לאור הקרבה בין שני המונחים, יש צורך להסביר את ההבדלים ביניהם: בעוד שהשגת ביטחון אמורה למנוע מעשי חבלה של מתאבדים ודומיהם, הרי הבטיחות עניינה בעיקר בתכנון וביצוע נכון של מבנים כך שיהיו מתאימים לשימוש בעת סכנה כגון – שריפה, שיטפון וכיוצא בזה ללא כל קשר הכרחי עם מצב בטחוני או עם פעולות של מחבלים.

צרכי הבטיחות מובאים בפרוטרוט בתקנות ובתקנים, בדבר דרכי מילוט מבניין, מבנה המעקים, תכנון חדרי מדרגות, ציוד כיבוי אש וכיוצא בזה.

לפי תקנה 3.09 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש”ל 1970, התוספת השנייה – 

“שתי יציאות בבניינים מסויימים

       3.09    לא יפחת משניים מספר דרכי היציאה בחלק מבנין שנתקיימו לגביו אחד משלושה תנאים אלה:

(1)       שטחו עולה על 100 מ”ר;

(2)       הוא מיועד להכיל למעלה מ-60 בני-אדם;

(3)       הוא מיועד להחסנת חמרים מסוכנים, לייצורם או לשימוש בהם”. 

בסמוך לתקנה זו יש תקנות נוספות המסבירות כיצד יחושבו דרכי היציאה מבניינים לסוגיהם, וברור כי נושא זה הוא בטיחותי ממדרגה ראשונה, ומילוי הדרישות אמור לתת מענה למצב בו אנשים כלואים בבניין וצריכים להימלט ממנו כדי להינצל. 

על פי צרכי הביטחון, מעמידים אנשי ביטחון בכניסות למבנים שונים – גם למבני ציבור וגם לבתים משותפים מסוימים, כדי לסכל פעולות חבלה.

הצבת אנשי הביטחון בכל זמן פעילות המבנה, לעתים 24 שעות ביממה, דורשת הקצאת משאבים, דבר שגורם לצמצום מספר הפתחים המאובטחים ככל שניתן כדי לחסוך בהוצאות.

בהתאם לכך, נאטמים פתחים אחרים שתוכננו ונבנו כדין – מחוסר תקציב.

יוצא מכך כי נפגמת הבטיחות, ומתבטלים היתרונות של ביצוע בהתאם לתקנות כמבואר לעיל. 

אנו יכולים להיווכח בבתי מלון ששטח קומת הלובי שלהם עולה על 100 מ”ר בהפרש ניכר, ושהם מכילים הרבה יותר מ- 60 נפש, בהם הכניסה הראשית מאובטחת – והכניסות המשניות, שתוכננו ובוצעו בהתאם לתקנות הבטיחות, סגורות ונעולות. כך גם יתר מבנים ציבוריים ופרטיים. 

כך עולה הבטיחות על מזבח הביטחון, ולא ברור האם מתוך מחשבה תחילה ומתוך בדיקה מקצועית של הנושא. 

www.benezra.co.il