשיטתו של הוועד המחוזי אסור לעורך-דין לומר שעורכי-הדין עושים מלאכת בשכר, אפילו אם יש בכך אמת, כי זה “סגנון בוטה ומשתלח” (ועדיין לא “בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, כי מטבע-הלשון הזה – אשר הפך במשך הזמן לקשקוש-מקושקש – עתיד היה להיוולד רק בהליך הזה, כפי שנראה בהמשך).

לדעתם של כל שלושת שופטי ביהמ”ש העליון היה צריך להעיף את הקובל מכל המדרגות, אבל הם לא יכלו לעשות את הדבר, כי עורך-הדין עצמו לא ערער על פסק-הדין (מן הסתם שש הוא להוכיח את טענתו שחבריו עושים מלאכתם בשכר).

הערת-אגב זו, על שום מה

וכאן מתחיל ה”סיפור” בו עסקינן. אומר השופט שמגר:

“אין ממש בערעור זה : אין חולק כי מחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת, הן בפניותיו אל בית-המשפט והן ביחסו אל חבר למקצוע, המייצג את הצד שכנגד. אולם יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את ענינו של לקוחו כמיטב יכלתו ואם הוא סבור, בתום-לב, כי הצד שכנגד או הפרקליט המייצג אותו חטא או נהג בצורה פסולה, בלתי-הוגנת או בלתי-הולמת, עליו להביע זאת, בכתב או בעל-פה, אם כי לעולם בצורה מנומסת ומרוסנת. למותר להוסיף, כי אם לא יעשה כן לא יוכל להגן על הענין של לקוחו, שהופקד בידיו הנאמנות. אין פירושו של דבר, כאמור, כי הפרקליט רשאי לנקוט בסגנון מעליב ומשפיל ולענין נוסח הדברים קובעת אמת-המידה של פרקליט שהוכשר ושאומן במקצועו ולא להט רצונו וחריפות לשונו של הלקוח. אך אם מתחייבת בנסיבות הענין טענה עובדתית, שיש בה משום הבעת בקורת, אף אם קשה היא, על התנהגותו של הפרקליט של הצד שכנגד, הרי אין עורך-הדין רשאי לחוס על חברו למקצוע, אך ורק בשל הזיקה המקצועית האמורה בין השניים, אלא עליו להביע דברים כהווייתם”.

(ההדגשות הן שלי, ומיד אבהיר למה).

ה”ראציו” של המובאה הזאת הוא שעורך-דין חייב להביע את ביקורתו, כאשר הדבר נחוץ לעניינו של הלקוח, אפילו אם בכך הוא פוגע בחבריו-למקצוע, אבל, בבחינת “שלא תחשבו שאני מזלזל בחובתו של עורך-הדין להתנהג יפה”, הוא מוסיף, כהערות-אגב, את הדברים אותם הדגשתי במובאה דלעיל.

עיון מדוקדק במובאה דלעיל מלמדנו כי השופט שמגר “משחק פינג-פונג עם עצמו” לפחות שלושה “משחקונים” של אמנם-אבל, אמנם-אבל, אמנם-אבל, כאשר ה”אבל” אינו נחוץ לתוצאה הסופית, וממילא הוא, כאמור, בגדר הערת-אגב.

על אמירות-אגב אי-אפשר לערער, במיוחד כאשר ה”נפגע” מהן (אם בכלל) הוא הצד הזוכה בהליך המשפטי, ולא כל שכן כאשר הן נאמרות על ידי הערכאה העליונה, אשר עליה אין ערעור עוד, אבל כאשר אמירות-אגב משמשות יסוד “מובן מאליו” להלכות גרועות ובלתי-נסבלות, את הנפלים הדפקטיביים האלה כבר אי-אפשר להחזיר אלי-רחם.

נתחיל בעניין חובתו של פרקליט לנקוט “לשון מנומסת”, ולהביע את דבריו “בצורה מנומסת”: כדי לדעת שעל הפרקליט להיות מנומס אין צורך בתקדימים ואסמכתאות, אבל כאשר הפסיקה הדמגוגית, מטמטמת את הקורא בדרך של שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ועקרונות נכונים, כל אסמכתא נוספת מטמטמת את הקורא עוד יותר, וכאשר מפילים עליו את “השורה התחתונה”, הוא כבר מסומם עד כדי כך שהוא לא מסוגל לתפוס שאותה השורה אין בה ולא-כלום.

אין שום ספק כי האומר לשופט אתה שמוק, אתה חרא, לא נוהג בנימוס כלפיו, אבל מה בדבר פנייה אל שופט בשמו הפרטי? ואם אכן פנייה כזאת היא בלתי-מנומסת, עדיין אין אנו יודעים מהו הדין בפנייה אל שופט בגוף שני.

הלאה: מה בדבר הרמת-קול בינונית מול שופט אשר לא מקשיב לך, ו”מתווכח” אתך על דברים שלא אמרת? ומה בדבר הרמת-קול מעט-למעלה-מבינונית, כאשר השופט ממשיך לא להקשיב לך, וחוזר פעם שלישית, חמישית או עשירית על אותו ה”ויכוח” אתך, על אותם הדברים אשר, כאמור, כלל לא אמרת?

ובמלים אחרות: כאשר בית המשפט, כולל בית המשפט העליון, “פוסק הלכה” אשר לפיה יש להתנהג בנימוס (כלפי בית המשפט, כלפי חבר-למקצוע, כלפי כולי-עלמא), הוא למעשה לא גילה לנו שום דבר אשר לא ידענו קודם לכן, זולת לגבי המקרה המסויים ודומים לו – וגם זה לא תמיד.

והוא הדין גם ב“סגנון מעליב ומשפיל”: האם פנייה אל שופט בגוף שני היא “סגנון מעליב ומשפיל”? בגרמניה, מן הסתם, כן. בארץ – אני לא יודע מה יפסוק בית המשפט העליון (עוד על בעיית הנימוס וחופש הביטוי בפרק ח’, למאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת פיות).

יש-מאין: מהות משפטית חדשה, מהות ספרותית בלתי-מדידה

מסתבכים הדברים כאשר אנחנו מגיעים לעניין ה”איפוק” וה”ריסון”, והערת-האגב שבפסק-הדין הזה הינה, ככל הנראה, ערש-הולדתם של שני התאומים הסיאמיים האלה.

מדוע “מסתבכים הדברים”?

משום שאם לגבי ה”נימוס” פסק-הדין (כקודמיו) לא הוסיף דבר וחצי דבר על המקובלות החברתיות (וממילא גם אין חשיבות לשאלה אם המדובר ב”ראציו” או באמירת-אגב), הרי לגבי ה”איפוק” וה”ריסון”, הערת-האגב הזאת יצרה, יש-מאין, מהות משפטית חדשה, או, למען הדיוק, מהות ספרותית בלתי-מדידה – לא מתימטית ולא משפטית.

אבל זה עוד לא הכל: בעוד שעניין ה”נימוס” הוא “בינארי” (דהיינו אם “יש” נימוס או “אין” נימוס; “0” או “1”), הרי שה”איפוק” וה”ריסון” הם פרמטרים המחייבים כימות “אנלוגי”, דהיינו כל שיעור שבין “0” ל”1″.

בפרק ט’ למאמר הנ”ל, תחת הכותרת מה זה “איפוק וריסון”, או כמה “איפוק וריסון”? נאמר, בין השאר:

כשמדברים על “איפוק וריסון”, לא נשאלת השאלה איזה  “איפוק וריסון” (האם ישנם “סוגים” של “איפוק וריסון”?), אלא השאלה כמה “איפוק וריסון”, כי העדר מוחלט של איפוק וריסון פירושו הוא שילוח-רסן מוחלט, אבל איפוק וריסון מוחלטים פירושם הוא גם סתימת-פיות מוחלטת.

נשאלת, איפוא, השאלה מהם ה”איפוק והריסון” הנדרשים כאשר הדברים מותרים לאמירה, ומדוע נדרש אדם להתאפק ולרסן את עצמו מלומר דברים אשר מותר גם מותר לאומרם.

וזה מחזיר אותנו לשאלה כמה “איפוק וריסון” נדרשים בנסיבות אלה או אחרות.

דרישה ל”איפוק וריסון” של מאה אחוזים פירושה, כאמור, סתימת-פיות מוחלטת, שהרי גם בביקורת מתונה ישנה מידה מסויימת של חוסר איפוק וריסון, ועל כן מי שדורש מזולתו “איפוק וריסון” צריך לומר גם באיזו מידה: 100 אחוזים של איפוק? 90 אחוז? 63.47 אחוזים?

ולעניין ה”איפוק” הייתי מוסיף עוד נקודה: נניח שאני רוצה לומר לשופט דברים קשים, בבחינת הוכח תוכיח את עמיתך, אבל אני לא “שולף”, אלא מגלה איפוק מירבי: הולך הבייתה, מתחבט עם עצמי, מתייעץ עם חברים למקצוע ועם האישה, מחליט הפעם לא, ונ ראה איך השופט יתנהג בעתיד, וגם אחרי הפעם העשירית אני עדיין לא “שולף”, אלא הולך הבייתה, עושה מקלחת קרה, מתייעץ שוב עם הנ”ל – ואחר כל הדברים האלה אני בא אל השופט, ואומר לו את מה שראוי לומר לו.

לומר לכבוד השופט, למשל, שהוא לא נוהג על פי סעיף 169 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הוא קובע שהנאשם יסכם ראשון, והתביעה תסכם אחריו.

זה שהאמירה הזאת היא בסגנון בוטה ומשתלח רואים מיד, ועל ה”ריסון” נדבר בהמשך, אבל השאלה כרגע היא אם הייתי “מאופק” די הצורך?

אין ספק: בהתחבטויותי ובהתייעצויותי גיליתי איפוק מעל-ומעבר לכל המצופה מבן-תמותה.

האם האיפוק הזה היה מן המחוייב, ואם כן – האם עמידתי בחובה הזאת תעזור לי?

התשובה לשאלה הראשונה היא, כמובן, שלילית: ה”איפוק” כאן כלל לא היה נחוץ, משום שהביקורת הזאת על השופט היא ביקורת לגיטימית, אפילו אם היא נעשית ב”שליפה”, בהזדמנות הראשונה.

אבל גם התשובה לשאלה השנייה היא שלילית: גם אם התאפקתי חודשים ושנים – עדיין יבואו ויגידו שלא קיימתי את החובה “לנקוט” (כך שמגר, שם) “לשון … מאופקת …”.

הרגוני הרוג: בני אדם יכולים (או שאינם יכולים) להיות “מאופקים”, אבל לשון- היאך תהייה “מאופקת”?

כאשר מדברים על “לשונם” של הבריות, ישנן רמות שונות של “לשון”: לשון ביבים, לשון השוק, לשון הרחוב, לשון בני-אדם, לשון מלאכי-השרת, וברמה הגבוהה ביותר – לשונם של שופטים, ובראשם שופטי בית המשפט העליון.

ועכשיו הצמידו אל כל אחת מה”לשונות” האלה את ה-adjective “מאופקת” (או “בלתי מאופקת”):

לשון-ביבים “מאופקת” לעומת לשון-ביבים “לא מאופקת” – מה זה, ואיך מאבחנים ביניהן?

לשון-שוק “מאופקת” לעומת לשון-שוק “לא מאופקת” – מה זה, ואיך מאבחנים ביניהן?

לשון-רחוב “מאופקת” לעומת לשון-רחוב “לא מאופקת” – מה זה, ואיך מאבחנים ביניהן?

לשון-בני-אדם “מאופקת” לעומת לשון-בני-אדם “לא מאופקת” – מה זה, ואיך מאבחנים ביניהן?

לשון-מלאכי-שרת “מאופקת” לעומת לשון-מלאכי-שרת “לא מאופקת” – מה זה, ואיך מאבחנים ביניהן?

ואחרונה-אחרונה (חביבה או לא – לפי ההשקפה) לשון-שופטים “מאופקת” לעומת לשון-שופטים “לא מאופקת” – מה זה, ואיך מאבחנים ביניהן?

לית מאן דפליג שלשון-הביבים פסולה היא בבית המשפט, בין אם היא “מאופקת”, בין אם לאו.

גם לית מאן דפליג שלשון-מלאכי-השרת כשרה היא בבית המשפט, בין אם היא “מאופקת”, בין אם לאו.

בעייתיות מיוחדת קיימת לגבי לשונם-של-שופטים, שהם-עצמם משתמשין בה יום-יום ואין באין אתם חשבון, אבל כאשר הבריות משתמשין בלשונם-של-שופטים, מייד קמין עליהם השופטים, ומתריסין “באיזה סגנון אדוני מדבר!!!”. זו אכן בעייה, אבל השאלה המתעוררת כאן היא, כמובן, מי המשתמש בלשונם של שופטים, ולא מה מידת ה”איפוק” בה הוא נקט: אם השופט אומר “הלעיט בשקרים” זו לשון שופטים מלומדה, אבל אם שמחה ניר אומר “הלעיט בשקרים” זו כבר “לשון ביבים, ר”ל … אבל זו, כאמור, בעייה מיוחדת, המצריכה ליבון נפרד.

האם קיימת “רמת-ביניים” לשונית, שהיא נסבלת אם היא ברמת “איפוק” מסוייימת, ובלתי-נסבלת מתחת לאותה רמת “איפוק”? בכל הפסיקה אין לכך ולו רמז קלוש ביותר, וגם אני, הקטן לא השכלתי לרדת לעומקה של השאלה מהי מידת ה”איפוק” הדרושה בכל מקרה, אם בכלל.

ואם עניין ה”איפוק” הוא קשקוש-מקושקש – עניין ה”ריסון” אינו אינו שונה כהוא-זה: כשם שאין לשון-ביבים “מאופקת” (או “בלתי מאופקת”) ולשון-מלאכי-שרת “מאופקת” (או “בלתי מאופקת”), כך גם אין לשון-ביבים “מרוסנת” (או “בלתי מרוסנת”), וגם אין לשון-מלאכי-שרת “מרוסנת” (או “בלתי מרוסנת”).

אם רוצים להעמיד אדם אל הקיר בגלל הלשון בה הוא נקט, אפשר לדבר על לשון “ראוייה” או “בלתי ראוייה”, וזה פרמטר “מדיד” – למרות שהמדידה היא “בינארית”, בלבד (דהיינו ניתנת לכימות במונחי “כן/לא” בלבד), אבל כאשר מדברים על “איפוק” ועל “ריסון” – אלא הם פרמטרים ספרותיים  לא-מדידים, אשר אל לו למשפטן להיגרר אליהם.

על כרחך אתה אומר, איפוא, כי מי שטבע את אמרת-האגב בעניין ה”איפוק” וה”ריסון” לא חשב עד הסוף, ויצר דבר שיש לו, כאמור, משמעות “ספרותית”, אבל לא משפטית.

וכך זה התפתח, בהמשך

הבה נראה איך התפתחו הדברים בהמשך, בעקבות ה”יצירה” הזאת. הדינמיקה של יצירת יש-מאין.

בעקבות פס”ד פיקהולץ הנ”ל בא פסה”ד בעל”ע 10/81, הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ’ פלוני, פ”ד לו (3), 379, שהוא דוגמה לפסק-דין נוח למדי לעורך הדין הנאשם, פסק-דין אשר נעשה לו עוול בכך שמרבים לפרש אותו דווקא לרעת הנאשמים.

במרכז הדיון עמד שימושו של עורך-הדין בביטוי “כוזב” וכל מה שנלווה אליו, ובביטוי “פרי דמיון חולני”, וככל הדרוש לענייננו קבע כאן בית המשפט העליון כמה עקרונות:

עיקרון אחד הוא זה האומר כי –

“מחובתו של עורך-דין שלא לגור מפני איש, לומר דברים – הנראים לו, בתום-לב, נכונים – כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל הדין שכנגד, ואין נפקא מינה, אם בעל דין זה חבר הוא למקצועו או סתם אדם מן השוק”.

כך השופט מנחם אלון, ואכן, זהו עיקרון מבורך וראוי. עיקרון האומר שאם, למשל, בעל-הדין שכנגד מרמה את בית המשפט, או שנראה לו בתום-לב לעורך-הדין שבעל-הדין שכנגד מרמה את בית המשפט, חובתו של עורך-הדין לומר זאת, אפילו אם בעל-הדין הרמאי הוא עורך-דין, חבר-למקצוע, וברור כי בית המשפט עושה copy-paste ל”ראציו” אשר בפרשת פיקהולץ (על”ע 6/77), בה פתחנו, וזה בסדר גמור, כי הראציו שבפסק-דין אחד יוצר הלכה פסוקה, אשר יש להתייחס אליה בכל הכבוד, בין אם היא הלכה מחייבת, בין אם היא מנחה, בין אם היא “נכונה”, לדעת המתייחס, בין אם הוא חולק עליה.

העיקרון הבא מתייחס כבר לעניין ה”סגנון”, וכאן מציג ביהמ”ש את השאלה –

“מהו הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו יבור לו עורך הדין בעשותו במלאכתו. … אין לה לשאלה זו ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) … שעל עורך הדין להגן על ענייני שולחו במסירות, בנאמנות וללא מורא. … השאלה בנדון דדן אינה, מה יאמר עורך הדין, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו”האיך” הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע עריכת הדין” (ההדגשות כאן ובמובאות שבהמשך – לא במקור).

כאן בית המשפט כבר עושה copy-paste עיוור (אולי לא מילה-במילה, אבל בהחלט בתוכן) להערת-האגב אשר בפרשת פיקהולץ הנ”ל, אבל, בהזדמנות חגיגית זו, הוא “משדרג” את הערת-האגב למעמד של “ראציו”, דהיינו “הלכה פסוקה”, בלי לשים לב לכך שהוא, למעשה, מעתיק דבר שיש לו משמעות “ספרותית”, אבל לא משפטית.

אבל לא זו בלבד, אלא שהשופט אלון ממשיך, כבפרשת פיקהולץ, וכורך בנשימה אחת את הברור-מאליו (עניין הלשון ה”מנומסת”) עם הלגמרי-לא-ברור (עניין הלשון ה”מרוסנת”): אם ה”כריכה” הזאת היא רק עניין של התייפיפות לשונית הכורכת מושגים שונים למושג אחד (כגון “נבלות וטרפות”) נשאלת השאלה מי צריך את הקשקשנות הזאת בעולם המשפט, ואם הכוונה היא רק לצירוף של שני מושגים שונים אשר נשארים כאלה גם לאחר הצירוף – עדיין אין אנו יודעים כמה “ריסון” דרוש כדי לצאת ידי החובה הזאת.

ונשאלת השאלה – עליה אין השופט אלון נותן לנו כל תשובה – מהו הדין כאשר לשונו של הפרקליט היא מנומסת אבל לא מרוסנת, או להיפך, מרוסנת אבל לא מנומסת.

טול, למשל, את ששת המשפטים האלה:

  • “חברי המלומד לא דק פורתא”;

  • “חברי המלומד טועה”;

  • “חברי המלומד טועה ומטעה”;

  • “חברי המלומד מטעה ביודעין את כבוד בית המשפט”;

  • “חברי המלומד מרמה את כבוד בית המשפט”;

  • “חברי המלומד מרמה את כבוד בית המשפט במצח נחושה”.

אם נסתכל על כל המשפטים האלה מבחינת ה”נימוס” בלבד, ברור שכולם עומדים על אותה רמת הנימוס, שהיא בהחלט ראוייה, ומה שנשאר לנו כעת הוא לבדוק את מידה ה”ריסון” שבהם, אבל אם נאמר כי הצמדת ה”ריסון” אל ה”נימוס” אינה אלא התייפיפות ספרותית חסרת משמעות משפטית, על כרחנו נגיע למסקנה אחת מן השתיים: או שכל ששת המשפטים הנ”ל חורגים מן המותר, או שכולם כשרים גם כשרים, וכיוון שהמשפט הראשון כשר הוא – ללא ספק – ממילא גם האחרים כשרים.

הנה כי כן, ה”כריכה” הזאת, אשר לרוב פועלת תת-הכרתית לרעת הנאשם, יכולה לפעול גם לטובתו.

העיקרון הבא:

“לא ניתנו כללי הלשכה למלאכי השרת, וקנה המידה הוא – לשון מנומסת ומאופקת, שצריך שישתמש בה עורך-דין סביר, לשון שסבירה וכשרה היא בקהל הפרקליטים, לפי נסיבות העניין. והלשון צריך שתהא לשון פרקליטים סבירה, ולא לשון השוק”.

אכן, דברים כדרבונות: אמנם לא יאה לו, לעורך-הדין, לדבר בלשון השוק, אבל לא מצפים ממנו להיות “מלאך משמיים, בלובן כנפיים”, ודי לו בלשון “סבירה”.

אבל עדיין אין אנו יודעים מהי אותה “לשון מנומסת ומאופקת”, שצריך שישתמש בה עורך-דין “סביר”, ואת זאת בא להבהיר, במידה מסויימת, העיקרון הבא:

“לעניין ‘לשון מנומסת ומאופקת’ – אין לקבוע מסמרות בדבר בחינת ‘כזה ראה ודבר’ … על כורחנו, שקיים יהא מרחב תמרון בין הרצוי לבין הנסבל, בין הכשר לבין הכשר למהדרין,

וזה אומר שעדיין קיימת לשון פרקליטים “סבירה”, שהיא אמנם פחות מן הרצוי, אבל עדיין בגדר הנסבל.

זאת ועוד:

“ועל כורחנו, שיבואו בחשבון נסיבותיו המיוחדות של העניין, ואם נאמרים הדברים בפתיחת הדיון, כאשר טרם הוכחה אף טענה מטענות בעלי הדין, או בסיומו של דיון, לאחר שכבר הוכח מה מידת האמת בפיו של צד זה או הצד האחר”.

וזה אומר שבשלב הראשוני – שלב כתבי-הטענות, או הקדם-משפט (במשפט אזרחי) או שלב כתב-האישום וה”הקראה” (במשפט הפלילי) – הנייר סובל כל (או כמעט כל) טענה עובדתית, אבל בשלב הסיכומים אתה לא יכול לטעון לטעון טענות עובדתיות אשר מהראיות שהובאו ברור כשמש שהן אינן נכונות.

והנה מעט חומר-עזר הנותן לנו כלים להשיב על השאלה בדבר “נימוס וריסון”:

“שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוואנטיים הם לטענות, המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין”.

אבל, מאידך –

“לא כן הדבר, כאשר ביטוי מסוים אין בו ולא כלום לעניין הבעת עמדה לגופה של הטענה הנטענת, וכל כולו לא בא אלא כדי להגדיל רושם ולהאדירו. על כגון דא נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה, בעל”ע7/70 [3], בעמ’ 732:

‘אחד הדברים שמקצוע עריכת-דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית- המשפט דברים שעורך-הדין יודע, או חייב לדעת, שאינם רלבנטיים בבית-המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו’.

במקרה כגון זה תהא הקפדה יתרה על כשרותם של דברים, ואם ראויים הם לבוא בקהל לשונם של פרקליטים”.

הדברים המובאים על ידי השופט אלון מתוך על”ע 7/70, אגב, מעולם לא נאמרו שם, אבל מתוך הנחה שהם לקוחים ממקום כלשהו, הם מדברים בעד עצמם, ועל משמעותם נדבר בהמשך, אבל הראציו הכללי של פסק-הדין הוא שמותר לו, לעורך-הדין, להשתמש גם בלשון “בינונית”, ומותר לו לומר כמעט הכל – כולל פגיעה בכבודו של חבר-למקצוע – אם העובדות אינן מצוצות מן האצבע, ונראה לו באופן סביר שהדברים רלוואנטיים לעניין הנדון.

ואכן, ברוח זו, דחה ביהמ”ש העליון את ערעור הלשכה בעניין שימושו של המשיב בביטוי “כוזב” והנלווה אליו, וקיבל את ערעורה בעניין הביטוי “פרי דמיון חולני”, אשר, לשיטת פסק-הדין, “יש בו משום סגנון, שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין”.

ובתמצית: הביטוי “כוזב” וכל הנלווה אליו – כשר (אמנם לא גלאט-כשר, אבל עדיין ב”מיתחם הסבירות”), אבל הביטוי “פרי דמיון חולני” – כבר לא כשר.

אבל – וזה ה”אבל” הגדול המראה את יופיו של פסק-הדין – אם טענת ה”כזב” הייתה מצוצה-מן-האצבע, ואילו הביטוי “פרי דמיון חולני” היה מושתת על הראיות, ורלוואנטי לנושא הדין, התוצאה הייתה הפוכה: הביטוי הראשון (“כוזב”) היה נפסל, והביטוי השני (“פרי דמיון חולני”) היה מוכשר, וכל זאת משום ש –

“שיקול חשוב בקביעת סבירותם של הדברים שבמרחב התמרון האמור הוא, שהדברים הנאמרים רלוואנטיים הם לטענות, המועלות על-ידי הפרקליט, שבאים הם לתאר דברים שבעובדה ולהביע עמדה לגופו של עניין”.

וזה בדיוק מה שנאמר בפרק י”ב, למאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת פיות, הדן בפסה”ד הזה ממש, ובפרקים א’ – י”א לאותו המאמר המראים כי אפילו האמירה הכי “בוטה” (מה זה “בוטה”?), כגון “שקרן פתולוגי”, יכולה להיות כשרה מכל הבחינות (“נימוס”, “איפוק”, “ריסון” – ו”סגנון” בכלל).

סיכום-ביניים

אז מה היה לנו עד כאן?

פסק-דין אחד (על”ע 6/77, פיקהולץ) אשר ה”ראציו” שלו הוא שעורך-דין חייב להביע את ביקורתו, כאשר הדבר נחוץ לעניינו של הלקוח, אפילו אם בכך הוא פוגע בחבריו-למקצוע (ועל כן הוא מחזיר את התיק לערכאה הראשונה לשם בירורה של טענת “אמת דיברתי”), אבל, בבחינת “שלא תחשבו שאני מזלזל בחובתו של עורך-הדין להתנהג יפה”, הוא מוסיף, כהערות-אגב, דבר אחד המובן-מאליו (חובת ה“נימוס”) ושני דברים שאינם מובנים אפילו לו (כמה “איפוק” וכמה “ריסון” דרושים בהתבטאויותיו של עורך-דין), ופסק-דין שני (על”ע 10/81, פלוני) אשר לוקח את הערת-האגב כ”הלכה פסוקה”), אבל יוצק בה תוכן אשר כולו חיובי.

בהמשך נראה כיצד הפכו הערת-האגב ופסק-הדין החיובי לאבן-הראשה של “פסיקה עניפה” אשר סותמת את פיותיהם של עורכי-הדין.

את פסק-הדין החיובי הזה (על”ע 10/81) נתן, ביום 18.8.82, השופט מנחם אלון, אשר מיד נראה איך, ביום 20.6.83, הוא הספיק לשכוח את מה שהוא עצמו אמר בעל”ע 10/81 – רק עשרה חודשים ויומיים לפני כן.

הלאה … הלאה …

פסה”ד הבא הוא על”ע 6/82, פלוני נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד לז (3) 164, אשר, כאמור, ניתן עשרה חודשים ויומיים מאוחר יותר, ע”י אותו השופט (מנחם אלון). נשוא הדיון היה דברים שאמר עורך-הדין הנאשם במסגרת עתירה לדיון נוסף. בהליכי הדיון הנוסף, כידוע, עומדת לדיון ההלכה אשר נפסקה בפסק-הדין המקורי של בית המשפט העליון, וממילא השאלות הן משפטיות ולא עובדתיות, כך שלא מתעוררת שאלת “אמת דיברתי”.

הבה נראה את הצגת הדברים ע”י השופט עצמו:

“2. ואלה עיקרי הדברים, הצריכים לענייננו. המערער הגיש בשם לקוחו עתירה לבית המשפט העליון לדיון נוסף … על פסק-דין שניתן בבית-משפט זה … בעתירה זו כתב המערער בין היתר:

“עד כאן לענין קשיותו של פסק הדין שניתן בע”א 68/79, אשר לא רק שהנו קשה ביותר, הואיל והוא מבוסס כולו על עובדות חסרות שחר ועל נוהלי דיון פסולים אלא שקיים חשש גדול, בגלל האמור לעיל, באשר לתום הלב שעומד מאחורי נתינתו. בהקשר זה עומדת במלוא חריפותה אמירתו המפורסמת של כבוד השופט בנימין כהן שמסופר כי נפרד מאחד מעמיתיו בבית המשפט המחוזי במילים: ‘אני מעריץ את השופט … על שיש לו כח להתעלם מהחוק ולהשליט את עקרונות הצדק שלו אפילו נוגדים הם את החוק. יחד עם זאת אני בז לו על שאין לו את שיעור הקומה והאומץ הדרושים להתעלם ממשאלות לבו ולקבל את דין החוק, אפילו הדבר אינו נראה לו’.”

ולמטה מן העניין:

” … הנחה זו הינה מוטעית לחלוטין. ניפוי הוא מסוג העבודות שיוחדו למנפי קמח בתחנות [צ”ל: טחנות] רוח. אין זה ממין הפעולות שבית המשפט צריך לעסוק בהן. אין זה מתפקידו של בית המשפט לעסוק בהכשרת הטרף”.

ועוד:

להלכות אלה אין אח, רע או תקדים בשום שיטת משפט בעולם. הלכות אלה נוגדות לחלוטין את שלטון החוק … ואי היושר הנגזר מפסק הדין נשוא עתירה זו, הינו דווקא בשל חוסר הסימטריות שלו להלכות של בית משפט זה …”.

לפני שנשפשף את עינינו לבדוק מה אנחנו רואים כאן, יש לציין נקודה חשובה. אומר השופט אלון:

“7. אכן, חובתו של עורך-דין לשמור בעמידתו לפני בית המשפט על יחס כבוד לבית המשפט (כלל 1 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)) אין בה כדי למנוע הימנו לטעון טענות, שיש בהן משום דברי ביקורת ענייניים על בית המשפט ולגופו של דבר, אך תנאי-בל-יעבור הוא, שלשונו תהא מנומסת, ושסגנונו יהא מאופק (ראה: על”ע 7/70 [3], בעמ’ 732), ועל לשון פרקליטים מנומסת ומאופקת חייב הפרקליט להקפיד גם אם נדמה לו, כי מקום יש לקזז התנהגותו של בית המשפט כנגד התנהגותו שלו (על”ע 3/66 [4], בעמ’ 39). כבודו של שופט היושב על מדין כבודו של בית המשפט הוא, וכבודו של בית המשפט לב לבה של כלל המערכת המשפטית הוא, על כל ענפיה ושלוחותיה, לרבות מעמדם של פרקליטים וכבודם של עורכי הדין”.

לפני הכל יש לציין דבר אחד חשוב:

הנה, מתחיל השופט בהפרדה בין “לשון מנומסת” ל”סגנון מאופק”, אבל במרחק-אפס מזה הוא חוזר וכורך אותם ל”לשון פרקליטים מנומסת ומאופקת”, וזה, ככל הנראה, תחילתו של הקישקוש, ואיתו גם תחילתה של הדמגוגיה עליה כתבתי, שלושים שנה מאוחר מדי, את המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות, אותו כבר הזכרנו כאן, וגם נזכיר אותו בהמשך: דמגוגיה המטמטמת אותך בשימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת ובעקרונות נכונים (ולפעמים גם מגניבה עובדות-כזב ועקרונות לא-נכונים, או לא-ברורים) עד שאתה כבר לא מרגיש כיצד החדירו לתת-התודעה שלך “שורה תחתונה” אשר אין לה ידיים ורגליים.

איך נעשה הדבר כאן?

ע”י הכברה-לעייפה של ציטוט (כנראה כמעט מלא) של הדברים שאמר העו”ד הנאשם (אלה עובדות-האמת) יחד עם הכברה-לעייפה של עקרונות אשר אי-אפשר לחלוק עליהם (אלה העקרונות הנכונים). הכברה לא-ממוקדת. הם לא אומרים אמירה זו-וזו לא מנומסת, ואמירה זו-וזו לא מאופקת: אם הם היו ממקדים את הקביעות שלהם, יכול להיות שהן לא היו עומדות בביקורת, וכשקביעה אחת לא עוברת את הביקורת, גם האחרות תקרוסנה בזו-אחר-זו, כאבני-דומינו.

אז הם שופכים עליך שני דליי-מים, אחד – דלי העובדות הנכונות, והשני – דלי העקרונות הנכונים, ואתה, המום, לא יודע מאיפה זה בא לך ועליך.

אמרו לנו, בבקשה, מה “בלתי מנומס” או “בלתי מאופק” באמירה “אין זה מתפקידו של בית המשפט לעסוק בהכשרת הטרף”? מי לא יחתום עליה?

ומה הפסול בטענה כי “להלכות אלה אין אח, רע או תקדים בשום שיטת משפט בעולם”? יכול להיות שהטענה הזאת נכונה או לא נכונה, אבל בשביל זה יש עורך-דין שיטען, ושופט שיחליט, ושאלת ה”נימוס” או ה”איפוק” אינן רלוואנטיות.

אבל כאשר הדמגוג מלעיט אותך בכמות אדירה של נתונים נכונים, לא נשאר לך אלא להגיד וואוו, הוא צודק – למרות שהוא לא צודק, והוא, למעשה, לא אמר ולא-כלום. סתם קישקש.

בעל”ע 9/87 – עו”ד פלוני נ’ הועד המחוזי של לשכת עוה”ד . פ”ד מה(2), 586 ,עמ’ 589-590 נדונו שני מכתבים של עורך-דין לוועד המחוז. באחד הוא כותב:

“מוחזר לך בזה מכתבך שבסימוכין.

“אינני מוכן לקבל את נוחיות או אי נוחיות דעתו של הועד. אם הועד סבור כי יש ממש בתלונה שבנדון מן הדין שהועד יורה על העמדתי לדין משמעתי. בכל מקרה אחר מן הראוי שהועד ימנע מחלוקת ציונים לחברי הלשכה ולו בשל הטעם הפשוט שבחירת חברי הועד אין לה ולא כלום עם יכולתם וכישוריהם המקצועיים.

“למטה מן הענין. קשה לי שלא להתרשם מכך שלהערותיו של הועד בכל הנוגע לנוחיות דעתו יש קשר להליכים משפטיים שנקטתי ושאני נוקט היום, בשם לקוחות שפנו אלי, כנגד מספר עסקני הלישכה, המקורבים לועד המלומד”.

ואילו במכתב השני ששלח המערער לועד המחוזי נאמר:

“זכותי לבטא את התרשמויותי או קשיי שלא להתרשם כפי שאני מוצא לנכון ואיני צריך לקבל רשות מאף אחד ואפילו לא מועד מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין. מכתבכם שבסימוכין נועד כנראה להגשים את נבואתו של פנחס רוזן המנוח שעוד נצטער שחוקקו את חוק לשכת עורכי הדין, אשר מכוחו אני מוטרד על ידכם.

“אשר לסתמיות הנטענת על ידכם, הרי שקשיי שלא להתרשם אינם סתמיים יותר מהאמירה ביחס לנוחיות דעתו של הועד הנכבד. יתרה מזו, לכשתתכבדו לדווח את שמות עורכי הדין שבודקים כל תלונה המוגשת ללשכה וממליצים המלצותיהם לועד תרכשו לעצמכם את כרטיס הכניסה לבוא ולהתלונן על סתמיות. עד אז טענתכם בדבר סתמיות הינה בבחינת לעג לרש.

“אשר לעסקנות, הרי שזו המציאות המרה ומי שמתבייש בה אל לו להלין על שם רע ופגיעה אלא רק לתקן את דרכיו. מכל מקום ההסכמים שנקשרו לאחרונה אגב הבחירות לראשות הלישכה והאמור בפנייתו של …, שהעתק הימנה רצ”ב, משכנעים אותי כי מוטב שלא תצעדו לקראת הכרזה שיפוטית בדבר העסקנות.

“לסיכום, מוטב שהועד המכובד יפסיק ללכת יחף, יפעל במסגרת סמכותו וכשהוא אינו עושה כן יתכבד וילין על עצמו בלבד”.

לא יכול להיות ספק: יש כאן ביקורת לא נעימה על עסקני הלשכה, ביקורת אשר, למעשה, מחווירה לעומת מה שעתיד היה להיאמר אחרי עשר או עשרים שנה על ידי ביהמ”ש העליון עצמו על מלחמות העסקנים בלשכה.

ביקורת לא-נעימה, אבל אין עושים ממנה עבירת-משמעת?

כותבים דיסרטציה בת קרוב ל-1500 מלים, מרופדת בחצי תריסר פסקי-דין (אשר הצטברו בינתיים), אשר לוקחת את הטוב שבעל”ע 10/81 הנ”ל, משתמש בו לרעת הנאשם, ומסתיימת במובאה מתוך על”ע 6/82 הנ”ל, בו, כאמור, השופט מנחם אלון הספיק לשכוח את מה שהוא עצמו אמר עשרה חודשים קודם לכן, בעל”ע 10/81.

וזאת המובאה:

“נתחלף לו למערער המלומד בין חופש הדיבור, שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אדם באשר הוא, לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמיים, שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט”.

אחרי הכברה כאמור, מרשה לעצמו השופט להביא את הדברים האלה מובאים כמובנים-מאליהם, אבל הוא לא מראה איך, איפה ובמה “נתחלף לו …”, וגו’, מה זה “חופשי ממשמעת וריסון עצמיים”, וכאמור לעיל – כמה ריסון דרוש: 100% ריסון? 63.47% ריסון? 35.86% ריסון?

ומכאן ועד לפסה”ד בעניין עו”ד שרה מזרחי משנת 2004 – פסק הדין אשר עמד במרכזו של המאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות הנ”ל – הדרך הדמגוגית לסתימת-הפיות סלולה למישרין: כמעט שלושים שנה מאז אמירת-האגב הספרותית אשר בפסק-הדין המזכה שניתן בפרשת פיקהולץ – שלושה עשורים אשר במהלכם היא הפכה מאמירה ספרותית לקישקוש-בלבוש בלבוש “משפטי”.

למי תודה, למי ברכה?

בראש ובראשונה לשופט (דאז) מנחם אלון, אשר לקח את אמירת-האגב, הפך אותה ל”ראציו” חיובי, הפועל לטובת הנאשם, אבל, בהדרגה, “הזחיל” אותה למעמד של “ראציו” שלילי, הפועל לרעת הנאשם.

למה הם עושים את זה?

ראינו, ומי שלא שם לב לכך, שאת כל ענייני ה”סגנון” בהגדרת “ראוי” או “לא ראוי”, ומי שזה לא מספיק לו יכול לדבר על סגנון גס, או אפילו “גס ביותר”, “אין שני לו בגסות”, וכו’, ובכך להתגבר על כל ה”דיאפאזון” הכרוך באישומים משמעתיים על חריגות מן הסגנון המותר לעורכי-דין, לשופטים, ולכל אדם באשר הוא – בין בהתבטאות איש כלפי חברו, בין בהתבטאות כלפי בית המשפט, בין בכלל.

נשאלת, איפוא, השאלה לשם מה, אם כן, המציאו המקטרגין את הסגנון ה”בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”?

הם המציאו את זה כדי “לעבוד עליך”, כדי לטמטם אותך, כדי לסמם אותך!

תארו לעצמכם אמירה של עורך-דין: “המדינה ממשיכה להטעות את כב’ ביהמ”ש”.

יכול להיות שזה נכון, ואז יש לבוא חשבון עם המדינה, ויכול להיות שזה לא-נכון, ואז יש לבוא חשבון עם עורך-הדין אשר אמר דברים לא-נכונים.

אבל העמדתם כך של פני הדברים מסיטה את הדיון אל תוכן הדברים, ונכונותם העובדתית, אבל ישנם מי שלא מעוניינים בבירור העובדתי הזה, אשר עשוי, חס-וחלילה, לחשוף את העובדה שהמדינה אכן ממשיכה להטעות את כב’ ביהמ”ש.

אז הם מציכים את הדבר כעניין של “סגנון”, אבל האמירה כי “המדינה ממשיכה להטעות את כב’ ביהמ”ש” הינה אמירה עובדתית טהורה, אשר אינה מעוררת שום שאלות של “סגנון”, בוודאי שאינה בסגנון “בלתי ראוי”, ועל אחת כמה וכמה שאינה בסגנון “גס”.

אז מגלגלים עיניים, מורחים כמה עשרות עמודים על חשיבותו של הסגנון הראוי, “ולבל יהיה הסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן”, וכו’, ואחרי שנפלת אל הקרשים הם מפטירים: “הנאשם אמר כי המדינה ממשיכה להטעות את כב’ ביהמ”ש!”, ובמקום לשים פסיק, ולדון במשמעות האמירה, הם שמים נקודה, או אפילו סימן-קריאה, וכך הדמגוגים האלה הצליחו להחדיר לתת-תודעתך את השורה התחתונה כנימוק-של-עצמה.

ואתה, המסומם, אומר לעצמך: וואאאווו! הוא אמר “המדינה ממשיכה להטעות את כב’ ביהמ”ש”!!!

ועל כך בדיוק עמדתי במאמר על אתיקה, דמגוגיה וסתימת-פיות.

 

המלצות היום:

על הצביעות והאידיוטיות בהתרסות על ה”סגנון

יהונתן הקשקשן – מה עניין סמל המדינה ודגל הלאום לתלונה על שופט?

 




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר