פולחן האפס ויריד ההבלים בישראל

פולחן האפס ויריד ההבלים בישראל

מיכאל שרון
06.04.2006 17:37
פולחן האפס ויריד ההבלים בישראל


מדובר על שלב של עייפות טרמינלית מהכזבות התוחלת והתקוות המרקיעות והקהיית התודעה ברוגע נעים ומטעה נוכח עודף הבעיות והתעוקות שכשלו מפיתרון. וכי מהו הפור של הטלת התוחלת שניכזבה מצד המוני ישראל בידי “קדימה” והשמאל (62 מנדטים) אם לא ההתכנסות לאין שאינו מייצג עוד דבר?



מדובר כאן על שלב של עייפות טרמינלית מהכזבות התוחלת והתקוות המרקיעות  והקהיית התודעה ברוגע נעים ומטעה נוכח עודף הבעיות והתעוקות שכשלו מפיתרון. זו תחושת חוסר אונים המובילה את רוב הציבור לאפאתייה ושיתוק רצון החיים והיצירה. וכך, התרבות והמילה הכתובה הופכות לשמנוניות כהה במקרה הטוב, ולמסכת רמייה מרגיעת-שווא והונאת הציבור אפופת האשלייה הקהה והנעימה במקרה השכיח.

הסגידה ל”אין”, דומה לתחושתו של סוס קרבות פצוע ותשוש עד מוות, שרוצה רק פינה שקטה להתכנס אליה, למען יחם לו וישקט לו ממכאובים ולו לרגע קט של הווה, לגמוע עוד דקה ועוד דקה של הווה ללא מכאוב צורב.

וכי מהו הפור של הטלת התוחלת שניכזבה מצד המוני ישראל בידי “קדימה” והשמאל (62 מנדטים) אם לא ההתכנסות ל”אין” שאינו מייצג עוד דבר? לא עוד תקוות והתלהבות חדורת רוח עשייה, אלא רק התרפקות על החמימות של המרגוע הרגעי והשיקרי לנפש עייפה? וכי הביטוי “התכנסות” אינו מבטא להפליא אותה נהייה תשושה של הצטמקות כלפי אופקי ה”אין” תחת התרחבות ופריצה קדימה, לאופקים חדשים וטריטוריות עשייה חדשות, אמיצות ובתוליות? וכי אין כל עם סביר רואה בטריטוריות שברשותו את תוחלת המרחב של הדורות הבאים שיבואו, וחס עליהן למען העתיד?

ומהו הוויתור מרצון על טריטוריות ללא תמורה אם לא ההתכנסות כלפי ה”אין”, הצטמצמות והצטמקות התודעה לנקודה של הווה, שאינו עוד משליך לעתיד כלשהו? מהי תופעת התגברות השימוש בסמים בקרב האוכלוסיה ובפרט בקרב הנוער, אם לא הנהייה לתחושת רוגע אשלייתית של הווה תוך איפוס העתיד, והלעגנות התמימה-משהו לכל פנים מתוחות בסבר של אחריות, תמימה אך גם צינית – דהיינו, דוחה כל התייצבות ערכית מאחורי ממשות כלשהי – כלומר, שלב מות האידאולוגיה בפוליטיקה הישראלית, כפי שהכריזה עליה “קדימה” ערב הבחירות?

במידה שיש תנופה הנראית כעשייה כלשהי בשלב זה, הרי שהיא פועלת בשרות דחפי ה”אין”, דחפי המוות הפרוידיאניים, ההכחדה והקירבון תוך פולחן מועצם של קץ כל הקיצין.

כאלה היו העקירה והחורבן בגוש קטיף  ופרעות עמונה. הרי חורבן גוש קטיף התברר כחסר תוחלת: מאז הפינוי, הפלסתינאים לא בנו בשטח המפונה דבר וחצי דבר והחמאס עלה לשילטון, תוך חסימת האפשרות למגעים כלשהם.  כזה היה בזמנו שחרור מאות מחבלים עם דם על הידיים (שכמה מהם כבר ביצעו מאז פיגועים בישראל) עבור שלוש גופות וסוחר סמים אחד (אלחנן טננבאום). חוסר התוחלת המוזר של פולחן האין התבטא גם בספקטקל הקמאי (קדמוני, נחשל) באיזור פתחת רפיח לפני כ-9 חדשים בו מאות חיילים ניראו זוחלים על ארבעתם בשרב על שבילי חול, בשביל לאתר כמה רצועות עור של חיילים שהתרסקו בפיגוע. כאן אנו רואים אגב, את הנטייה הפרעונית חדורת הסגידה לעולם המתים להשתמש באנשים כעבדים בשרות משימה סיזיפית המאדירה את המוות.

לכל זאת נוספת השרלטנות בישראל: הן של “אנשי תרבות” הממתגים זבל כדבר מעולה, ופוחדים כאש מכשרונות אמיתיים, והן הנוכלות עטופת המלל הרהוט בשוק הישראלי, בו משווקים כיור חרסינה וארון רחצה קטן לחדר האמבטייה ושאר ריהוט זבל ושאר מוצרים, במחירים משונים של אלפי שקלים. איך הם קוראים לזה: אנו עובדים עם הפה… וכך – כישראלי, חווית הצרכנות וחווית התרבות הישראלית היא: מאכילים אותנו חרא וגובים במילים יפות הרבה כסף.

ומה עולה כפורחת בישראל?

השרלטנות הנוראה של המעלים באוב, “חוקרי” העבמ”ים, המתקשרים עם רוחות רפאים וחייזרים, הקוראים בעלי-תה ובקפה-בוץ, המורים הרוחניים המטיפים הבלים, ידעני תאוריות קונספירצייה ביזריות, רבני ויסקי ונוכלי קבלה להמונים, כל אלה יוצרים אווירת עיוועים של סגידה וכניעה לכוחות ערטילאיים אך חובקי כל. כוחות קפריזיים, דמוניים ולא רציונליים. אלה, בצרוף לנופך ה”צהוב” והסנסציוני המתלווה אליהם, מנציחים את התחושה שהאדם הוא קורבן של כוחות משונים שמעבר לשליטתו, כוחות שאינם רציונליים, המתריסים כלפי שכלו הישר ותחושות הצדק הטיבעי האנושיות.

ומכאן, אם אנו חיים כביכול בעולם תעתועים, וכוחותינו השכליים אינם מתאימים להבנת המציאות, או אז הכל הולך.

כשהשכל חסר ערך, כשלעגנות ליצנית פוגשת את התבונה והשכל הישר האנושי, כשאבסורדים משונים שולחים אצבע משולשת ושרירותית בפני תחושת האחריות, היושרה והצדק הטיבעי, או אז יש רק גורם בר קיימא אחד. זהו הכוח העירום, האלים, הבוזז הפוגעני. אך הנראה כמיטיב, כשם שנוכלים ורמאים מקצועיים בתחום הצרכנות והשירותים, מתחזים בשלב הראשון כמיטיבים, רכים ושופעים רק רצון טוב “בניגוד לאחרים הללו”.  ואין עוד שיפוט עצמאי, אלא כוחו של העדר, ההתגודדות הכנופייתית ומנהיגיה השליליים ואנשי השררה.



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר