מדיניות ותעמולת השילטון הזר האימפריאליסטי יושמה על-ידי מש”פ איתו – מפא”י ההיסטורית, ההגנה והפלמ”ח, החל ברדיפות, המשך בהחרמה, נידוי, וכלה בטבח – ה”סיזון” ודומיו. זאת תוך גלישה באותה תנופה ל”אלטלנה”, כולל הירי בניצולים ששחו בים, דבר האסור על-פי המשפט הימי וחוקי המלחמה במשפט הבינ”ל.

ניתן להבין ש”פ זה של הזרם המרכזי-סוציאליסטי עם השילטון הבריטי בתקופת הצהרת בלפור ואחריה, אך לא ניתן להבין זאת לאחר שהבריטים נטשו במידה רבה את מחוייבותם לכתב המנדט, ומשרד המושבות החל יותר ויותר לנקוט במדיניות פרו-ערבית, בפרט עם עליית הנאציזם והתחרות עם משרד החוץ הגרמני על אהדתו של העולם הערבי – דבר שהתבטא בהגבלת ההגירה לא”י תוך היענות לדרישות הערבים, ב”ספר לבן” בזה אחר זה וכיוצא באלה.

נראה איפוא שמעניין האינטרסים המשותפים, נישארה בעיקר האינרצייה של חנופה לכוח השולט, ללא כוח רצון לבצע תפנית משמעותית. זאת גם לאחר שבן-גוריון עבר כביכול לאוריינטציה פרו-אמריקנית בוועידת בילטימור, 1942, וחיים ויצמן הודח מראשות התנועה הציונית.

ואם מפא”י ההיסטורית מתנגדת תקופה ארוכה למלחמת השחרור של הישוב העיברי מהעול האימפריאליסטי של הכובש הזר, מהי איפוא אותה מלחמה ישראלית ערבית ראשונה שפרצה ב-1947, לאחר השחרור מהשילטון הבריטי? וכי אין היא מכונה, גם היא, ולמעשה, רק היא, “מלחמת השיחרור”?

שחרור ממי, אגב? והרי היא פרצה בעיקר כובדה, עם פלישת מדינות ערב לא”י, לאחר שהנציב העליון הבריטי האחרון, גנרל אלן קנינגהם, כבר הופיע בצילום מפורסם שהתפרסם בעיתונות העולמית, מפליג, זקוף וגאה, בסירה הנושאת בחרטומה את דגל האימפריה, לעבר המשחתת הבריטית “אוריאלוס” בנמל חיפה, שפינתה אותו מא”י, והפליגה מערבה, לעבר מלטה, לאחר שהתזמורת ניגנה את ההימנון הבריטי ונס הנציב הורד מהתורן. וכך הסתיים השילטון הבריטי בא”י, לאחר שקודם לכן פונו בהדרגה שאר אנשי הממשל והצבא הבריטיים.

וכך, ניתן להניח איפוא, שהמלחמה הישראלית ערבית הראשונה (מלחי”ר I, על משקל מלחה”מ I), או מלחמת הקוממיות, אינה כלל מלחמת השיחרור. השם הזה, דומה שהוא בבחינת הטעיית הציבור בישראל על-ידי בן-גוריון שרצה כנראה להציג עצמו כג’ורג’ וושינגטון, ולמחוק הן את זכר מלחמת השחרור של האצ”ל והלח”י נגד הכובש הזר, והן את זכר ש”פ של ההגנה בראשות מובילים סוציאליסטים-בולשביקים עם אותו כובש. וכן למחוק את זכרון התנגדות ההגנה למלחמת השיחרור, תוך ביצוע הסיזון והנאצה שהדביק בן-גוריון למנהיגי המרי העברי כמו ללוחם מלחמת השחרור העברית ולוחם חירות ישראל מפקד האצ”ל מנחם בגין – “בגין זה היטלר”.

נראה כי בן-גוריון השאיל את השם “מלחמת השחרור” או “מלחמת העצמאות” כאקט חקייני-משהו של המושג “מלחמת העצמאות האמריקנית” על-מנת להשוות את עצמו לג’ורג’ וושינגטון ולמחוק בדומה, את זכר מלחמת השיחרור האמיתית ומנהיגיה. אלא שהדבר הוא הטעיית ענק לא מעט שחצנית של הציבור בישראל: מלחמת העצמאות האמריקנית היתה מלחמה נגד הכיבוש הבריטי של “הישוב” בצפון אמריקה בראשות ג’ורג’ וושינגטון. זאת ממש כמו מלחמת המרי העברי כלפי הכובש הבריטי. על כן, מנהיגי המרי העברי, מנחם בגין ויאיר שטרן, הם הדומים מבחינה זו לג’ורג’ וושינגטון וללוחמי שחרור אחרים, כגון נלסון מנדלה. בעוד בן-גוריון, שפגע ואף הרג בלוחמי המרי העברי מתוך מה שמצטייר כש”פ פעולה עם הכובש האימפריאליסטי הזר, עשוי אולי דווקא לדמות בהיבטים מסויימים לקוויזלינג. השם הזה למלחי”ר (או “מלחמת הקוממיות”) הוא, במידה לא מבוטלת הונאה של הציבור: שחרור ממי? מהבריטים? אך הבריטים עזבו את א”י והעבירו את המנדט לאו”מ בעקבות המרי העברי, שהיה גם הקטליזטור ל”ליל הגשרים” ב-1946 כששהגנה נחלצה לבסוף מעט למרי.

“שחרור” מהערבים? אך הערבים לא משלו בא”י. “שחרור” במובן הנאצי, של ג’נוסייד כלפי ערביי א”י? לשחרר את הארץ מערביי א”י כשם שהנאצים רצו “לשחרר” את אירופה מהיהודים? סבורני שאכן, שותפי “העבודה” הערבים, צריכים להיות מודעים לרמזי הג’נוסייד כלפיהם מצד הזרם הסוציאליסטי-מרכזי בציונות שהעניק את הכינוי “שחרור” למלחמה הישראלית-ערבית הראשונה. והרי הישוב היה מדינה לכל דבר כבר ב-44, ולוחמי הבריגדה היהודית, נילחמו בנאצים באירופה עם דגל מגן הדוד, בבחינת, מלחמתה של המדינה העברית בנאצים.

והרי, כפי שכתב בן-גוריון ביומניו, הוא אף לא דאג להכין כראוי את המדינה (“הישוב”) מבחינת הצטיידות למלחמה הערבית-ישראלית הראשונה, ודומה שמעייניו היו פנויים יותר לעשייה או העסקנות הציבורית יותר מאשר להכנה למלחמה. הדבר, ככל המצטייר, היה גורם מרכזי לכך שמלחי”ר (המלחמה הישראלית-ערבית הראשונה) עלתה בקורבנות ענק – 6000 חללים, אחוז אחד מאוכלוסיית המדינה וטובי הנוער – והתמשכה, אותה מלחמת קוממיות, יתר על המידה. זאת כשבשלב מסויים נואשו האמריקנים וגורמים באירופה מיכולתה לנצח של המדינה, עקב הכשלונות הגדולים עד ההפוגה הראשונה, ופעלו לקצץ בטריטוריה שלה (איזור הנגב) על-מנת לפייס את הערבים, בשלחם למשא-ומתן זה את הדיפלומט השוודי הרוזן פולקה ברנדוט (שאמנם, חוסל, שוב, על-ידי לוחמי המרי והשחרור העבריים, והמזימה הזאת סוכלה).

אכן, נעשה ונעשים סילופים היסטוריים על-ידי הזרם השמאלי-ממסדי בציונות. חשובים ביותר דברי ההיסטוריון סידני ציון, כי מלחמת השחרור למעשה, אינה אלא מלחמתם של אצ”ל ולח”י לשחרור הישוב או המדינה, מהכובש הזר.

ולמה אני אומר מדינה? רבים שהיו כאן בתקופת המנדט, כולל הורי, סיפרו לי, כי בשנות ה-40 היה “הישוב” מדינה לכל דבר, עם מוסדותיו העצמאיים, עיתוניו, וכל שאר הדברים העושים מדינה. כשגאנה או דרא”פ היו כבושות על-ידי האנגלים, האם לא היו אלה מדינות? האם אלג’יר שלוחמי המחתרת שלה נילחמו בכיבוש הצרפתי, לא היתה בתחילת שנות ה-50 מדינה? ומה עם הודו סין (ויטנאם) שהו צ’י מין ואירגון הגרילה שלו לחמו לחירותה תחת הכיבוש הצרפתי?

כך, וקשה לי לאמר זאת, עקב ההרגל האהוב של חגיגות “יום העצמאות” (עצמאות ממי?), אך ניראה שהשם “מלחמת השחרור”, הינו במידה רבה טעות או סילוף מגמתי. זוהי למעשה, כדברי ההיסטוריון סידני ציון, מלחמתה הראשונה של המדינה כנגד הערבים, וכנגד פלישת מדינות ערב, ממש כשם שצרפת לאחר המהפכה הצרפתית, נילחמה נגד פלישת מדינות אירופיות שכנות לשיטחה.