‏”ספיישל יום המשפחה”‏ – (ולקינוח: “חלום הבלהות הגדול”‏)

‏”ספיישל יום המשפחה”‏ – (ולקינוח: “חלום הבלהות הגדול”‏)

טל רבינוביץ’
02.03.2006 02:14
‏"ספיישל יום המשפחה"‏ - (ולקינוח: "חלום הבלהות הגדול"‏)


לצערי – במכתבי המודאג אל הרווחה היה מן הצדק. הטרגדיה הבלתי נמנעת הייתה רק עניין של זמן וכמו שצפיתי – הכתובת הייתה על הקיר. ארז טבעוני שרף את ילדיו, עידן וטל, ובמותם הבינו הרשויות כי יש לערוך שינוי בהסדרי הביקור הקיימים בתוך “מרכז קשר”.



מאז כתיבת רשימתי האחרונה ופרסומה (“פקידות הסעד מכות שנית“), רשימה אשר עסקה בסוגיית הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים ממשמורת  הוריהם והעברתם למוסדות כמו “משפחות אומנה”, “משפחות אימוץ” ו”פנימיות”, עבר בקושי יום, והנה התפרסמו עוד שתי כתבות מזעזעות על רשלנות מוסדות הרווחה. (“ידיעות אחרונות” עמוד 9, מיום שישי, כ”ו בשבט תשס”ו 24.2.06).

על שתי כתבות אלו והאירועים שמאחוריהן נסב מאמר זה.

הכתבה הראשונה, מאת מתן צורי, עוסקת במי שהיתה פעם ילדה בת 7 והוצאה בכוח מבית הוריה לזרועותיה של משפחה מאמצת אשר במשך שנים רבות התעללה בה והפכה אותה לפועלת הניקיון של בני הבית – (בעיקר של חמשת האחיות והאימא), ל-“סינדרלה”. 

הפרשה הסתיימה בצורה חיובית, ביום בו בית המשפט החליט לבטל את צו האימוץ, ולאשר את הבקשה להתרת האימוץ – מקרה ראשון מסוגו בארץ!

בסיפור זה, ברור לנו מי היא האימא הרעה ומיהן הבנות המרושעות. אין לנו נסיך ולא ממש ברור מיהי הפייה הטובה…

“סינדרלה הישראלית” – כך מכונה הפרשה; כך זעקו אותיות הכותרת.

מתחתן, באותיות קטנות יותר נאמר: “… היא נקרעה בגיל 7 ממשפחתה דלת האמצעים (הדגשה שלי) והועברה לאם המאמצת, שהפכה אותה לשפחה נרצעת וסיפרה לה כי אמה הביולוגית השתגעה…”

האותיות הקטנות יותר גוללו את מסכת הייסורים של “סינדרלה”, ילדה שחוותה ניתוק קשה מאימה האוהבת, ניתוק שהתבצע, לפי תיאור הילדה, ביוזמת מוסדות הרווחה ובפיקוחם תוך כדי הפעלת כוח על הילדה ועל האֵם בצורה אכזרית וטראומטית, ולהלן ציטוט מדברי הבת המאומצת: 

 

“יום אחד נכנסו הביתה עובדת סוציאלית עם שני שומרים גדולים וחזקים שאחזו בי והוציאו אותי מהבית. אימא צעקה, ניסתה למשוך אותי בחזרה, אבל הם לא אפשרו לה. ראיתי לאט לאט איך היא מתרחקת ממני, לתמיד. זה היה הזיכרון האחרון שלי מאימא למשך שנים ארוכות”.

כדרכם של סיפורי אגדה – לסיפור הזה סוף טוב.

אבל הסוף הטוב – התרחש במקרה!

במקרה!

במקרה!

במקרה!

… יום אחד, יד המקרה הפגישה את הנערה עם אימה הביולוגית…

*   *   *

ודווקא לאור המקריות הזו, עולות השאלות:

כמה ילדים מאומצים שנלקחו מהוריהם, לא נפגשו עם יד המקרה והתחברו אל הסוף הטוב?!

כמה ילדים במדינה הזו נקרעו מהוריהם וכאבם לא מגיע לעיתונות, לתקשורת?

כמה ילדים נדדו ממשפחה למשפחה למשפחה למשפחה… וגמרו בבית הסוהר או ברחוב?

לכמה אימהות במדינה הזו נלקחו הילדים תוך כדי ניצול חולשתן?

כמה אימהות ביולוגיות השתגעו מהניתוק שחוו בעל כורחן מילדיהם?

לשאלות אלה אין כרגע תשובות מדויקות, אבל ייתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק – יהיו.

ילדים רבים יגדלו מתוך משפחות האומנה, האימוץ והפנימיות, וחלקם יחקרו את שורשיהם, יתחקו אחר עקבות הוריהם הביולוגיים, יבקשו קשר עם מולידיהם… יגלו פרטים שהוסתרו מהם, ולא מן הנמנע כי חלקם גם יתבעו את המדינה על העוול שנעשה להם… ותביעה תוליד תביעה…

 

בכך הם ישרתו לא רק את טובתם הפרטית, אלא גם את טובתם העתידית של מאות ואלפי ילדים אחרים. הם יעשו את מה שהוריהם הביולוגיים לא יכלו לעשות כי היו חלשים מדי, כי נחלשו עוד יותר לאחר שאיבדו את ילדיהם, כי איבדו את תקוותם ואת טעם החיים, כי אמונם בממסד ובמערכות הצדק שלו – אבד.

 

*   *   *

התביעה של סינדרלה:

כיום, כשהיא כבר בת 20, מתכוננת “סינדרלה הישראלית” להגיש תביעה כספית נגד אימה המאמצת על כל השנים של ההתעללויות, ההשפלות, הניצול והסבל.

ייתכן כי יצורפו כנתבעים גם מוסדות הרווחה ואנשיי המקצוע שהיו אחראים לגורלה העגום, לניתוקה האכזרי מהאימה הביולוגית, ולבחירת המשפחה המאמצת-מתעללת.

ועולות ונשאלות השאלות לגבי אותם מוסדות ציבור:

איפה היו מוסדות הרווחה כל השנים האלה?

האם לא ידעו?

או שמא ידעו ושתקו?

למה כל כך הרבה שנים עברו עד שפתאום התעוררו ברווחה, כשהיא כבר נערה בוגרת?

האם המלצת משרד הרווחה כיום להתיר את האימוץ צריכה למחוק את התרשלותם?

ייתכן כי צעד זה יוביל את מוסדות הרווחה לנקוט במשנה זהירות בעתיד, ולריכוך האחיזה באקדח הוצאת הילדים ממשמורת הוריהם – שינוי מבורך ומתבקש לטובתם ולעתידם של אזרחי היום והמחר… 

 

*   *   *

בתחתיתו של אותו עמוד בעיתון, פורסמה הכתבה השנייה שאעסוק בה, מאת יורם ירקוני, על אודות תביעת הפיצויים של אתי טבעוני אשר שכלה את שני ילדיה, עידן וטל, שנרצחו על ידי אביהם. ארז טבעוני, אבי הילדים, שרף אותם למוות ב”מרכז הקשר” שבהנהלת ויצ”ו, במרכז הארץ, לפני 7 שנים.

זוכרים?

וכי אפשר לשכוח?

באותה התקופה, גם אני נאלצתי להביא את ילדיי ל”מרכז קשר” (בחיפה) על מנת שיפגשו את אביהם – תחת עיניהן המפקחות של העובדות הסוציאליות. נוכחות העובדות הסוציאליות בפגישה הייתה החלטתו של בית המשפט (בהמלצת פקידת הסעד), אשר נועדה להגן עליי ועל הילדים מפני אביהם האלים.

לא הייתה לי ברירה…

עם ליקויי האבטחה והשמירה שהתנהלו במקום באותה התקופה בחרתי להתמודד בשתי דרכים: ראשית, תכננתי את הגעתי אל “מרכז הקשר” בקפידה יתירה, תוך כדי בדיקה יסודית ווידוא כי אינני חשופה ברחוב, עם שלושת ילדיי, לפגישה בלתי צפויה עם “חורש רעתי” (או שליחיו), וגם את צאתי משם תכננתי בזהירות רבה. מיותר לציין כי היו פעמים בהן ביקשתי כי חברותיי ילוו את ילדיי למפגשים אלה בכדי שלא איאלץ לפגוש את הגבר ממנו ברחתי – פנים מול פנים, וכדי שלא אהיה חשופה למעקבים אחריי.

שנית, כתבתי מכתב לרשויות הרווחה בעיר ובו התרעה על ליקויי האבטחה והשמירה שבמקום. למכתבי זה לא הייתה אף תגובה משום גורם, ועל כן נאלצתי לדאוג בכוחות עצמי לשלומי ולשלום ילדיי. מזלי היה שעד אז כבר צברתי מספיק מגעים עם הרווחה בכדי שאדע כי אין לסמוך עליהם יותר מדי.

מבט אחד לעברו של השומר המשועמם בכניסה שנהג “להסתחבק” עם האבות האלימים שפקדו את המקום – היווה לתמרור האזהרה הנדרש. דברים אלה ועוד רבים אחרים תועדו בספרי: “כלה ונחרצה” – שראה אור לפני שלוש שנים בספרית-פועלים. 

לצערי – במכתבי המודאג אל הרווחה היה מן הצדק. הטרגדיה הבלתי נמנעת הייתה רק עניין של זמן וכמו שצפיתי – הכתובת הייתה על הקיר. ארז טבעוני שרף את ילדיו, עידן וטל, ובמותם הבינו הרשויות כי יש לערוך שינוי בהסדרי הביקור הקיימים בתוך “מרכז קשר”.

ועדיין – יש מקום לשיפור.

אני סבורה כי על בית המשפט לא להסתפק רק בהוראה של פיקוח על מפגשים עם האב האלים במסגרת “מרכז קשר”, אלא גם על פיקוח הרווחה בליווי הקורבנות אל “מרכז הקשר” וממנו בחזרה. בכך, יעשה בית המשפט את מלאכתו נאמנה. על כך כבר כתבתי בעבר.

*   *   *

התביעה של אתי:

1.1 מיליון שקלים נקבעו כסכום הפיצויים שאתי תקבל בגין רשלנותם של גורמי הרווחה: ויצ”ו, עיריית חולון, משרד העבודה והרווחה, וחברת “שי”.

בנוגע לתביעה זו, מעניינת במיוחד התייחסותם של הנאשמים, ובמיוחד ויצ”ו ועיריית חולון לנושא אחריותם:

כל הנתבעים התנערו מאחריות וטענו כי האחראי היחידי לרצח הוא האב. ויצ”ו ועיריית חולון אף טענו כי האם היא האחראית לרצח ילדיה, “משום שלא עשתה דבר למנוע פגישתם עם בעלה לשעבר”.

במילים אחרות: האימא אשמה בשריפת ילדיה.

הגיוני, לא?

בוודאי שכן.

הלא אנו עוסקים בהיגיון הבריא של גורמי הרווחה: האימא אשמה!

כך היה וכך יהיה.

נ-קו-דה.

האימא (שהייתה קורבן), הרי הייתה יכולה למנוע את פגישתה עם בעלה לשעבר ב”מרכז הקשר” ולכן היא אשמה. 

 

ועתה, כדי לעמוד מקרוב ממש על משמעות דברי ההגנה של הנתבעים – אציג בפניכם את החוליה החסרה… ראו זאת כמתנה מיוחדת לרגל יום המשפחה: קבלו את ה”ספיישל” הגדול מטעם הרווחה –  “ספיישל יום המשפחה” בשישה שלבים:

“חלום הבלהות הגדול”

1.         “סינדרלה הישראלית” נפלה קורבן לאימוץ טראגי עליו פיקחה וניצחה הרווחה. בהמשך הרשימה קראנו על סופם הטראגי של עידן וטל ז”ל שנשרפו על ידי אביהם כדי שאימא שלהם תישאר כואבת כל ימות חייה.

אליבא ד’רווחה – האימא אשמה במותם.

2.         כמעט כל אישה המבקשת להציל את נפשה מבן זוגה האלים מגינה בכך לא רק על עצמה, אלא גם על ילדיה. אישה זו כמעט תמיד חייבת לפנות אל הרווחה כדי להצליח במשימתה. גם פנייה למשטרה מובילה אותה בסופו של דבר – לטיפול הרווחה.

ומה עושה הרווחה עם ההיגיון הבריא שלה?

האם ניתן לסמוך עליה?

האם יש ברירה אחרת?

בקרוב הסבך ייפתר:

3.         אין ברירה אחרת: כי אישה שמתנגדת לבצע את הוראת בית המשפט ולא מביאה את ילדיה למפגש ב”מרכז קשר” – מסתכנת בביצוע עבירת ביזיון בית המשפט ובמאסר.

4.         כמו כן, הבעת התנגדות למפגשים בין האב האלים לילדים תזכה את האישה אוטומאטית בכותרת המסוכנת: “אימא מסיתה”. כ”אימא מסיתה”, היא בקלות רבה תוכל למצוא עצמה נאבקת בנשות הרווחה שיחליטו להוציא את ילדיה ממשמורתה בשל היותה ה”הורה המתנכר”. 

 

5.         לכן, אסור לאישה להתנגד לצו בית המשפט, או לטעון כי היא מתנגדת למפגשים עם האב האלים.

האפשרות היחידה העומדת לרשותה היא לשתף פעולה עם החלטות הרווחה ובית המשפט, ולקוות כי גורלה יהיה שונה מגורלם של אתי וילדיה עידן וטל ז”ל.

6.         להבהיר, גם התנגדות רעיונית ומילולית בלבד לחשיפת הילדים לסיכון האמור באמצעות קיום מפגשים עם האב האלים – עלולה להסתיים בלקיחת הילדים למשפחות אימוץ או אומנה  – תלוי כמה משפחות מאמצות מחכות בקוצר רוח… 

היזהרו! חלום בלהות!

חלום?

לא; מציאות ממש. מציאות חייהן של לא מעט נשים וילדים כיום. גם אם הצדק עימן, גם אם כוונותיהן טובות וטהורות – עליהן להיות חכמות וזהירות, מתוחכמות וחשדניות, מצוידות בידע ובמזל כדי לא ליפול קורבן לטעויות גורליות של הרווחה.

לאתר הכותבת



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר