פקידות הסעד מכות שנית

פקידות הסעד מכות שנית

טל רבינוביץ’
23.02.2006 02:49
משפחות אומנה מקבלות לפעמים מענק חודשי של 5,000 ש"ח

משפחות אומנה מקבלות לפעמים מענק חודשי של 5,000 ש”ח


‏”דומה שפקידת הסעד ירתה חץ שיש לו כתובת אחת בלבד, והוא – ‏להתחיל בהליך של מסירת הקטינה לאימוץ מבלי לבחון חלופות ‏אחרות. על אף שבמסגרת ההליכים שעל פי חוק האימוץ נדרשות עוד ‏שלוש משוכות משמעותיות עד אשר יהא ניתן לראות את המשפחה ‏המבקשת לאמץ את הקטינה כהוריה ולהציגם בפניה ככאלה, מצאה ‏פקידת הסעד לנכון לעשות קיצורי דרך גם בעניין זה ולהציג את ‏הקטינה בפני אחרים כאביה ואמה”. ‏



בכתבה אשר תאוזכר בהמשכו של מאמר זה נאמר כי התינוקת נולדה לאימה הנרקומנית ועל האב הביולוגי לא נכתב דבר. אין בכוונת מאמר זה לטעון כי במקרה הנ”ל יש להשאיר את התינוקת אצל הוריה הביולוגיים ואין בכוונתי לטעון כי יש להוציאה משם; לא זה הנושא העומד בפנינו לדיון.

לפנינו עוד מאמר ביקורת על התנהלות רשויות הרווחה (פקידות הסעד) ובהחלט אתייחס בהקשר זה לפרשת “תינוק המריבה”, עליה כבר הגבתי בעבר.

המקרה המתואר לעיל חמור ביותר. התינוקת שהיא בת שנה וחצי עברה כבר חמש משפחות בגלל מחדלים של שירותי הרווחה – מחדלים שהם כביכול פרוצדוראליים, אך ברור לכל כי הפרוצדורה במקרה זה היא חלק מהמהות.

להבהיר:

1.         חודש וחצי לאחר לידתה נלקחה התינוקת והועברה למשפחה אומנת.

2.         האם האומנת נכנסה לניתוח ואז החליטו בשירות הסוציאלי להוציא את התינוקת ולהעבירה למשפחה מאמצת – וכך נעשה עוד בטרם התקבל צו אימוץ מבית המשפט.

3.         משום שההליך היה לא תקין הוצאה הילדה מהבית השלישי והועברה למשפחה אומנת חדשה.

4.         שוב הועברה התינוקת למשפחה מאמצת – גם הפעם בטרם אישר זאת בית המשפט. האישור ניתן רק בדיעבד, לאחר מעשה.

הוריה הביולוגיים של התינוקת נאבקים עליה ולפרשה זו אין עדיין סוף.

אני סבורה שעדיין זכורה לנו פרשת “תינוק המריבה” הצרובה בתודעתנו כ”משפט-שלמה המודרני” אשר הסתיימה בשם “טובת הילד” – ב…”טובת ההורים” – המאמצים. 

נכון להיום, ל”תינוק המריבה” יש אחות שהוא לא יודע על קיומה, יש לו זוג הורים מולידים שנאסר עליהם לראותו או לבוא עמו במגע, ויש לו זוג הורים מאמצים שאוהבים אותו כל כך עד שבאהבתם זו מנעו ממנו את הוריו הביולוגיים – אשר אולי אינם עשירים כמוהם, אך הם אזרחי המדינה, אנשים משכילים, עצמאיים ולבטח אינם נרקומנים או שייכים לשולי החברה והם ראויים וכשירים להיות הורים כפי שרובנו כשירים לכך.

אכן, רוב הציבור הולך שולל אחר מגמת התקשורת להציג את ההורים הביולוגיים בצורה שלילית כדי ליצור לחץ ולגיטימציה לטובת ההורים המאמצים. בצורה מגמתית זו, הוסטה תשומת לבנו מההליכים הלא תקינים שביצעה הרווחה (פקידת הסעד) בחסות בית המשפט, אשר היווה חותמת גומי למצב שהוא עצמו יצר ואישר – מצב אשר לימים היה בו נוח לטעון אך ורק טענה אחת בלבד והיא: “טובת הילד”.

להזכיר, ככל שהזמן עבר, (בשל הליכים משפטיים ארוכים), וככל שהילד גדל – כך הלך והתחזק הטיעון השמנוני: “טובת הילד”.

הציבור בינתיים התעסק בשאלה – מי ראויים יותר להיות ההורים לילד, במקום להתעסק בעוול הנוראי שנעשה לזוג ההורים הביולוגיים שנגזל להם ילדם. יש לדעת, לגבי כל הורים, יהיו טובים ככל שיהיו, יש וודאי אי-שם הורים טובים יותר, ולפיכך, ספק רב האם לשקול מי יותר טוב לילד – זהו שיקול ראוי.

והפלא ופלא… חודשים ספורים לאחר מכן, שוב נפגשנו עם אותו מושג מעורפל “טובת הילד”, יציר רשויות הרווחה. הפעם  הגדילו הרשויות לעשות ובשם “טובת הילד” איימו על הורים “כתומים” (מתנגדי ההתנתקות) בהוצאת ילדיהם ממשמורתם… והיינו כחולמים.

 

אבסורד מגוחך זה היווה תמרור אזהרה נוסף, עוד אבן דרך בתהליך מסוכן וחד-סטרי שבו פקידות הסעד מתפקדות כשליחות האלוהים (אם לא כממלאות מקומו) וחורצות גורלות.

בשתי פרשיות אלה הבעתי את דעתי על הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם – פרוצדורה אשר ייתכן כי לא תמיד היא משרתת את טובתו האמיתית של הילד.

להבהיר, (והבהרתי גם אז), ישנם מקרים אשר בהחלט מצדיקים הוצאת ילדים ממשמורת הוריהם: הורים מתעללים, הורים המסכנים את ילדיהם… אולם גם אז, כך מסתבר, החלופות שמספקת המדינה (משפחות אומנות, משפחות מאמצות ופנימיות) – אינן בהכרח ברירה טובה יותר. לא אחת, לא שתיים ולא שלוש קראנו כתבות קורעות לב על נערים ונערות שנוצלו מינית על ידי משפחות אומנות, ילדים שעברו התעללות מינית בפנימיות וילדים שנאלצו להתגלגל ממשפחה למשפחה, שלא בטובתם, כבמקרה הנ”ל…. כמובן, כי יש מקרים אחרים בהם משפחות אומנה ומשפחות מאמצות אכן מצליחות להציל נפשות והן ממלאות את תפקידן נאמנה. 

עדיין יש מקום לשאול ולבדוק, שמא עדיף להשקיע משאבים בהורים ביולוגיים הזקוקים לעזרה (בעיקר כלכלית, אך גם: הדרכה, ליווי, תמיכה, ככל שמתגלה שיתוף פעולה), מאשר להשקיע במוסדות שמוזכרים לעיל?!

להבהיר, משפחות אומנה מקבלות כסף מהמדינה, הפנימיות מקבלות תקציבים פר-ילד ותעשייה שלמה של אנשי מקצוע מתפרנסת מנושא זה. בהרבה מאוד מקרים, מענק חודשי של חמשת אלפים שקלים (הכולל גם הדרכה וליווי) יפתור למשפחה שלמה את הצורך להוציא מתוכה שלושה ילדים ולפזרם בין מוסדות שונים בארץ – בעלות גבוהה פי שלוש, פי ארבע ופי חמש למשלם המיסים.

והנה, הפרשה המוזכרת למעלה, שהתפרסמה היום ב”ידיעות אחרונות”, יום שלישי, 21.2.2006 בכתבתו של רונן טל, שוב מעלה את אותם סימני שאלה:

מדוע זה פקידות הסעד כל כך ממהרות להוציא ילדים מהבית ולא לפעול על פי ההליך הקבוע בחוק?

שמא פרשת “תינוק המריבה” שהסתיימה לסבירות רצונן חיזקה את ביטחונן כי כך אפשר “להתבצע”?

שמא פקידות הסעד קיבלו “אור ירוק” מבית המשפט ומהציבור כולו לקחת את החוק לידיים בידיעה כי בית המשפט “יעצום את עיניו” ואחר כך, לכל היותר, “ינזוף” בהן, כפי שעשה בפסק הדין שבפרשת “תינוק המריבה”?

אני מקווה כי תשובתו של בית המשפט בפרשה זו תסמן את תחילתו של עידן חדש ותרסן את כוחן של פקידות הסעד.

עוד אני מקווה כי הביקורת שהוטחה בפקידת הסעד בפרשה האחרונה אינה רק מס-שפתיים וכי פקידות הסעד ישתמשו ביתר אחריות וביתר מוסריות בסמכויות הנתונות בידיהן – שכן בגורלות בני אדם מדובר.

לאתר הכותבת



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר