מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/47207
 

שמחה ניר, עו”ר 10.03.2006 16:46

יוריש אותו לנכדיו?

או: על המשותף למשרד הרישוי ולמערכת המשפט – ולכל מה שביניהם:

אם, למשל, בוחן-הנהיגה “יכשיל” אותך ב”טסט”, האם הוא יוריש לנכדיו את מה שהוא לא נתן לך?

ומה יעשה בית המשפט עם הרשות-לערער שהוא לא נותן לך? גם הוא יוריש אותה לנכדים?!

 

הקדמה

אין אינטרס? יש, ועוד איך!!!

מקרה פרטי: בוחני הנהיגה כמשל

האם ניתן להשפיע על התוצאה בדרך כשרה?

צעד אחד קדימה: צעד אחד למעלה

ועוד צעד באותו הכיוון: “רשות רישוי” ופיקוח בג”ץ עליה

על “נקודת האיזון” בין הציפיות מעובד-הציבור לבין האינטרסים שלו

על “נקודת האיזון”: דגימות-אקראי “מהחיים”

בתי המשפט הדנים בעניינים פליליים כערכאה ראשונה

מקרה פרטי: המצב בתיקים בהם הנאשמים מיוצגים

מקרה פרטי: המצב בתיקי נאשמים “מיוחסים”

מקרה פרטי: תיקי ברירת-משפט וברירת-קנס

בתי המשפט הדנים בעניינים אזרחיים כערכאה ראשונה

בתי המשפט המחוזיים כערכאות ערעור

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”ץ)

מקרה פרטי: הבג”ץ בתקופת כהונתו של הנשיא יצחק כַהַן

בית המשפט העליון בדונו בבקשות רשות לערער (בר”ע)

האומבודסמנים השונים: נציב תלונות הציבור (נת”ץ) ונציב קבילות חיילים (נקח”ל)

בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים (“בג”ץ קטן”)

ואחרון-אחרון – ומאוד לא-חביב: נציב(ת) תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש)

המסקנות העגומות

הערה לעניין שיטת המושבעים

ותחזית לעתיד: תזכרו שאמרתי לכם!

 

הקדמה

עובד הציבור תפקידו לעבוד את הציבור. באנגלית הוא נקרא public servant – קרי: משרת הציבור – אבל אצלנו, למרות המורשת הבריטית אשר ניהלה את הארץ הזאת לפני קום המדינה, ואשר מייחסת חשיבות רבה ל-public service, איש לא יעז לכנות את הוד מעלתו הפקיד בתואר “משרת הציבור”. הפקיד הציבורי אצלנו רואה את עצמו, במקרים רבים, כאדון הציבור, ולא כמשרתו.

 

לעובד הציבור לא אמור להיות כל אינטרס אישי בעבודתו, זולת המשכורת. שופט אינו מקבל את שכרו לפי מספר התיקים שהוא “גומר” או לפי אחוז ההרשעות. בוחן-נהיגה אינו מקבל את שכרו, לא לפי מספר הנבחנים שהוא מעביר, ולא לפי מספר הנכשלים אצלו. שוטר תנועה אינו מקבל את שכרו לפי מספר הדוחות שהוא רושם, וחוקר משטרתי לא מקבל “בונוסים” לפי מספר הפשעים שהוא מפענח.

 

לכאורה מתבקשת, איפוא, המסקנה כי אם פנייתך אל עובד-הציבור היא מוצדקת ואתה עומד בכל הדרישות, עובד-הציבור ישוש ליתן לך את מבוקשך, כי בשביל זה הוא הרי קיים, ואם, למשל, בוחן-הנהיגה “יכשיל” אותך ב”טסט” (דיברנו על המורשת הבריטית? הנה היא), הוא לא יוכל להוריש לנכדיו את מה שהוא לא נתן לך, וזה מראה עד כמה אין לו אינטרס להשיב את פניך ריקם.

 

אבל בפועל הדברים לגמרי אינם פשוטים: אתה יכול להגיע לרמת-נהיגה מושלמת, אבל להיכשל פעמיים, שלוש ויותר לפני שאתה מקבל את הרשיון הנכסף, והתופעה הזאת קיימת לא רק במשרד הרישוי, אלא גם ברשויות ציבוריות אחרות.

 

אפילו בבתי המשפט.

 

אין אינטרס? יש, ועוד איך!!!

 

מי לא הולך להיות עובד-ציבור? מי שמצליח בעיסוקיו, ועושה חיל בעסקיו, אלא אם הוא אידיאליסט ללא-תקנה, המוכן להקריב פראקטיקה משגשגת כדי לתרום משהו לציבור אבל כאלה מעטים הם, נער יספרם.

 

מי כן הולך להיות עובד-ציבור? במקרים רבים – נמושות תאבי-שררה. כאלה שהכוח להגיד “לא” שווה בעיניהם יותר מכל. כאשר אתה מסרב למשחרים לפתחך – אתה אדם חזק, אדם גדול, אדם חשוב. לפחות בעיני עצמך.

 

לעומת זאת כאשר אתה נותן לפונים אליך את מבוקשם, כל אימת שיבקשו, אתה משול בעיני עצמך למי ש”מתמסרת בקלות” – ומי רוצה להרגיש את עצמו ככזה?

 

אם כך הם פני הדברים, אז אולי כל מה שצריך עובד-ציבור זה להגיד לא-לא-לא כל הזמן, ובכך הוא יבוא על סיפוקו האולטימטיבי, אבל אז הוא חדל מלהצדיק את קיומו.

 

מקרה פרטי: בוחני הנהיגה כמשל

 

נניח בוחן נהיגה אשר לא מעביר אף נבחן במשך שבוע, חודש, שנה: הוא יכול לחנטרש “מכאן ועד להודעה חדשה” על כך שהקטל-בדרכים הוא “בנפשנו”, ולכן הוא לא מוכן להתפשר כהוא-זה אבל זה לא יעזור לו.

 

זה לא יעזור לו, כי לטענה הזאת ישנה “תשובת בצפר” פשוטה ובנאלית: צריך להיות מציאותי. משיעורי הנהיגה לבדם עדיין לא יוצא נהג, העיקר הוא הנסיון הנרכש לאחר קבלת הרשיון, ואם נשלול היום את זכותם של הבינוניים לקבל רשיון, מחר נשלול את זכותם של הבינוניים להיות בוחני-נהיגה, עורכי-דין, שופטים, וכיוון שמצאי האנשים המושלמים הוא מוגבל, נישאר ללא כלום.

 

יוצא מכך שבוחן הנהיגה לא יכול להעביר את כולם, כי אז הוא ייחשב כ”מזלזל בבטיחות בדרכים”, והוא לא יכול לדחות את כולם, כי אז הוא “לא מציאותי”, ולכן לא נותר לו אלא לפזול לצדדים, לראות מהו “ממוצע” ההצלחות הכללי ב”טסטים”, ולהתיישר עם המצוי: כך הוא עשה מיומו הראשון כבוחן-נהיגה, וכאשר הוא “שוחה עם הזרם”, לאף אחד לא יכולות להיות טענות נגדו.

 

ייתכנו, כמובן, הבדלים אישיים (לגיטימיים) בין בוחן לבוחן – זה מקפיד יותר, וזה סלחן יותר, זה מקפיד על נקודות אלה וזה מקפיד על נקודות אחרות – אבל כל עוד הבוחן “לא עושה גלים”, והחריגות שלו מה”ממוצע” אינן גדולות, איש לא יבוא אליו בטענות.

 

וכעת, כאשר הבוחן מתיישר עם הקו הכללי, הוא יכול “לעשות פרוטקציה” לחברים, להעביר את המקורבים לו או את המקורבים-למקורבים לו, וכדי שמולך הסטטיסטיקה לא יחוש בדבר, הוא יכשיל אחד אשר נהיגתו ראוייה כנגד כל אחד שהוא מעביר בהעד’פה פסולה.

 

זאת אותה השחיתות עליה אומר הפרופסור יצחק זמיר, לפנים שופט ביהמ”ש העליון, שהיא אמנם אינה “שחיתות קשה ומתפשטת“, אלא רק שחיתות “רכה”, אשר “דווקא היא מסכנת את החברה בישראל”.

 

הנה מה שאומר זמיר (שם) על אותה שחיתות “רכה”:

 

כבר אסור לעשות טובה לחבר מהצבא או מהמפלגה? התשובה היא: אכן אסור. ראשית, משום שאינך עושה טובה על חשבונך, אלא על חשבון הציבור. לא לצורך זה קיבלת את המשרה. שנית, לעתים קרובות מה שנראה כטובה נקייה אינו אלא עסקה מלוכלכת. מינוי פוליטי, למשל, הוא בדרך כלל עסקה של תן וקח. מבחינה מוסרית היא דומה לשוחד. לכן זהו סוג של שחיתות. אמנם שחיתות רכה. אך דווקא היא מסכנת את החברה בישראל.

 

אבל כאשר מתחילים עם דבר שהוא “מבחינה מוסרית דומה לשוחד”, הדרך מכאן ועד לשחיתות הקשה, לשוחד-ממש, היא קצרה מאוד.

 

הנה כי כן, בוחן-הנהיגה, כעובד-הציבור, נהנה מכמה עולמות: גם כוח-השררה, שהוא הכוח-להרע, גם הכוח לחלק טובות-הנאה “לחבר מהצבא או מהמפלגה” (וכו’, או לבנים-של), וגם השוחד-ממש, הקורץ מעבר לפינה, בהמשך הדרך.

 

ויחד עם כל אלה – הוא נהנה גם מהתדמית של מי שמגן על הבטיחות-בדרכים, אבל יחד-עם-זאת יודע להיות “מציאותי”…

 

אז מי אמר שאין לעובד-הציבור אינטרסים-משל-עצמו?!

 

האם ניתן להשפיע על התוצאה בדרך כשרה?

 

ראינו כי אחוזי-ההצלחה במבחני הנהיגה הם קבועים פחות-או-יותר, עם חריגות לגיטימיות (הנובעות מהבדלי-גישה מקצועיים) ולא-לגיטימיות (המתחילות בשחיתות “רכה” ואיש לא יודע איכן הן נגמרות).

 

אבל נניח שאתה מורה נהיגה טוב, ואפילו מצויין. ונניח שאתה לא מוכן “להתכופף” מול האבא-של-התלמידה, ועומד בלחציו לשלוח את בתו למבחן כשהיא לא מוכנה כראוי. במלים אחרות: פרפקציוניסט ללא-תקנה, אשר מוכן להפסיד לקוחות, ולא להתגמש עם המצפון המקצועי, או עם האגו המקצועי, או עם שניהם.

 

האם זה יעזור?

 

רמז לתשובה נמצא בסיפור אמיתי, מראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, אותו הבאתי, בזמנו, הן בעתירה לבג”ץ והן בכתבה עיתונאית, תחת הכותרת אל תתנו להם מחשבים:

 

בית הספר לנהיגה של המועצה האיזורית מגידו הגיע לשיא ארצי בשיעורי ההצלחה במבחני הנהיגה המעשיים (לפי אחת הגירסאות – משהו בסדר-גודל של 75% הצלחה ב”טסט” הראשון.

 

להצלחה הזאת חברי כמה גורמים: היותו של בית הספר בבעלות גוף ציבורי לא-מסחרי, החומר האנושי הטוב (בעיקר בני-קיבוצים צעירים), ומעל לכל – העובדה שלא התלמיד ולא הוריו הם “בעלי המאה”, אלא המשק, הקיבוץ, הוא זה אשר שולח את חבריו או בניו ללמוד נהיגה, והוא זה אשר משלם את מחירם של שיעורי הנהיגה (ולמעשה הוא משלם לעצמו, כשותף במיזם הציבורי הזה).

 

יום אחד הכניס אגף הרישוי לתמונה את הוד-מעלתו המחשב, ומאותו יום, במשך מספר חודשים, לא עבר את המבחן אפילו אחד מתלמידיו של אותו בית-ספר לנהיגה.

 

מה הניע את מערכת הרישוי – ולא יכול להיות ספק שהייתה כאן החלטה-מלמעלה – לעשות את הדבר הזה? קיראו שוב-ושוב את המאמר הזה, ותבינו (אם לא הבנתם עדיין).

 

והמסקנה: אפילו תעשה עבודה מצויינת, זה לא יעזור: הן ברמת הבוחן היחיד והן ברמת ה”מערכת” בכללותה, איש לא ירצה שירננו עליו שהוא “עושה פרוטקציה” למורה-נהיגה זה או אחר, רינונים שאחריהם מגיעים חשדות לשוחד ומה לא.

 

אבל זה לא הכל: אם הבוחן, כיחיד, או הבוחנים, כציבור, נותנים לך אחוזי-הצלחה גבוהים, הם עושים לך קידום-מכירות בחינם, ואיזו סיבה יש לעובד-מדינה, החי ממשכורת ממשלתית צנועה, לקדם את עסקיו של מי שממילא מרוויח הרבה יותר ממנו?

 

יתירה מזאת: אם החלטת שאתה מעביר אחוז מסויים מהנבחנים, אם אתה נותן למורה-נהיגה מסויים אחוז הצלחות גבוה יותר, אתה מצמצם את האפשרות “לעשות פרוטקציה” לאחרים, (וכן להיפך: אם אתה נותן למורה(י)-נהיגה פלוני(ם) אחוזי הצלחה נמוכים, אתה מרחיב את האפשרות “לעשות פרוטקציה” לאחרים).

 

וכפי שנראה בהמשך, התופעה אינה אופיינית רק בקרב בוחני הנהיגה, ולא רק אצל עובדי-הציבור בדרגים הנמוכים, אלא גם במקומות גבוהים בהרבה: אפילו בבתי המשפט.

 

צעד אחד קדימה: צעד אחד למעלה

 

כפי שראינו, לבוחן הנהיגה יש אינטרס ברור להכשיל אותך פעם, פעמיים ויותר, לפני שהוא נותן לך את רשיון הנהיגה – אפילו אם אתה נוהג לתפארה.

 

אבל בוחן הנהיגה הוא “עובד הקו” הזוטר במערכת, ומעליו יש רב-בוחן.

 

לשם מה יש רב בוחן? בין השאר כדי שאם נבחן סבור כי נכשל בטעות, הוא יוכל לפנות אל הרב-בוחן, ולערער בפניו על תוצאת המבחן.

 

אבל לרב-הבוחן, כפרט, ול”מערכת” הזאת, בכלל, אין אינטרס לעזור לך, ולכך ישנן כמה סיבות.

 

ראשית – כל האינטרסים של הבוחן-מן-השורה, עליו דיברנו לעיל קיימים גם אצל הרב-בוחן, אבל יש לו עוד כמה משלו:

 

האחד – לא לעבוד קשה;

 

השני – לא להביא את עצמו למצב בו הוא צריך להודות שהבוחנים “שלו” טועים. שה”מערכת” שלו סובלת מכשלים מערכתיים.

 

ומעל לכל – לא להיות מוצף בערעורים.

 

תארו לעצמכם ש-10% מהנבחנים שנכשלים בטסט מערערים לפני רב-בוחן, וזה יוצא למבחן חוזר (“re-test” בעגה המקצועית) עם כל מערער. תארו לעצמכם שהוא פועל בהגינות ובמקצועיות, ומקבל – לא הרבה – רק 10% מהערעורים… מחר כמות המערערים תעלה ל-20% מהנכשלים, ותוך כמה ימים נגיע למצב בו 100% מהנכשלים יערערו, ייצאו למבחן חוזר.

 

כדי להימנע מהמצב הזה, מה”הצפה” הזאת, קיימת מדיניות עקבית במשרדי הרישוי, לפיה אין “רי-טסט”: אתה מערער, הרב-בוחן קורא את מכתב-הערעור שלך, ודוחה אותו בלי לבחון אותך מחדש.

 

כמובן שזה לא רציני, כי אם הרב-בוחן לא יוצא אתך למבחן משלו, איך יידע אם אתה יודע לנהוג (כפי שאתה טוען) או שאינך יודע (כפי שקבע הבוחן)?

 

ואם אין “רי-טסט”, “רי-רי-טסט”, דהיינו ערעור בפני רב-בוחן-ראשי על החלטתו של רב-בוחן – בוודאי אין.

 

וזה מזכיר, כמובן, את משוכת ה”רשות לערער”, בה נדון בהמשך.

 

ועוד צעד באותו הכיוון: “רשות רישוי” ופיקוח בג”ץ עליה

 

מי שמעניק רשיונות נהיגה אינם הבוחנים, על כל דרגותיהם, אלא מי שהוסמך כ”רשות רישוי”. רשות הרישוי היא פונקציה ציבורית, ומי שממלא אותה אינו חייב להיות מומחה בתחום המקצועי, והוא גם לא יכול לבחון בעצמו את כל המבקשים לקבל רשיונות נהיגה. מבחינה מעשית הוא נעזר בבוחני הנהיגה, אשר אינם “רשות רישוי”, אלא רק “יועצים מקצועיים”, אבל מבחינת הדין – הוא זה אשר נושא באחריות, בין למתן רשיון, בין לסירובו.

 

מי שמקיים, בפועל, את התפקיד של “רשות רישוי” הוא מנהל משרד הרישוי המקומי, ואולי עוד כמה פקידים בכירים במשרדו, אשר נאצלה גם להם הסמכות של “רשות רישוי”, אבל אם רב-בוחן ורב-בוחן-ראשי אינם מוכנים לבחון את עבודתו של הבוחן מן השורה, מדוע שמנהל המשרד יעשה את זאת? ומדוע שרשות הרישוי הארצית תעשה זאת?!

 

מה נשאר? פיקוח הבג”ץ על רשות הרישוי, כ”גוף ציבורי על פי דין”, אבל אם רב-בוחן ורב-בוחן-ראשי אינם מוכנים לבחון את עבודתו של הבוחן מן השורה, ואם רשות-הרישוי המקומית ורשות-הרישוי הארצית אינן מוכנות לפקח על הבוחנים, מדוע שהבג”ץ יעשה זאת?!

 

פיקוחו של הבג”ץ על רשויות השלטון הינו כידוע, מצומצם ומוגבל עד מאוד. שופטי בג”ץ אינם מומחים, וגם לא אמורים להיות מומחים, בתחומים אשר הופקדו על ידי המחוקק בידי הרשויות השונות אבל גם אם הם היו מומחים-לדבר, חלוקת העבודה היא כזאת ששופטים הבג”ץ אינם רשאים לשים את שיקול-דעתם שלהם במקום זה של הרשויות. הם לא מנהלים את המדינה, אלא רק משגיחים שהמדינה תנוהל כדין.

 

מתי הבג”ץ מתערב בפעולתה של הרשות? ישנן כמה עילות לכך, ואחת מהן היא טעות שבדין. כאשר הרשות מפעילה את שיקול-דעתה מתוך הנחה משפטית שגוייה, היא לא יכולה לטעון שהבג”ץ לא יכול “להתערב לה בעבודה” – כי דווקא כאן מתחילה עבודתו של הבג”ץ.

 

קחו, למשל, תמרור “עצור” המוצב בצד שמאל של הדרך: מאז שנת תש”ל-1970 תמרור כזה מחייב רק את הפונים שמאלה, אבל, להערכתי, 15 שנים לאחר מכן, עדיין היו במשרדי הרישוי בוחנים אשר לא ידעו זאת, ונבחנים נכשלו בטסט שלא בצדק, רק בגלל בורותו של הבוחן בהכרת התמרורים ומשמעויותיהם.

 

האם הבג”ץ יתערב בכגון דא? מבחינה עיונית הוא חייב להתערב, אבל אם הבג”ץ  יתערב ב”קטנות” כאלה, גם הוא יוצף בעתירות, ואת זאת הוא לא יכול להרשות לעצמו.

 

איך, אם כן, יתמודד הבג”ץ עם זה? איך ינער את חוצנו מה”טירחה” הזאת בלי לאבד מיוקרתו כ”מעוזו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון הגדול”?

 

יש עצה: הוא מתעלם מטענת ה”טעות שבדין” ומפריח את המנטרה השחוקה מרוב שימוש: בית משפט זה לא יתערב בשיקול דעתה של הרשות, אלא במקרים נדירים…

 

ומה זה אומר?

 

זה לא אומר שום דבר, משום שההחלטה  אינה מגלה לנו מה היו הטיעונים, מדוע המקרה אינו בין המקרים הנדירים, ומדוע בכלל צריך להעלות את המנטרה הזאת, כאשר לא נתבקשה כלל התערבות בשיקול דעתה של הרשות, אלא רק תיקון טעותה-שבדין.

 

אבל זה אומר שבית המשפט רוצה ללכת בלי, ושהכל יחשבו שהוא הולך עם.

 

במאמר מוסגר יש לציין כי הבעייה הזאת אמורה הייתה להיפתר, לפחות חלקית, עם הקמתם של בתי המשפט לעניינים מנהליים (אלה הקרויים “בג”ץ קטן”), אולם הבעייה לא רק שלא נפתרה, אלא שאף החמירה, אבל זה נושא לדיון אחר, אשר בהמשך נדבר גם בו.

 

על “נקודת האיזון” בין הציפיות מעובד-הציבור לבין האינטרסים שלו

 

לעובד-הציבור, כלכל עובד אחר, אמורה להיות “תפוקה” מסויימת. יש שהוא חייב אותה, את התפוקה, למעבידו, ויש שהוא חייב אותה לאזרח המתדפק על שעריו.

 

כאשר המחוייבות היא למעביד, יש לו, לעובד-הציבור מנהלים אשר יפקחו עליו ויוודאו כי הוא עושה את המוטל עליו. כך, למשל, שוטר התנועה: אם הוא רושם מעט מדי דוחות, מפקדיו יעירו לו על כך, ואם הוא רושם יותר מדי דוחות – מפקדיו יבדקו אם הוא לא מחפש זוטי-דברים כדי להראות “פרפורמנס”, במקום להפגין את ה”בולטות” הנחוצה, ולהסדיר את התנועה במקום שהדבר נחוץ. הם גם יבדקו אם הוא לא מפברק דוחות, בתקווה שמקבליהם יעדיפו לשתוק ולשלם את הקנסות בדואר במקום לבזבז ימים-על-ימים בבתי המשפט.

 

אבל כאשר התפוקה  מיועדת לציבור הפונים אל הרשות, המצב, כפי שראינו לעיל, שונה: מצד אחד עומד האינטרס שלו להצדיק את קיומו, ואת משכורתו, המחייב את עובד-הציבור לספק “סחורה” מסויימת, אבל, מאידך, קיים האינטרס המנוגד, שלא לספק שום דבר. שהאזרח יתחנן לפניו השכם והערב, והוא, האיש החשוב, ירים את אפו, ינפח את חזהו, ויגיד “לא! אין לי!!!”, כמו כל אפסנאי קטן במחנה הצבאי הנידח ביותר.

 

הצורך הקיומי של עובד-הציבור הוא, איפוא, לאזן בין שני האינטרסים המנוגדים האלה.

 

ראינו כיצד האיזון הזה מתבצע ברישוי-הנהגים. בהמשך נראה כיצד הוא מתקיים בתחומים אחרים.

 

על “נקודת האיזון”: דגימות-אקראי “מהחיים”

 

בתי המשפט הדנים בעניינים פליליים כערכאה ראשונה

 

אחוז ההרשעות אצלנו (וכנראה גם במדינות מערביות אחרות, דבר המלמד כי סדנא דארעא חד הוא) עומד על כ-97% מול כ-3% זיכויים.

 

תארו לעצמכם כי שופטי ישראל מזכים, “מחמת הספק” או מנימוקים אחרים, 50% מהנאשמים: מה יגיד הציבור? הוא יגיד כי “בתי המשפט אינם נלחמים בפשיעה הגוברת והולכת”.

 

איך מרגיש שופט כאשר הוא מאמין שהנאשם ביצע את המיוחס לו, אבל אין לו מספיק ראיות לכך? הוא מן הסתם, אומר לעצמו: אם אני אטעה וארשיע אותו, הוא ישנא אותי, אבל אם אטעה ואזכה אותו, אני אהיה בעיניו “פראייר”, ואני מעדיף להיות רשע מאשר להיראות פראייר. בכל מקרה, הציבור יקבל את פסק-דיני כדבר הנכון, ויתייחס אל הנאשם הטוען לחפותו כאל “עוד אחד” הטוען לחפותו.

 

תארו לעצמכם כי שופט מגלה תקלה כללית בעבודת התביעה, המחייבת אותו לזכות את כל הנאשמים, ולשלוח את התביעה לעשות שיעורי-בית. הוא, מן הסתם, יגיד לעצמו: אם אני ארשיע את כל הנאשמים, למרות התקלה, וערכאת הערעור תזכה אותם, המקסימום שיגידו עלי הוא שאני, בעיוורוני, “שוחה עם הזרם”, אבל אם אני אזכה את כולם וערכאת הערעור תרשיע – יגידו שאני “לא שופט”.

 

ברור גם, במקרה כזה, שערכאת הערעור מונחית על ידי אותם השיקולים, וזה חל גם על ערכאת הערעור העליונה, אשר עומדת למשפט הציבור: כולם מעדיפים להיות בגדר “שופט רע”, מאשר בגדר “לא שופט”.

 

וכל כך על שום מה? על שום שהם מועסקים על ידי הציבור כדי לשפוט, ולא כדי לעשות צדק, וכך גם נמדדת התפוקה שלהם: במספר ההרשעות, ולא במספר פסקי הדין הצודקים, דבר אשר לעולם גם לא ניתן לכימות.

 

אם כך, נשאלת השאלה מדוע לא להרשיע 100% מהנאשמים? משום שאף אחד לא רוצה שיגידו עליו שהוא “שפוט של התביעה, אצלו אין זיכויים”. אז אם הוא מתיישר “לפי המקובל”, כמו בוחן-הנהגים, הוא נשאר “בסדר”…

 

מקרה פרטי: המצב בתיקים בהם הנאשמים מיוצגים

 

אם אחוז הזיכויים בתיקים בהם הנאשמים מיוצגים היה זהה, או דומה, לזה שבתיקים בהם אין ייצוג לנאשם, עורכי-הדין היו מוצגים כשרלטנים המוכרים סחורה שהם לא יכולים לספק.

 

הוסף לכך את העובדה שעורך-דין המייצג נאשם יעשה את העבודה יותר טוב מהנאשם עצמו, ועל כרחך אתה מגיע לכך שאחוז הזיכויים גבוה יותר, אבל גם כאן קיים האינטרס של השופט שלא להוציא מתחת ידו יותר מדי זיכויים, והתוצאה היא ששיעור הזיכויים מתייצב על נקודת-איזון גבוהה יותר – אבל עדיין קיימת נקודת-איזון בה נפגשים האינטרסים המנוגדים של השופט, כיחיד, ושל מערכת המשפט בכללותה.

 

מה שברור הוא שאם עורך-דין בררן ופרפקציוניסט ירשה לעצמו לקחת רק תיקים של “זיכוי בטוח” – הוא יזכה, מן הסתם, ליותר זיכויים, אבל לא במידה כזאת שתזמין “רינונים”, ושהשופט ירגיש את עצמו כמקדם-מכירות בחינם של עורך-הדין.

 

מקרה פרטי: המצב בתיקי נאשמים “מיוחסים”

 

כפי שהראיתי במקום אחר (“בוזגלו בן 50, אולי יותר“) בתיקים של נאשמים “מיוחסים” אחוז הזיכויים רב לאין-ערוך מאשר ב”תיקי בוזגלו”, אולי 80%, אולי יותר, למרות שהתביעה מכינה את התיקים הרבה יותר טוב.

 

מדוע קיים המצב ההפוך הזה? הדבר מצריך דיון נפרד לחלוטין, אבל ברור כי גם כאן קיימת נקודת-איזון בין 100% הרשעות לבין 100% זיכויים אם כי היא שונה לחלוטין מאשר במקרי-בוזגלו.

 

מקרה פרטי: תיקי ברירת-משפט וברירת-קנס

 

בתיקים של ברירת-משפט או ברירת-קנס ישנם לפחות שני גורמים נוספים המשפיעים על נקודת-האיזון: מחד – נאשם אשר, במקום לשלם את הקנס בסניף הדואר הסמוך, מעדיף לנהל משפט על חפותו, חזקה עליו שהוא מאמין בחפותו, והסבירות שהוא צודק היא גבוהה יותר.

 

אבל, מאידך, אם השופטים ירבו בזיכויים בתיקים כאלה, הם יעודדו את ציבור הנאשמים להרבות בבקשות להישפט, ובכפירות בבוא יום המשפט, דבר אשר מגביר את העומס על השופטים – דבר המנוגד לאינטרסים שלהם.

 

וזה יוצר נקודת-איזון אחרת.

 

בתי המשפט הדנים בעניינים אזרחיים כערכאה ראשונה

 

משפטים פליליים נפתחים כמעט לעולם על ידי המדינה, שהיא המאשימה והיא המגישה כתבי אישום.

 

את המדינה אי אפשר להרתיע על ידי אחוז גבוה של זיכויים, ואי אפשר לעודד על ידי אחוז גבוה של הרשעות, וכבר ראינו לעיל מהם הגורמים המשפיעים על כך ששיעורי ההרשעות בפלילים עומדים על כ-97%.

 

בעניינים אזרחיים – שאני: כאן בדרך כלל התביעה מוגשת על ידי אזרח כנגד אזרח אחר. כאן לא יכולה להיות הצלחה של 97% כי זה יזמין הצפה של בתי המשפט בתביעות, אבל גם לא יכולה להיות הצלחה של 3% בלבד, כי זה יערער את זכות קיומם של בתי המשפט, ו”יפגע באמון הציבור בבתי המשפט”.

 

התוצאה, מן הסתם, תהיה בין-לבין – משהו כמו 40% או 50% מהתביעות תתקבלנה, והשאר תידחינה. יכול גם להיות שתתקבלנה יותר ממחצית התביעות, אבל באופן חלקי מאוד.

 

בתי המשפט המחוזיים כערכאות ערעור

 

בעוד שהתביעות וכתבי האישום המוגשים לבתי המשפט הם נתונים קבועים, פחות או יותר, הנקבעים על ידי הצרכים של הציבור, או על ידי התביעה הכללית, הרי שכמות הערעורים – בעיקר אלה המוגשים על ידי הציבור הרחב – מושפעת מסיכויי ההצלחה.

 

ריבוי ערעורים הוא ריבוי עבודה על השופטים, ועל כן הם יעדיפו לתמרץ את הציבור כמה שפחות, ובמלים אחרות: לקבל כמה שפחות ערעורים.

 

צריך להביא בחשבון כי התפוקה העיקרית של בתי המשפט המחוזיים היא בתיקים של ערכאה ראשונה, ואילו מספר הערעורים הוא נמוך, יחסית, כך שריבוי העבודה על תיקי הערעורים בא על חשבון התפוקה העיקרית”, דבר אשר יפגע בעבודה השוטפת, ויגרור טענות על “סחבת”.

 

ההערכה שלי היא שאחוז הערעורים המתקבלים במלואם שואף לאפס, ושיעור הערעורים המתקבלים חלקית (בעיקר על גובה הפיצוי הכספי, בערעורים האזרחיים, או על חומרת העונש, בערעורים הפליליים) הוא גבוה קצת יותר.

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים

 

תפקידו העיקרי של בית המשפט העליון הוא לשמוע ערעורים – פליליים ואזרחיים – ולפסוק הלכות המחייבות את שאר בתי המשפט, וזו גם “תפוקתו” העיקרית. לכן, בשונה מבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים, אין בית המשפט העליון יכול לראות בערעורים משום “מיטרד”.

 

ההערכה שלי היא ששיעור הערעורים המתקבלים על ידי בית המשפט העליון הוא כרבע מכלל הערעורים, דהיינו סביב ה-25%: כמות מפיקה כדי להצדיק את קיומו של בית המשפט העליון, אבל לא גבוהה במידה כזאת שתזמין “הצפה”.

 

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”ץ)

 

כאמור לעיל, תפקידו העיקרי של בית המשפט העליון הוא לשמוע ערעורים – פליליים ואזרחיים – ולפסוק הלכות המחייבות את כל בתי המשפט האחרים.

 

תפקידו של בית המשפט העליון  בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”ץ) הוא לפקח על חוקיות פעולתן של הרשויות השונות, אבל, כשם שהדיון בערעורים בבתי המשפט המחוזיים הוא “משני” לעומת התפקיד ה”עיקרי” שלהם (שמיעת משפטים כערכאה ראשונה), כך בבית המשפט העליון הדיון בערעורים בעניינים בג”ציים הוא “משני” לעומת התפקיד ה”עיקרי” של בית המשפט העליון – שמיעת ערעורים.

 

התוצאה היא שהבג”ץ, מחשש להצפה ומחששות דומים אחרים, נותן צו מוחלט רק בכ-2% מהעתירות המוגשות לו, בעוד שבערעורים אחוזי ההצלחה הם גבוהים בהרבה.

 

לא אתפלא אם מחקר יסודי יותר יראה כי שיעור הערעורים המתקבלים על ידי בית המשפט העליון הוא דומה לשיעור התביעות האזרחיות המתקבלות על ידי בתי המשפט היושבים לדין כערכאה ראשונה, ושיעור העתירות לבג”ץ המתקבלות הוא דומה לשיעור הערעורים המתקבלים על ידי בתי המשפט המחוזיים.

 

מקרה פרטי: הבג”ץ בתקופת כהונתו של הנשיא יצחק כַהַן

 

השופט יצחק כהן כיהן כנשיא ביהמ”ש העליון כשנה וחצי, וחלק משמעותי מהזמן הזה הוא ישב בראש ועדת כהן, היא ועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה.

 

מה נשאר לו לעשות בזמן שנותר לו עד הפרישה? ערעורים אזרחיים ופליליים מצריכים לרוב חודשים ארוכים מתחילת הדיון בהם ועד למתן פסק-הדין, והמחוקק נותן לשופט הפורש רק שלושת חודשי “אקסטרא” להשלים כתיבת פסקי דין בתיקים בהם הוא החל בשמיעתם – ולרוב התיקים המשמעותיים זה לא מספיק (ולכן שופט המתקרב לגיל הפרישה כבר לא מקבל על עצמו תיקים “כבדים”).

 

ואם לא תיקים “כבדים” או “ארוכים” – מה שנשאר זה תיקי בג”ץ, בהם בית המשפט לא שומע עדויות, ובמקרים רבים מתקיים בהם הפסוק “אולי אדוני משוך את עתירתו?”, דבר המקצר מאוד את ההליך.

 

אז לנשיא היוצא-בקרוב לא היו “חשבונות” כמקובל לגבי שופטים שעברם עוד לפניהם, והתוצאה הייתה ששיעור תיקי הבג”ץ בהם ניתן צו מוחלט קפץ באחת מסדר-גודל ש 2 עד 4 אחוזים לכ-15 אחוזים!

 

האם היה כאן מפנה דרמטי בתולדות הבג”ץ? לא. הנשיא יצחק כהן הגיע לגיל 70, פרש לגימלאות, והסטטיסטיקה חזרה למצבה הקודם (אשר נשאר עד הים), כי לשופטים שנשארו יש, כאמור, חשבון של “כדאיות” לתת או לא לתת לאזרח את מה שמגיע לו “בלי טובות”.

 

בית המשפט העליון בדונו בבקשות רשות לערער (בר”ע)

 

עניין אשר נדור בבית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על בית משפט השלום אינו יכול להיות נדון בערעור נוסף לבית המשפט העליון – אלא אם ניתנה רשות לערער.

 

הראציו של החוק בעניין זה ברור וצודק: שום חברה לא יכולה להרשות לעצמה אין-סוף ערעורים, כי גם אם נקבע עשר ערכאות ערעור מי לידינו יתקע שדווקא פסיקתה של הערכאה האחרונה היא הנכונה והצודקת, ולא זו של כל הערכאות אשר מתחתיה?

 

הראציו הזה נכון גם מבחינה זו שבית המשפט העליון עמוס עבודה, ואם הוא יקדיש מזמנו השיפוטי לשמיעת ערעוריהם של כל אלה אשר נשפטו בבית משפט השלום, ערערו לבית המשפט המחוזי, ורוצים להגיע לבית המשפט העליון בערעור שני, לא יישאר לו זמן לערעורים על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאה ראשונה.

 

לכן נקבעה ה”מסננת”, או ה”משוכה”, של ה”רשות לערער”, אשר כדי לדלג עליה ולקנות כרטיס כניסה לערעור בבית המשפט העליון אתה צריך להראות לא רק שאתה צודק, אלא גם שהעניין הפרטי שלך מעורר שאלות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית-כללית.

 

עד כאן הכל טוב ויפה, גם אם ישנה מחלקת – וישנה! – על האופן בו בית המשפט העליון מיישם את העיקרון הזה, והאם הוא לא קופץ את ידו יתר על המידה במתן רשות לערער.

 

ומדוע בית המשפט העליון יקפוץ את ידו? משום שאם הוא נותן רשות לערער הוא מעמיס על עצמו עבודה, ואם הוא דוחה בקשת רשות לערער, במיוחד ללא נימוקים של ממש, זהה לא פוגע ב”רייטינג” שלו, כי החלטות הדוחות בקשות רשות לערער אין בהן, בדרך-כלל, שום עניין תקשורתי.

 

אבל מה קורה כאשר בית המשפט העליון מתכבד ומקדיש מזמנו לדיון בבקשת רשות לערער, מקיים דיון מלא לא רק בשאלה אם מונחת לפניו “שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-כללית”, אלא גם לגופו-של-עניין, ובסופו של דבר גם מגיע למסקנה שבקשת הרשות לערער היא אכן מוצדקת?

 

הדבר הכי מתבקש הוא לראות את הבקשה כאילו הייתה ערעור אשר הוגש על פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור, ולפסוק כפי שמתבקש מקבלת הערעור.

 

אבל לא, זה יותר מדי: גם להשקיע זמן שיפוטי גם לקבוע שהבקשה מוצדקת – וגם לתת למבקש את הסיפוק שבקבלת מבוקשו?!

 

והתוצאה היא משהו מעין זה:

 

“דעתנו היא כי במקרה שלפנינו ננקטה לגבי המשיב אמת מידה מקלה מדי. עם זאת, איננו רואים צורך במתן רשות ערעור, כי לפנינו מקרה ראשון בסוגו, ויש להניח, כי הקווים המנחים של המדיניות השיפוטית הרצויה, שהותוו לעיל, יהיו לנגד עיניהם של אלו העוסקים בדבר”.

 

ומה יעשה בית המשפט עם הרשות-לערער הזאת? יוריש אותה לנכדים?!

 

האומבודסמנים השונים: נציב תלונות הציבור (נת”ץ) ונציב קבילות חיילים (נקח”ל)

 

מבקר המדינה הוסמך גם כנציב תלונות הציבור (נת”ץ), על ידי הוספת פרק שלם בחוק מבקר המדינה (אשר מעט ממנו הועבר בהמשך לחוק יסוד: מבקר המדינה), ותפקיד דומה נקבע בחוק השיפוט הצבאי לנציב קבילות החיילים (נקח”ל).

 

לכאורה תוצאות הבירור על ידי הנת”ץ והנקח”ל אמורות זהות – לטוב או לרע – לאלה המתקבלות בדיוני הבג”ץ, שהרי אלה גם אלה דנים בתקינותן של פעולות המניהל הציבורי מול האדם הקטן, היחיד, אולם, כפי שהוסבר לעיל, בבית המשפט העליון רואים בפונקציה הזאת משום מיטרד, ואילו אצל הנתץ והנקח”ל הפונקציה הזאת היא טעם-הקיום.

 

להערכתי, בניגוד לשיעורי הזכייה בבג”ץ (העומדים על כ-2%), שיעורי התלונות או הקבילות הנמצאים מוצדקים על ידי הנת”ץ או הנקח”ל הינם בסדרי-גודל של 35% – 45%  – וכאמור לעיל לא קשה לתפוס מדוע: בירור התלונות והקבילות הינם תפקידיהם העיקריים והיחידיים של הנת”ץ והנקח”ל, ולכן, באופן כללי, עומדים לנגד עיניהם רק הצורך להצדיק את קיומם, מחד, והחשש מהצפה, מאידך.

 

בהקשר לכך מן הראוי להזכיר אנקדוטה אשר סופרה על מבקר המדינה יצחק ארנסט נבנצל, שהיה הנת”ץ הראשון, עם כינונו של המוסד הזה: ימים מעטים אחרי שהוא החליט לקבל תלונה מסויימת כמוצדקת, הונחה על שולחנו תלונה נוספת, זהה לקודמתה. לכאורה, תלונה זהה צריכה לגרור תוצאה זהה, אבל נבנצל החליט לדחות את התלונה, באמרו: We have over-extended ourselves too much (בתרגום חופשי: מתחנו את החבל יותר מדי).

 

ומה זה אומר? זה אומר שאם אנחנו נותנים את זה פעם אחת – כל העולם יודע כמה אנחנו טובים, וכמה אנחנו מגינים על האזרח מפני השלטונות, אבל אם ניתן את זה לכל דורש – זה לא ייתן לנו תוספת קרדיט על הקרדיט שכבר קיבלנו, אלא תוספת עבודה.

 

אכן, יש הבדל מסויים בין הנת”ץ לבין הנקח”ל, שהראשון הוא תפקיד נוסף על תקידו העיקרי של מבקר המדינה, אלא שלצורך הפונקציה הזאת קיימת במשרד מבקר המדינה יחידה מיוחדת, הקרוייה “נציבות תלונות הציבור”, ובראשה עומד מנכל נפרד, כך שתפקיד הנת”ץ הינו כמעט נפרד מתפקיד מבקר המדינה.

 

יחד עם זאת, לא יפתיע אותי אם יתברר כי שיעורי הקבילות הנמצאות מוצדקות ע”י הנקח”ל גדולים במשהו מאלה הנמצאות מוצדקות ע”י הנת”ץ.

 

להשלמת התמונה יש לציין כי אחרי הנקח”ל נקבעו בפקודת המשטרה ובפקודת בתי הסוהר גם תפקידי נציב קבילות שוטרים ונציב קבילות סוהרים, ולא אתפלא אם התוצאות אצל הנציבים האלה דומות לתוצאות אצל הנת”ץ והנקח”ל.

 

בתי המשפט המחוזיים בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים (“בג”ץ קטן”)

 

מוסד הבג”ץ הינו ירושה מהמנדט הבריטי: בית המשפט העליון דן בתלונות האזרחים נגד השלטונות. לכאורה זה יתרון אדיר: האזרח המביא לבית המשפט את ריבו עם השלטונות זוכה לשירות של המוסד השיפוטי הגבוה ביותר – וממילא גם ה”משובח” ביותר.

 

אבל השליט הבריטי ביקש לתת לילידים בפלשתינה (א”י) לא שירות משופר, אלא דווקא באר שפתחה צר. כאשר כל אזרח מביא לבית המשפט העליון את כל תרעומותיו נגד השלטון – גדולות כקטנות – ברור כי בית המשפט העליון לא יוכל לטפל בכל אלה, ולא תהיה לו ברירה, אלא לזרוק מכל המדרגות את רובם המכריע של המתדפקים על שעריו.

 

ואת ה”ירושה” הזאת קיבלנו, והחזקנו בה עשרות בשנים עד אשר, בשנת התש”ס, נחקק חוק בתי משפט לענינים מינהליים, אשר העביר חלק מסמכויות הבג”ץ אל בתי המשפט המחוזיים, ואשר, מכוח צווים על פיו, מועברות מזמן לזמן סמכויות נוספות מהבג”ץ אל בית המשפט לעניינים מנהליים.

 

לכאורה היה מקום לברך על השינוי הזה, אשר מרחיב את פתחה של הבאר, ומעניק לאזרח הנפגע בית משפט נגיש, באיזור מגוריו, לריב בו את ריבו עם השלטון.

 

אבל זה רק לכאורה, משום שבית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסד נפרד, עצמאי, אשר כל ייעודו הוא השפיטה בעניינים מינהליים, ואשר השופטים המכהנים בו רואים את השפיטה הזאת כיעד חייהם (משהו כמו בית הדין לעבודה).

 

בית המשפט לעניינים מינהליים הוא בית המשפט המחוזי, ושופטיו הם שופטי בית המשפט המחוזי אשר לא יוחדו לשפיטה הזאת, והם עוסקים בעניינים מינהליים בנוסף לעניינים ה”רגילים” שלהם, ולכן אך טבעי הוא שגם הם, כשופטי הבג”ץ ה”גדול”, יראו בעבודה הזאת משום “מיטרד”.

 

כאשר דובר על כך שהשופטים ה”מינהליים” יהיו שופטים אשר ייוחדו לתחום הזה, קמה זעקה בקרב השופטים ה”מחוזיים”, אשר ראו בשפיטה המינהלית משום “סוכריה” של “סטאטוס” ושל שררה, כי כל שופט רצה להיכנס בנעליים שעד כה נעלו אותם רק שופטי בית המשפט העליון.

 

הפשרה, כפי שנקבעה בחוק, הייתה שכל שופט של בית המשפט המחוזי יוכל לשופט בעניינים מינהליים אבל שופט המכהן (גם) כשופט “מינהלי”, תקופת כהונתו היא ארבע שנים בלבד, “וניתן להאריכה לתקופות כהונה נוספות של ארבע שנים כל אחת; ואולם ניתן לקבוע תקופת כהונה קצרה יותר בהתאם לצורכי בית המשפט” – כך החוק.

 

וזה אומר שאם אתה רוצה להמשיך וליהנות מהסטאטוס של שופט בית המשפט לעניינים מינהליים, אתה צריך להיוץ “ילד טוב”.

 

ואיכן כאן “אי-התלות”, אשר שופטי ישראל מתהדרים בה, ואשר למענה הם דרשו – וקיבלו – מינוי כשופט “לכל החיים” (דהיינו עד גיל 70 שנה)? שאלה.

 

התוצאה הסופית היא שהשופטים הדנים בעניינים מינהליים, רואים בשפיטה בריבו של האזרח עם השלטון לא עבדות אלא שררה, לא ייעוד-חיים אלא מיטרד, לא שליחות אלא סמל-מעמד.

 

ועל כן מה הפלא ששופטי “הבג”ץ הקטן” למדו מהר מאוד את כל הפוילע-שטיקים של שופטי הבג”ץ הגדול?

 

לא אתפלא, איפוא, אם שיעורי-הזכייה בבג”ץ הקטן אינם שונים בהרבה – אם בכלל – מאלה אשר בבג”ץ הגדול, לשמחתם של כל בעלי-השררה אשר השתן עולה להם לראש.

 

ואחרון-אחרון – ומאוד לא-חביב: נציב(ת) תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש)

 

נציב תלונות הציבור על השופטים אמור לקיים את הפונקציה שהנת”ץ מקיים לגבי שאר מערכות המינהל הציבורי, ושאר נציבי-הקבילות אמורים לקיים איש-איש בתחומו.

 

דא עקא שהמוסד הזה נולד מסורס לבלי-רפא.

 

הנתל”ש מתמנה “לפי הצעת שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון כאחד”, וזה אומר שלמערכת המשפט יש זכות-וטו על מינויו של מי שיבקר אותה. הם טוענים – ובצדק – כי אין בעל-דין רשאי לבחור את שופטיו, אבל לעצמם הם סידרו את הפריבילגיה הזאת ממש.

 

הנתל”ש גם חסין מפני כל ביקורת שיפוטית עליו והוא גם רשאי להחליט מהם גבולות סמכותו: ברצותו ירחיבם, ברצותו יצרם.

 

ואל התפקיד הזה נכנסה – באיחור לעומת המועד שנקבע בחוק ויש הגורסים גם בחריגות נוספות מהחוק – השופטת-בדימוס טובה (“טובה למי?”) שטרסברג-כהן, אשר אך פרשה מכהונתה כשופטת בית המשפט העליון.

 

אם היא הייתה נאמנה לשליחותה, אפשר להניח כי שיעורי התלונות אותן היא מוצאת כמוצדקות היו דומים לאלה הנמצאות מוצדקות אצל הנת”ץ ואצל הנקח”ל (משהו בסדר-גודל של 30 עד 50 אחוז), כאשר האינטרס המושך כלפי מעלה הוא המחוייבות כלפי הציבור והצורך להצדיק את קיומו של הנתל”ש, והאינטרס המושך כלפי מטה הוא החשש מפני הצפה.

 

אבל נקודת-האיזון המסתמנת אצל הטובה-למי הזאת היא סביב ה-10%.

 

ואין תמה בכך, שהרי המחוייבות הראשונה שלה היא לאהרן ברק (אשר סידר לה את המשרה הזאת, אשר בצידה כבוד, שררה, ואף משכורת נאה בנוסף לפנסיה שלה כשופטת בית המשפט העליון), לחבריה אשר עדיין נמצאים במערכת המשפט, וגם לעצמה – שהרי אם, למשל, היא תקבע שהתעלמות מטענות הינה התנהגות פסולה, אפשר יהיה להראות לה שגם היא, כשופטת, התנהגה כך.

 

אם היא הייתה רוצה להגשים את חלומותיה הרטובים ביותר, היא הייתה דוחה על הסף את כל התלונות המוגשות לה, אבל כדי להצדיק את קיומה היא מוכרחה לזרוק מפעם לפעם, עצם יבשה כלשהי לציבור: אלה  הם עשרת האחוזים האומללים, אשר אינם יורדים לשורש הרע במערכת המשפט: העדר היושר האינטלקטואלי.

וראו גם: אמון הציבור והיושר האינטלקטואלי של השופטים.

 

המסקנות העגומות

 

עובד-הציבור משרת בראש ובראשונה את האינטרסים הפרטיים שלו: מעמד, כבוד, שררה, כוח.

 

עובד-הציבור לא נותן שום דבר בחינם. ברוב המקרים הוא לא לוקח שוחד, כי זה  אסור וזה גם עבירה פלילית חמורה.

 

אבל יש לו, לעובד-הציבור דרכים לדרוש ולקבל תמורה בעד השירותים שהוא חייב לתת לציבור, אפילו אם התמורה מצטמצמת למבט של הכרת-תודה להוד מעלתו. גם זה משהו למי שעובד תמורת משכורת ממשלתית, ואינו רשאי לדרוש ולקבל תמורה “מהצד”.

 

כדי להעלות את שווי ה”סחורה” שלו, עובד-הציבור מספק אותה בצמצום רב. כיוון שבפועל הוא לא יכול להוריש אותה לנכדיו (איך יכול בוחן נהיגה לתת לנכדו רישיון שהוא לא נתן שנים קודם למי שהיה ראוי לקבלו? ואיך יכול שופט להוריש לנכדו את הזיכוי שהיה מגיע לנאשם אותו הרשיע “כדי שלא לצאת פראייר”?) אז הוא מוצא משהו אחר לעשות עם זה: להשמיד את השירות-לציבור כמו שהחקלאי משמיד חלק מתוצרתו, על מנת להעלות את ערכה של הנותרת.

 

אבל החקלאי הוא אדם פרטי ואי אפשר לחייבו לתת בחינם, אפילו לעניים, את התוצרת שהוא אינו מצליח למכור.

 

ואילו עובד-הציבור מחזיק בידיו משאב שאינו שלו, אלא של הציבור כולו, והוא לא רשאי לתיתו או שלא לתיתו לפי האינטרסים והגחמות שלו.

 

ולפי ה”מיכסות” שהוא קובע לעצמו.

 

עובד-ציבור אשר נמנע מלתת לציבור את מה שהוא אמור לתת לציבור הרינו גנב, פשוטו כמשמעו, ואין זה משנה אם הוא בוחן-נהיגה או הרכב מורחב של בית המשפט העליון.

 

ואל תגידו לי מר ניר, זה לא פראקטי. זמנו של בית המשפט מוגבל ומה שהוא “גוזל”, לשיטתך, ממתדיין אחד, הוא נותן לאחרים.

 

אז תסלחו לי מאוד: אתם חיים בטעות.

 

ראשית – הוא לא “גוזל” במרכאות, אלא גוזל ממש: קחו, למשל, את הדיון בערעורו של אריה דרעי, בבית המשפט העליון: עו”ד יהושע רזניק, שניהל את התביעה נגד דרעי מספר כי לדיון הזה הוקצו שמונה עשר ימי דיונים, מבוקר עד לילה, ומוסיף: אם זה היה מישהו אחר, היו זורקים אותו אחרי שעה וחצי. אז בית המשפט העליון גזל מהציבור שמונה עשר ימי דיונים, מבוקר עד לילה (פחות שעה וחצי) כדי להפיס את דעתם של בוחרי ש”ס, ואם זו אינה גניבה – לא ידעתי גניבה מהי.

 

ושנית – כאשר טענה אחת של נאשם מחייבת את זיכויו בהכרעת-דין המצריכה חמש דקות מזמנו של בית המשפט, אבל בית המשפט מתעלם ממנה, ומשקיע 10 שעות בהכרעת-דין מרשיעה, הוא גונב פעמיים: פעם אחת הוא גונב מהנאשם את הזיכוי המגיע לו, ופעם שנייה הוא גונב מהציבור עשר שעות (פחות חמש דקות) של זמן שיפוטי יקר.

 

הערה לעניין שיטת המושבעים

 

הדיון הציבורי אצלנו בעניין שיטת המושבעים מעולם לא הגיע לממדים רציניים, אם בכלל.

 

הנימוק העיקרי אשר בפי המתנגדים לשיטת המושבעים – אלה הם, כמובן, השופטים ה”מקצועיים” שלנו, אשר, כאמור לעיל, חפים מכל אינטרס – הוא שהמושבעים, אנשים מן היישוב, לא הוכשרו להפריד בין הראיות שלפניהם לבין תחושות-הבטן שלהם, והם לא מסוגלים להתעלם מראיות בלתי-קבילות אשר נחשפו להם.

 

הטענה כי שופטים מקצועיים מסוגלים להתעלם מתחושות-הבטן שלהם אינה רצינית, וכנגדה עומד, בשיטת המושבעים, היתרון שה”תפר” בין הדיון המשפטי לבין ההכרעה העובדתית (המתבטא בהנחיות השופט למושבעים) נעשה לאור היום, שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר, ולא בסתר-לבבו של השופט (אם בכלל יש לו לבב).

 

אבל לענייננו חשובה נקודה אחת: כיוון שתפקידו של המושבע הוא חד-פעמי, איש לא יכול לחשב לו את “אחוז הזיכויים”, למשל. הוא נקרא לתפקידו זה מאחרי הצאן, ושמה ישוב הוא אחרי המשפט, ולפיכך אין לו כל “אינטרס” משלו. הוא גם לא חלק מ”מעמד” מסויים, או מ”קבוצה” מסויימת, אשר יש להגן על מעמדם ועל האינטרסים שלהם.

 

באספקלריא של המאמר הזה יש לשיטת המושבעים יתרון עצום.

 

ותחזית לעתיד: תזכרו שאמרתי לכם!

 

ראינו לעיל את ההבדל שבין שחיתות “רכה” לבין שחיתות “קשה”, אבל שחיתות היא שחיתות היא שחיתות, והכלים שלובים המה, ומה שמתחיל במשרד הרישוי כ”פרוטקציה” בחלוקת “מספרים יפים” למקורבים – סופו שיסתיים במשוא-פנים במשפט למי שמשחד את השופט.

 

בשלהי שנת 2000 ניבאתי כי תוך שנה עד חמש שנים תחטוף מערכת המשפט שלנו “מכה אנושה וכואבת“, אשר יכולה להתבטא, בין השאר, ב“פגיעה בשופטים, כולל רצח”.

 

אז הגרוע-מכל הזה קרה תוך שלוש וחצי שנים.

 

וכעת אני מעד להתנבא כי תוך חמש שנים תתפוצץ אצלנו פרשיית שוחד במערכת המשפט.

 

המאמר הזה עלה לאוויר לראשונה ביום 7.5.2005, בשעה 1300, והדד-ליין שלי לעניין זה הוא, איפוא, ה-7.5.2010, שעה 1300.

 

פתחו, בבקשה, את היומנים, ורשמו לפניכם את התאריך הזה.

 

וכאשר הדבר יקרה, תזכרו שאמרתי לכם. תזכרו שהזהרתי אתכם, אבל אתם לא אביתם שמוע.

 

____________________

 

המלצת היום: אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – תמריץ וזרז לשחיתות

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר