מי מפחד מביטול דוחות הממא”ל?


מי מפחד מביטול דוחות הממא”ל?



עו”ד משה כהן
30.05.2005 18:50


מי מפחד מביטול דוחות הממא"ל?


מאמר זה מוקדש לפועלו ועוז רוחו הנדיר של כב’ השופט חן אביטל מבית המשפט לתעבורה בירושלים אשר הולך כנגד הזרם המערכתי ודואג לטובת הפרט (רוצה לומר: לטובת הציבור). לאחרונה (17.1.05) ניתן על ידי כב’ השופט חן אביטל פסק דין בתיק ת 6464/03 (תעבורה – ירושלים), מ”י נ’ קליין אליעזר, שם קבע כב’ השופט אביטל באורח חד משמעי וגורף כי התע”צ המוגש על ידי משטרת ישראל פסול ואין לעשות בו כל שימוש בבתי המשפט כראיה לאמיתות הצילום וקבילותו. חלקים גדולים מפסיקתו האחרונה מובאים במאמר זה.




א. מבוא
מאמר זה בא לבחון את השאלה מי מפחד מביטול דוחות הממא”ל (מד מהירות אלקטרוני) קרי, כאשר ישנן כל הסיבות המוצדקות לבטל דוח מהירות שנאכף על ידי ממא”ל או לא היה כל מקום מלכתחילה להגשתו, למה, למרות זאת, משטרת ישראל ו/או בתי המשפט עומדים על רגליהם האחוריות ולא ומביאים לביטולו?  

 

נקודת המוצא הנה כי למעלה ממיליון דוחות הוגשו מאז תחילת פעולתו של הממא”ל ובתקופה זו, כ– 60% מהם הוגשו שלא כדין ו/או הורשעו מקבלי הדוחות בין בעת תשלום הדוח בדואר ובין בבית משפט, שלא כדין.

מאמר זה מוקדש לפועלו ועוז רוחו הנדיר של כב’ השופט חן אביטל מבית המשפט לתעבורה בירושלים אשר הולך כנגד הזרם המערכתי ודואג לטובת הפרט (רוצה לומר: לטובת הציבור).  לאחרונה (17.1.05) ניתן על ידי כב’ השופט חן אביטל פסק דין בתיק ת 6464/03 (תעבורה – ירושלים), מ”י נ’ קליין אליעזר, שם קבע כב’ השופט אביטל באורח חד משמעי וגורף כי התע”צ המוגש על ידי משטרת ישראל פסול ואין לעשות בו כל שימוש בבתי המשפט כראיה לאמיתות הצילום וקבילותו. חלקים גדולים מפסיקתו האחרונה מובאים במאמר זה.

ב. הנחות היסוד

ארבע הנחות יסוד לפנינו:

1.         הממא”ל מפיק תוצאות שגויות.

2.         המשטרה מטעה ביודעין את בתי המשפט לתעבורה.

3.         60% ממקבלי הדוחות מורשעים כאשר הם חפים מכל עבירה.

4.         הדוחות נועדו להעשיר את הקופה הציבורית.

ג. ברירת משפט או זימון למשפט

תוצאות הממא”ל בדרך כלל מביאות להגשת דוח ברירת משפט או זימון למשפט.

ברירת משפט משמעותה מהירות עבריינית נמוכה מסף המהירות המירבית שנקבעה בחוק לעבירות אלו. בידי מי שקיבל דוח מסוג ברירת משפט, הברירה לשלם את הדוח בדואר או לבקש להישפט בתוך 90 ימים. בחר מקבל הדוח לשלם הדוח בדואר, רואים אותו כמודה בעבירה ועבירה זו תירשם בגליון הרשעותיו בתוספת הניקוד הצמוד לכל עבירה.

זימון למשפט משמעותו מהירות עבריינית גבוהה מסף המהירות המירבית שנקבעה בחוק לעבירות מסוג אלו. בידי מי שקיבל זימון למשפט יש גם כתב אישום בכותרת המסמך. על מקבל הדוח להתייצב למשפט בבית המשפט שנקבע בדוח ביום ובשעה הקבועים בו. בחר מקבל הדוח שלא להתייצב למשפט מסתכן הוא בעונש חמור לרבות קנס כספי גבוה. 

 

מקבל הדוח רשאי לבקש מהיחידה הממונה על רישום הדוח והפקתו צילום הרכב העברייני וכל חומר החקירה בתיק המשטרה, דבר המומלץ לעשות בכל מקרה מאחר ולא פעם מתברר כי אין זיקה בין הרכב העבריין למקבל הדוח ו/או נפלו בצילום ובמסמכי המשטרה פגמים מהותיים ראייתיים המבטלים אשמה ו/או זיקה לעבירה.  

לבקשת מקבל הדוח, מחוייבת המשטרה להמציא לכל מבקש בתוך זמן סביר בדואר, בהתאם לפרטי המען הרשום בדוח (מומלץ להודיע על שינוי במען אם חל שינוי מהמען הרשום בדוח והמען בפועל), תמונה בה מונצח הרכב העברייני.  

דוח מסוג זימון למשפט הנו כאמור כתב אישום לכל דבר ועניין. בכתב האישום חובה לציין את כל הפרטים האישיים הנוגעים לנאשם, לנסיבות ביצוע העבירה כגון יום ביצוע העבירה, מספר הכביש, כיוון נסיעת הרכב, מהירות הרכב, העבירה וכיוצ”ב.

כמו כן, המשטרה חייבת להוכיח את האשמה באמצעות  צילומי הממא”ל בצירוף תעודת עובד ציבור (תע”צ), כמצוות סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א – 1971.

הנאשם רשאי לכפור בעובדות כתב האישום ולטעון להגנתו כי אין בראיות שהוגשו ידי המאשימה, משום הוכחת עובדות כתב האישום שכן, תעודת עובד הציבור אשר מצרפת המשטרה לתצלומים אינם ערוכים כדין ונגועים בפגמים מהותיים היורדים לשורש קבילותם ו/או כי הצילום פגום או אין בו להצביע בבירור מי הוא הרכב ה”עברייני” שהפעיל את קרן המצלמה.

ד. התע”צים אינם ערוכים כדין

כיום נוהגת משטרת ישראל להמציא לבית המשפט, במסגרת ראיותיה להוכחת אשמתו של הנאשם, דף תע”צ בו חתומים שישה עובדי ציבור שונים, בדבר הפעולות שביצעו, על-פי תקנה 4 לתקנות, ובכלל זה הכנסת הסרט למצלמה, הוצאתו, פיתוחו, פענוחו, הגדלתו ומשלוח הסרט (להלן – “התע”צ”).

בתע”צ המוגש לבית המשפט מופיעה הצהרה האומרת:

“תעודה זו או חלקה ניתנת על ידי לשם הגשתה כראיה לבית משפט והריני מצהיר בזה כי ידוע לי היטב שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בבית משפט, דין תעודה זו כשהיא חתומה על ידי כדין עדות שנתתי בבית המשפט”.

כאמור, לאחר הצהרה יחידה זו מופיעה הצהרת 6 שוטרים שכל אחד מהם ביצע פעולה שונה בשרשרת הטיפול בסרט הצילום: האחד הכניס הסרט, השני הוציא, השלישי פיתח אותו והרביעי פענחו, החמישי הגדילו והשישי שלחו ליחידה הנוגעת בדבר.

בעוד שהמשטרה טוענת באורח קבע כי הפתיח בדבר האזהרה מתייחס לכל החותמים, הרי שקריאת התע”צ מלמדת אחרת וממנו עולה שאין הוא מנוסח כראוי ואינו עומד בדרישות פקודת הראיות.

תקנה 4 לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), תשנ”ז – 1997 קובעת כי מי שהפעיל מצלמה או בדק תקינותה וכיו”ב, יאשר בכתב את ביצועה. בתקנה 5 לתקנות הנ”ל נקבע כדלקמן:

“(א) צילום יוגש לבית המשפט בידי תובע בצירוף תעודת עובד ציבור, תצהיר או חוות דעת מומחה (להלן – תעודות), שהוכנו על בסיס האישורים כאמור בתקנה 4, אם לא הוכן האישור מראש כתעודות.

אופן עריכת והגשת תעודת עובד ציבור, מוסדר בסעיפים 25 – 23 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל”ה – 1975 (להלן – פקודת הראיות). סעיף 23 מאפשר  לבית המשפט לקבל כראיה תעודה על דבר שנרשם במסמך רשמי זאת אם אין חשש לעוות דין. התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום או את המעשה.  סעיף 24(א) לפקודת הראיות קובע כי תעודת עובד ציבור תיערך, 

“לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל שאפשר”.

על פי מצוותו של סעיף 25(א) לפקודת הראיות, מוקנה לתעודת הציבור מעמד עצמאי שכן דינם כדין עדות בבית המשפט. ס’ 25(א) קובע כי:

“חוות דעת תעודת רופא ותעודת עובד ציבור שהוגשו כראיה לבית משפט, דינם כדין עדות בשבועה…”.

האם ההצהרה על פיה יודע החותם כי דין תוכן המסמך כדין עדות בבית משפט הינה ענין טכני, או שמא יש לראות חשיבות לכך שההודעה תרשם בנוסח אחיד? בע”א (באר-שבע) 3086/98 בנק הפועלים נ’ מנהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2000 (1), 28808, עמ’ 28818] נקבע כי יש ליחס חשיבות מרובה להודעת החותם: 

“…יודגש, אין המדובר בפן טכני בלבד אלא מדובר בפן מהותי גרידא מאחר ודין החוות דעתו של מומחה ו/או עובד ציבור, כאמור, כדין עדות שבשבועה וככזו, על המומחה להצהיר זאת בחוות דעתו ואם לא עשה כן, לא ניתן להגיש המסמך כראיה לבית המשפט, כפי שלא ניתן יהיה לדוגמא להגיש עדות של עד בתצהיר מבלי שיוזהר בנוסח האזהרה כנדרש, כיוון שאחרת אין כל משמעות לתצהיר”.

בספרו “על הראיות” חלק 2, בעמ’ 812, מסביר השופט קדמי לענין האזהרה העצמית כי:

“בהתאם להוראות סעיף 24 לפקודה נקבעו  בתוספת הראשונה לפקודה “טפסים” לכל אחת מהתעודות הנדונות כאן; וחובה לערוך את התעודות בנוסח זהה או דומה “ככל האפשר” לנוסח הטפסים האמורים. עמידה בנוסח הבסיסי האמור הינה תנאי לקבילותה של התעודה; ויש ליתן הדעת בהקשר זה להוראות סעיף 25 (ג) לפקודה זאת כמובן, כל עוד מוגשת התעודה כראיה מכח הוראות הסעיפים 20 ו – 23 לפקודה”.

 

פסיקה נוספת לעניין זה נמצא ברע”א 2750/94 עציוני ובניו בע”מ נ’  נ’ מוסא אלי,

דינים עליון ל”ה 892 שם קובע כב’ השופט אור כי:

“החלק החשוב לענייננו בטופס זה הוא, שהחתום עליו מצהיר שהוא יודע שחוות הדעת או התעודה הרפואית יוגשו כראיה לבית המשפט וכי דינן של אלה לעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר כדין עדות בשבועה בבית המשפט.  דינן הוא אמנם כזה, לפי האמור בסעיף 25(א) לפקודה. החשיבות שבכך היא, שהחותם יודע את האחריות המוטלת עליו, באם המסמך כולל דברים שאינם אמת… אם יתקבל הדו”ח כראיה יהיה זה מבלי שהחתומים עליו נטלו אחריות בפלילים למקרה של קביעה בו שאינה אמת, ואין הנתבעים יכולים לחקרם בחקירה נגדית על האמור בדו”ח…”. 

 

העולה מן המקובץ הוא איפוא, כי גם כיום, כאשר קיימת נטיה בבתי המשפט לעבור בדיני הראיות ממישור הקבילות למישור המשקל, עדיין חשובה ההצהרה והאזהרה העצמית מבחינה מהותית ולא טכנית פורמאלית.

האם יתכן שתעודת עובד ציבור אינה צריכה הצהרה ואזהרה עצמית?

סעיף 25 לפקודת הראיות באופן מוזר משהו, קובע בס”ק (ג) בהתייחסו לצורך לכלול את הצהרת עורך התעודה כי: 

“כל חוות דעת וכל תעודת רופא יכילו הצהרת המומחה או הרופא כי הוראות סעיף זה ידועות לו”.

רופא ומומחה נאמר, אך “עובד ציבור” לא נאמר. לא ברור אם מדובר בהשמטה, שכן סעיף

25(א) לפקודה קובע כאמור שתעודת עובד ציבור שהוגשה דינה כדין עדות וסעיף 24

לפקודה מחייב הגשת תעודת עובד ציבור לפי הטופס הקבוע בתוספת הראשונה או בדומה

לו ככל האפשר. עיון בנוסח הטופס המצוי בתוספת הראשונה  לפקודת הראיות מלמדנו כי

בטפסים עצמם אין ויתור על נוסח האזהרה וההצהרה לאמור: “אני החתום מטה מעיד

ומאשר בזה…” ובסיום התעודה:

“תעודה זו ניתנה על ידי לשם הגשתה כראיה לבית משפט והריני מצהיר בזה כי ידוע לי היטב שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית משפט, דין תעודה זו כשהיא חתומה על ידי כדין עדות בשבועה שנתתי בית משפט”

מן התוספת לפקודת הראיות נלמד כי תעודת עובד ציבור צריך שתכלול סיומת הזהה לתעודת רופא וחוות דעת מומחה, לפיה יודע החותם כי דין התעודה כדין עדות בשבועה. סעיף 25(ג) לפקודת הראיות אינו קובע כי תעודת עובד ציבור לא תכיל את הצהרת תעודת עובד הציבור אלא מתמקד רק במומחה ובתעודת הרופא.

גם אם נפל פגם בסעיף זה, הרי שהטופס המופיע בתוספת הראשונה לפקודה, מרפא פגם זה, ועל כורחך אתה אומר כי תעודת עובד ציבור צריך שתכיל הצהרת עושיה לפיה הוראות החוק בדבר עדות שקר ידועות לו, שאם לא כן, אין הגיון בהגשת המסמך במקום עדות ראשית, ללא סיומת המקנה לו מעמד של עדות. יש לקבוע איפוא כי תעודת עובד ציבור צריכה לכלול סיומת בדומה לתעודת רופא וחוות דעת מומחה בנוסח המופיע בטפסים המצויים בתוספת הראשונה לפקודת הראיות. 

מסקנת כב’ השופט אביטל בעניין קליין דלעיל הנה חד משמעית,

“מן הכלל אל הפרט. לאחר בחינה של הוראות החוק אשר פורטו לעיל, תוך השוואה לתעודת עובד הציבור שהוגשה (ת/2), צורתה ואופן עריכתה, נלמד כי תעודה זו אינה עומדת בדרישות כדין ושאינה יכולה לשמש כראיה קבילה כנגד המערער ובכלל זה לתמוך ולהכשיר התצלומים אשר הוגשו לתיק בית המשפט לצורך הרשעת המערער בבית משפט קמא”.

ושיקוליו כדלקמן :

ראשית, לשון כותרתה של תעודת עובד הציבור שהגישה התביעה לתיק בית המשפט בענייננו הינה כדלקמן:

“תעודת עובד ציבור – ממא”ל מולטנובה 6FA נייח מכח סעיף 24 לפקודת הראיות [נ”ח] תשל”א – 1971″.

על התע”צ חתמו שישה עובדי ציבור שונים, בדבר הפעולות שביצעו, כנדרש על-פי תקנה 4 לתקנות, ובכלל זה הכנסת הסרט למצלמה, הוצאתו, פיתוחו, פענוחו, הגדלתו ומשלוח הסרט, נושאת התעודה בראשה הצהרה בזו הלשון:

“תעודה זו או חלק ממנה ניתנת על ידי לשם הגשתה כראיה לבית המשפט, והריני להצהיר בזה כי ידוע לי היטב שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בבית המשפט, דין תעודה זו כשהיא חתומה על ידי כדין עדות שנתתי בבית המשפט“. (ההדגשות שלי, א.ח.)

נוסח זה אינו העתקו המדויק של הנוסח הנזכר בתוספת לפקודת הראיות ואולם עיקר השוני נעוץ בשתיים: בראשית נרשם תעודה זו או חלק ממנה ובשנית, לא נכתבה תיבת המילים “עדות שקר בשבועה” ועדות בשבועה. 

 

שנית, התעודה אינה עומדת במבחן פקודת הראיות והפסיקה. הקורא את ההצהרה ימצא כי זו מנוסחת בלשון יחיד, בעוד שעל גבי התעודה חתמו 6 עובדי ציבור שונים.

ההצהרה, למרות שהתיימרה לעשות כן, אינה יכולה לחול על  כלל החתומים עליה אלא אך לראשון ביניהם הוא זה  אשר חתם בסמוך לה ותו לא. משמע, החתומים על התעודה, למעט ראשון,  מחזיקים כמי שכלל לא הצהירו ואישרו את הפעולות שביצעו לצורך הגשה לבית משפט.

תעודה זו או חלק ממנה ניתנת על ידי לשם הגשתה כראיה לבית המשפט…”

השימוש בתיבה “או חלק ממנה” יוצר מכשלה, שכן אין הקורא יודע לאיזה חלק מכוון החותם. הניסוח האמור עלול להביא את המעיין בו למסקנה כי חלק מן התעודה אינו מיועד להגשה לבית משפט או שלא נחתם בידי מצהיר או שאינו מתיימר להיות תעודת עובד ציבור. על עניין זה עמד כב’ השופט יצחק ענבר מבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר קבע בע”פ 7112/03 תמר בן דוד נ’ מדינת ישראל באותו הקשר כי:

“המונח “או חלקה” אינו ברור כלל ומשתמע ממנו, כי חלק מהאמור בתעודה, למעשה, לא ניתן לשם הגשתו כראיה לבית המשפט. ראוי להימנע משימוש בנוסח לקוי זה” ובהמשך:

“לא למותר לציין, כי תכלית חובת ההצהרה בתעודת עובד הציבור להוות ערובה (ולו מינימלית) לאמיתות תוכן התעודה, וזאת בשים לב לכך שהגשתה לבית המשפט שקולה למתן עדות ראשית בעל-פה. לאור ההוראות המפורשות בסעיפים 24 ו – 25 לפקודת הראיות ותכליתם לא ניתן לומר, כי המדובר בעניין פורמלי גרידא. מדובר, איפוא, בתנאים מוקדמים לקבילותן של התעודות כראיה. כך הם פני הדברים למצער, כאשר ההתנגדות לקבלת התעודה נעשית בזמן אמת, היינו, בעת שהתובע מבקש להגישה…”.

הנוסח שנקבע בפקודת הראיות דורש כי הפתיח יהא “אני הח”מ מעיד ומאשר…” תיבה זו של “מעיד ומאשר” נעדרת מן התע”צ ת(2). יש להקפיד כי עושה התע”צ אכן יעיד ויראה עצמו כמי שמעיד ולאחר מכן מאשר כנדרש.

 

נזכור כי הפגמים בתע”צ הינם מהותיים וכי אדם רגיל ואפילו עורך דין מנוסה אינו יכול לפגוע באמיתות הכתוב או להתמודד באמת בכתוב בו, לאור גישת בתי המשפט כיום.

כמו כן, קבלת תע”צ במתכונתו זו, על פי המצב המשפטי הפגום כיום, גורמת ותגרום למיליוני נהגים בישראל לעיוות דין.

אומר כב’ השופט אביטל בפסק הדין קליין, מילים כדורבנות:

“ההערות המופיעות כאן אינן חדשות לתביעה המשטרתית. בתי המשפט השונים, בערכאה זו וגבוהות הימנה, הצביעו על הכשלים הנזכרים לעיל והפנו את התביעה לצורך בתיקונם. יתכן וכל פגם בפני עצמו אינו גורם עוות דין לנאשם ואולם, ריבוי הפגמים ובעיקר אי תיקונם של אלו במשך שנים על שנים, לאחר הערות מפורשות של בתי המשפט, מחייבים את בית המשפט מלחדול ולקבל את המסמכים האמורים ואף לסבור אולי כי יתכן ועושיהם אינם מתייחסים אליהם באותה מידת רצינות בה החוק ובית המשפט מבקשים לשמר להם”.

רישום כל התעצי”ם על גבי גליון עמוד אחד ולא כל אחד בנפרד בהתאם לנוסח המחייב עשוי לשמש את עדי התביעה בחקירתם הנגדית במסגרת עדותם ולהתאים עדותם לעדי התביעה האחרים. יש כאן מעשה של תיאום גירסאות,  ועל כך נאמר כי מדובר בעדות בלתי קבילה ו/או אשר משקלה נמוך עד אפס. קבלת תע”צ במתכונתו ומתן משקל לו הנה בבחינת עיוות דין לנאשם והעדר הליך הוגן. יאמר גם, כי מתן הכשר להגשת תע”צ במתכונתו כאמור, מעודדת את עדי התביעה להתנהג בדרך לא ראויה ולשקר בבית המשפט .

אחת היא כי על בתי המשפט ליישר קו ולקבוע כי תעודת עובדי ציבור שהוגשו או שיוגשו על ידי המשטרה נוכח הפגמים המצוינים לעיל הינן בלתי קבילות ומשכך התצלומים חסרי כל משמעות בהיעדר תעודת עובד ציבור כשרה וקבילה שנערכה כדין.

ה.    תכונות הממא”ל

תכונות הממא”ל הרלוונטים לענייננו על פי היצרן וכן מתוך חוברת הנחיות משטרת ישראל בדבר הממא”ל (להלן – “הנחיות משטרת ישראל”), הן כדלהלן:

 

1.         הממא”ל מכיל אביזרים אלקטרוניים שונים כגון: חיישני קרן (אנטנה); מצלמה הכוללת מחסנית ועדשות; כרטיס פיענוח ועוד. כולם ארוזים בתוך קופסאת פח מלבנית עמידה למים (להלן “המארז”). למארז תושבת בחלקו התחתון ומתחבר לעמוד סטטי הקבוע לקרקע באמצעות פלטות בטון (להלן “העמוד”) ומשם ללוח בקרה באמצעות כבלי תקשורת וחשמל.

2.         המארז ניתן לשליפה לצורך בדיקות ותיקונים וכיוצ”ב. לכל מארז יש קוד זיהוי ייחודי בשונה ממספר הקוד של העמוד. למארז תכונות כיוונון וצידוד משתנים.

3.         הממא”ל מודד מהירות כלי רכב באמצעות אפקט דופלר. המכשיר משדר אות בתדר קבוע לרוחב הכביש, אות זה פגוע ברכב נע ומוחזר למכשיר בתדר שונה מהמשודר, שינוי התדר יחסי למהירות הרכב. בשעה שרכב המטרה חוצה את חיישן הקרן, מועבר סיגנל אלקטרוני לכרטיס הפיענוח. כרטיס הפיענוח מבחין בין מהירות עד סף למהירות מעל סף. כאשר המהירות עולה על מהירות הסף מופעלת המצלמה ומנציחה את כל המצוי בתחום הפוקוס והזום של המצלמה, ללא יוצא מן הכלל. קיים מרווח זמן בין שבירת חיישן הקרן על ידי רכב ועד לצילום בפועל. הצילום אינו קוהרנטי לרכב המטרה אשר הפעיל את חיישני הקרן וחצה אותה. כלומר, תיתכן אפשרות כי רכב מטרה יפעיל את חיישני הקרן ואילו הצילום ינציח רכב אחר או שני רכבים בו זמנית. הצילום קוהרנטי לסיגנל האלקטרוני מכרטיס הפיענוח בהתאם למהירות הסף. חיישני הקרן מופעלים מהחיישן ואילך. כלומר, מבין שני מכוניות צמודות הנראות בצילום הרכב הקרוב יותר למצלמה הוא אשר יחתוך ראשון את קרן הפעלת המצלמה.

ו.     תקינות, הפעלה ותחזוקה של הממא”ל   

המשטרה בדרך קבע נוהגת שלא להציג את יומני ההפעלה והתחזוקה של הממא”ל כראיה

במשפט ולעיון מוקדם לפני המשפט למרות שמחובתה לעשות כן שהרי מדובר בחומר

חקירה רלוונטי לאישום. 

 

חשיבות מכרעת לזיהוי קוד המצלמה להבדיל מזיהוי קוד העמוד שהרי המצלמה ניידת ניתנת לפירוק והחלפתה באחרת על גבי אותו עמוד וכאשר קיימת אפשרות זו לעולם לא נדע, אם לא נרשם קוד הזיהוי שלהם ביחד עם קוד הזיהוי של העמוד, האם על המארז/ המצלמה המסוימים בוצעו כל הפעולות הנדרשות לתקינות, הצבה והפעלה נכונים. יותר מכך,מניין לנו לדעת, היכן הוצבה המצלמה / המארז מהם הופק הצילום על מנת לבדוק בשטח או לאמת את מיקום ביצוע העבירה לכאורה. 

על פי הוראות היצרן והנחיות משטרת ישראל, הנ”ל, חובה על מפעיל הממא”ל לוודא כי

זווית הצבת המארז או המצלמה לכיוון הכביש ו/או מול ציר הדרך הנו 19 מעלות בדיוק.

סביר להניח שמי שרושם את הפעולות המנויות בתע”צ הוא גם זה שביצע אותן בפועל

ופחות סביר שאחר ירשום את הפעולות ולא יהא זה שביצע אותן בפועל.סבירות זו עוגנה

בתקנות הצילומים,בפקודת הראיות ובשורה של פסקי דין.  על פי תקנה 4 לתקנות

הצילומים:

“מי שביצע פעולה מן המפורטות להלן יאשר בכתב את ביצועה:

(1) הפעלת המצלמה ; (2)  בדיקת תקינות המצלמה או נוכחות בעת שנערכה בדיקת תקינות עצמית כמפורט בתקנה 2 ; (3)  שמירת הסרט ; (4) הפקת הצילום. “

חתימות עורכי התע”צ אינן מוציאות אותם ידי חובה. הוראת סעיף 23 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל”א 1971 ( להלן “פקודת הראיות” ) קובעת כי “התעודה תהא חתומה בידי עובד הציבור שעשה את הרישום”. ע”ת 4 הפר הוראה וחובה זו. מה נפקות אי קיום החובות המנויות בתקנה 4 לתקנות הצילומים וסעיפים 23, 24 לפקודת הראיות?

 הכלל הוא “פסלות” ו/או “אי קבילות” התעודה ו/או הראיה.

לאחרונה (5.5.2004) נדרש כב’ השופט יוסף אלון מבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק ע”פ 7128/04 דוד שלו נ’ מדינת ישראל להכריע בסוגית הממא”ל. כב’ השופט אלון חזר על הלכת בראונשטיין וקבע אף שבעניין בראונשטיין נעשתה אכיפת מהירות באמצעי אחר, מצא לנכון לקבוע כי שימוש באמצעי אלקטרוני לבדיקת מהירות רכב מחייב עמידה במספר תנאים מצטברים:

 

“על התביעה להוכיח כי המכשיר הופעל כיאות ע”י המפעיל ובתנאי שטח המבטיחים כי המכשיר מדווח את המהירות הנכונה וללא שיבושים [וביניהם]: א. הרכב הנמדד היה רכב בודד ; ב. לא היה רכב אחר בין הרכב הנמדד לבין הרכב המשטרתי (ע”פ 5345/90 בראונשטיין נ’ מ”י, פד”י (5), 40, 51).

כב’ השופט אלון זיכה את המערער בהסתמכו על מראי עיניו מהצילום הגם ששם היה מדובר בשני רכבים שלא היו צמודים אחד לשני, וביניהם מרחק מסויים וכך נאמר על ידי כב’ השופט אלון:

“בתמונה בה צולם רכבו של המערער, נראית לצד מכוניתו מכונית נוספת כאשר המרחק בין שתי המכוניות אינו ניכר… על פני הדברים מעורר הדבר ספק שמא המכונית ש”נתפסה” ע”י הממא”ל במהירות הנסיעה של 70 קמ”ש היתה המכונית השנייה ולא מכונית המערער”.

בעניין שלו הנ”ל המגולל את עדות המפעיל בבית משפט לתעבורה אשדוד מפורטת להפליא עניין “חיתוך” הקרן והפעלתה מבין שני מכוניות צמודות וכך אמר המפעיל :

“אם הרכב המופיע בצד, בפינה הימנית העליונה, היה צמוד לרכב הנאשם בזמן ההפעלה,  והוא היה חותך את הקרן ולא רכב הנאשם”.

לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים והראיות מגיע כב’ השופט אלון בעניין שלו למסקנה כי:

“התמונה שבנדון מותירה ספק אם התקיימו שני התנאים הנ”ל (מפס”ד בראונשטיין, מ’ כ’), שכן עולה ממנה בבירור הימצאות רכב נוסף בסמוך מאוד לרכבו של הנאשם”

ומורה על זיכוי המערער מהעבירה.

והנה אותו שופט, בעניין זהה לגמרי, בתיק ע”פ 7111/05 שמחוני יוסף נ’ מ”י (טרם פורסם) אפילו בו היו שתי מכוניות צד לצד צמודות (להבדיל מעניין שלו שם המכוניות לא היו צמודות וקיים היה הפרש של כ – 10 מטרים בין המכוניות) ולא ניתן לחלוטין לדעת מי מהשניים הוא הרכב העברייני שהפעיל את המצלמה, מגיע כב’ השופט אלון למסקנה כי מבין השניים בצילום נחה דעתו כי המערער הוא העבריין ובכך יישר כב’ השופט אלון קו עם המדיניות המערכתית והאינטרס הכלכלי של המדינה על חשבון גרימת עיוות דין חמור למערער והרשעת אדם חף מעבירה.

כב’ השופט אלון נתפס לכלל טעות כאשר עשה אבחנה בין אמצעי ההפעלה לבדיקת מהירות בעניין שלו ובראונשטיין דלעיל והמקרה דנן. לדבריו בין מקרה שמחוני למקרה שלו ובראונשטיין קיים שוני מהותי בין תכונות הבסיס ועקרון ההפעלה של מכשירי מדידת המהירות בין KR-11 לבין LTI 20-20 (ממל”ז) ובין מולטנובה 6FA על גבי עמוד או מולטנובה 6F על גבי רכב.

כב’ השופט אלון מגיע למסקנה זו מבלי שיש בידו כל ממצא עובדתי או נתון אמפירי שיאשש  זאת. אדרבא, כל מכשירי מד המהירות פועלים על בסיס ועקרון זהה. בכולם פועלת קרן קבועה הנשלחת לרכב המטרה וחוזרת מרכב המטרה. אם כן, כיצד ניתן לקבל אות מרכב המטרה אם רכב זה מוסתר על ידי רכב אחר או שרכב זה נמצא בנקודת הזמן והמקום בו עוברות תשדורות הקרן דרך רכב אחר שאינו רכב המטרה.

יותר מכך, היצרן ועל פי הנחיות משטרת ישראל בחוברות ההפעלה של המכשירים הנ”ל מציבים תנאים הכרחיים לתקינות המדידה וביניהם וידוי כי לא נמצאים כלי רכב נוספים יחד עם רכב המטרה בקו המדידה ו/או שרכב המטרה בודד או שהקרן החוזרת לא עשויה לפגוע ברכב אחר קרוב לרכב המטרה.

הגם שמשטרת ישראל גורסת כי אין הבדל בין אמצעי המכשור האלקטרוני למיניהם  לבדיקת מהירות כלי רכב, ואין הבדל בין אם מדובר במפעיל פיזי (שוטר) של ממל”ז או מפעיל פיזי (שוטר) של ממא”ל או  הפעלה אוטומטית של ממא”ל  במקרה דנן, לא ברורה ותמוהה מסקנתו של כב’ השופט אלון.

ישאל השואל למה מקבל הדוח לא ממשיך במאבקו ועולה לבית המשפט העליון להוכחת צדקתו וזיכויו מהעבירה. התשובה לכך הנה פשוטה ויחד עם זאת מקוממת.

99.9% מההליכים שהנם גלגלול שלישי והנם בבחינת ערעור שני נדחים על הסף מפני בית המשפט העליון. בית המשפט העליון מעמיד רף כה גבוה לדיון בבקשה לרשות ערעור כשלב מוקדם לערעור וקובע באופן גורף כי ערעור שני או הליך בגלגול שלישי ידון בפניו רק באם מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית ממעלה ראשונה ללא זיקה לגופו של עניין או עניינו האישי של המערער תהא צדקתו אשר תהא. במילים אחרות, מטעמים של מדיניות משפטית ו/או מדיניות מערכתית קיים סיכוי קלוש כי בית המשפט העליון ידון בערעור על פסק דין של בית משפט מחוזי לערעור אפילו מקבל הדוח הורשע ונידון כשהוא חף מכל עבירה.

(מעבר לצורך יצוין כי בהליכים אזרחיים המצב חמור יותר, שם נדרשת מבעל הדין המגיש את הערעור להפקיד עירבון כספי גבוה להבטחת הוצאות המשיב/ים, הנאמד לעיתים בשווי של עשרות אלפי ₪, ומרבית הערעורים נמשכים על ידי מגישיהם בשל אי יכולתם לעמוד בגזירת העירבון הכספי הגבוה, אפילו היה עניינם מוצדק ובעל חשיבות עליונה לציבור).    

יודגש כי בעניין שמחוני לא רק שהמשטרה עשתה שימוש פגום בתע”צ, כאמור לעיל, עדי התביעה מטעמה מסרו עדויות שקר בבית המשפט ובית המשפט בחר לעצום עיניים מכך. 

ניקח לדוגמה את עדות המפענח בתיק שמחוני, כפי שתפורט להלן:

בחקירתו הראשית ציין המפענח בהרחבה ובפירוט וכן הדגים לכב’ בית משפט קמא כיצד באמצעות השקף המצוירת עליו שבלונה, התמונה ומסך פענח את “הרכב העבריין”.

כאשר נדרש המפענח להציג בפני בית המשפט את האופן המלא והאמיתי של פיענוח הצילום ומי מבין כלי הרכב המופיעים בצילום הוא אשר “חתך” את הקרן הודה הלה: “במעבדה אנו מקרינים את הנגטיב על מסך ועל המסך אנו משתמשים בשבלונה מתאימה. הפענוח נעשה בנגטיב שמוקרן על המסך”.

וכאשר נשאל למה בחקירה הראשית לא אמר אמת וסתר עצמו בעניין אופן הפענוח בין חקירתו הראשית לחקירה הנגדית, השיב המפענח:

“זה הדרך המקובלת להביא שבלונה שמתאימה לתמונות לביהמ”ש. עוד לא עלתה אף פעם דרישה להביא את הנגטיב ואם יש צורך והעו”ד רוצה לראות את התהליך הזה הוא יוכל לראות את זה במעבדה כי מדובר במכשיר מאוד גדול שהחברה מייצרת ולא מקובל להביא אותו לביהמ”ש” 

המפענח הסתיר בחקירתו הראשית, כאמור, את דרך הפענוח האמיתית ובכך “עבד” מרצון על בית המשפט ובית המשפט מרצון בחר להתעלם מסתירותיו מאחר וככל הנראה דרך הצגת הדברים נוחה יותר לבית המשפט מאשר “התבוששות בבוץ הטובעני” של גילוי האמת. ביודעין, משטרת ישראל מציגה אמצעיים חזותיים (ולא פלא כי אלה קלים ל”עיכול” ו”הבנה”) מופרכים שאין להם כל אזכור בהוראות היצרן. בדרך זו, מאות אלפי נאשמים הורשעו שלא על כל עוול בכפם, מבלי יכולת להתגונן מפני “השיטה” החזותית הנ”ל.

הוראות היצרן קובעות כי פענוח “רכב עבריין” יעשה באמצעות מכשיר מיוחד לתוכו מוכנס הנגטיב המופק מהמצלמה. המכשיר מקרין את הנגטיב על מסך תוך שברקע של הנגטיב המוקרן עולים קווי רוחב ואורך (שבלונה). במידה ורכב המטרה נמצא בתחום הערכה היינו התחום בו ניתן לקבוע כי המדידה תקינה (להלן – “תחום הערכה”) אזי ניתן לקבוע כי רכב המטרה הוא רכב העבריין, ולא אין להגיש כתב אישום.

כיום האפשרות היחידה לבצע בדיקה והדגמה של זיהוי רכב העבריין הנם בתנאי מעבדה בלבד ורק באמצעות המכשיר הנ”ל המצוי במעבדת משטרת ישראל. כל ניסיון אחר מחוץ למעבדה מבלי להשתמש במכשיר הנ”ל על מנת לזהות או להדגים זיהוי רכב עבריין הנם בבחינת אחיזת עיניים.

המפענח גם לא שלל את האפשרות כי הוגשו כתבי אישום כנגד שני בעלי הרכב בתמונה!!!

חשוב לציין כי אין כל משמעות להדגמה של המפענח באמצעות שבלונה (שקף ) ותמונה בבית המשפט, משום שפיתוח התמונות מהנגטיב, עליה מציב המפענח את השבלונה (השקף) תמיד תראה את רכב העבריין בתחום הערכה וזאת משום שהמפענח מכוון את מפתח התמונות לגזור ולהפיק את התמונה באופן שהצבת השבלונה על התמונה תראה כי הרכב העבריין נמצא בתחום הערכה. כך למשל, כאשר בתמונה יופיעו 2 כלי רכב, במידה והמפענח מעוניין להגיש כתב אישום נגד כל אחד מ – 2 בעלי כלי הרכב הוא מכוון את המפתח להפיק 2 תמונות שונות כאשר כל אחת מראה את רכב המטרה בתחום הערכה.

כבר אמרנו כי התביעה נמנעה ביודעין מלהציג את יומן ההפעלה והתחזוקה של הממא”ל במסגרת חומר הראיות וכן החסירה אותם מעיני כב’ בית משפט קמא, וזאת כאשר כלל הוא כי באמצעות אלה ניתן לדעת : אם המצלמה תקינה ; האנטנה תקינה ; כל מרכיבי הממא”ל האחרים פועלים באופן תקין ; האם הממא”ל עבר בדיקה שגרתית לפני הפעלה ותוך הפעלה “פעמיים בכל משמרת בתחילתה ובסיומה”;  האם הבדיקה השגרתית נעשתה על ידי “מטפל מוסמך” ; מתי הממא”ל עבר בדיקה תקופתית וכיוצ”ב.

הדרישות לעיל הנן מהותיות היורדות לשורש קבילות ראיות התביעה כנדרש מתקנה 5 דלעיל וכעולה מפס”ד בראונשטיין:“כבר אמרנו, כי על המדינה להוכיח כי המכשיר תקין” (ראה לעניין זה, פס”ד כב’ השופטת רות זוכוביצקי מבית משפט לתעבורה ירושלים ת 4-493856-1 מ”י נ’ גיורא רוס, דינים תעבורה כרך א 45).

מכאן תמוה, כיצד כב’ השופט אלון בעניין שמחוני אשר אימץ לחלוטין את פסק הדין של בית משפט קמא, הגיע למסקנה כי התביעה צלחה במלאכת  הבאת הראיות והנטל עבר לשכמו של הנאשם בעוד ברור לגמרי כי התביעה כשלה בנטל הבאת הראיות ולא צלחה בהוכחת אשמתו של הנאשם והשאיר על כנה את הרשעת הנאשם.

ז. סוף דבר

טוב יעשה המחוקק: מקום שיש לשלול שיקול-דעת שיפוטי, ישלול; יקבע אמות מידה מדויקות לפסלות ראיות ואי קבילותן באופן שראיה שאינה עונה על דרישות החוק ו/או הדין תפסל ו/או תהא בלתי קבילה. קרי, לבית המשפט לא תהא סמכות לעבור מקבילות למשקל ; יקבע כללים ברורים ומנחים בחוק לקבילות תוצאות ממא”ל לסוגיו.

טוב יעשה בית המשפט: מקום שיש לבטל דוח – יבטל; ימנע ככל האפשר משימוש תדיר במסגרת הכרעותיו מלהסתייע בשיקולים מערכתיים; יקפיד עם התביעה ועדיה, שהרי אלה לא בהכרח נוטים לגילוי האמת, עשיית צדק ומשפט שמא “תזעק הארץ ואין לה מרפא”. 

המלצת היום: ספינת-הדגל טובעת! על המשטרה כידידתו הטובה ביותר של הנאשם בביהמ”ש לתעבורה

לכתבה המקורית המלאה




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר