הזמנת עובד-ציבור לחתונה – האמנם “מתנה” היא?

קישור מקוצר למאמר הזה: https://www.quimka.net/47205
 
שמחה ניר, עו”ר 20.02.2006 15:46

חתונתו הרביעית

 

לקלל ולהישבע, בפעם המי-יודע-כמה, שזו הפעם האחרונה שאתה יוצא “לחתונות כאלה”, כאשר אתה יודע כי אתה מרמה את עצמך, וגם בפעם הבאה אתה תקלל ותצא. למזמינים, למוזמנים ולשופטיהם יש חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף להם גם חטאים מדומים.

 

הזמנת עובד-ציבור לחתונה –

 

האמנם “מתנה” היא?

 

לצאת לשמחה כזאת זה גם לקלל בשפה זרה, ולהישבע, בפעם המי-יודע-כמה, שזו הפעם האחרונה שאתה יוצא “לחתונות כאלה”, כאשר אתה יודע כי אתה מרמה את עצמך, וגם בפעם הבאה אתה תקלל ותצא. למזמינים, למוזמנים ולשופטיהם יש חטאים אמיתיים, ולא צריך להוסיף להם גם חטאים מדומים.

 

 

הקדמה

 

 

לכל המחפשים שחיתות בכל מקום ובכל חור (ובעוונותי, גם אני ביניהם): הרשו נא לי להרגיע אתכם קמעה. יש די והותר שחיתות במקומותינו, ואפשר להדביק שחיתות לכל מי שאתם רק רוצים, אבל כאשר לאנשים ישנם גם חטאים אמיתיים – אין כל הצדקה לייחס להם גם חטאים מדומים – הן משום שזה פוגע באמינותנו, כמוקיעי השחיתות, והן משום העיקרון – המנחה אותי בכל אשר אפן – כי גם למושחתים מגיע צדק. כך עשיתי כאן וגם כאן, ואף הפעם כן אעש.

 

המשל

 

אני הולך להתחתן בחודש הבא, והחתונה תתקיים באולם אירועים צנוע בכפר-סבא, עיר מגורי.

 

יש לי אינטרס שכל שועי-הארץ יבואו לחתונתי: שרי הממשלה, חברי הכנסת, השופטים – החל מנשיא ביהמ”ש העליון וכלה באחרון שופטי התעבורה – וכן גם בכירי המשק ועיתונאי-הצמרת.

 

האינטרס נובע משתי סיבות: האחת – זה מאוד מחמם את האגו לראות את כל המי-ומי אצלי בחתונה, והשנייה – כאשר כל העולם יידע כי כל המי-ומי היו בחתונתי, זה יעלה את קרני בעולם העסקים, ירבה את לקוחותי, וימלא את כיסי בכסף רב.

 

כמובן שאני לא מבקש לשחד איש, וממילא לא אזמין אף שועה-ארץ אשר יש לו קשר כלשהו, אפילו קלוש ביותר, לענייני העסקיים.

 

לא כל המוזמנים יגיעו לחתונתי.

 

לא יגיעו: אלה אשר אינם אוהבים אותי, או כאלה אשר עצם הידיעה שאחרים לא אוהבים אותי תרתיע אותם, מחשש שזה לא IN להשתתף בשמחותיו של שמחה ניר. לא יבואו גם אלה אשר תקציב המתנות אינו מאפשר להם להשתתף בשמחתי, או שזמנם יקר, או שאין ידם משגת את הוצאות הנסיעה מקצווי-ארץ לכפר סבא, או שבאותו הערב הם מוזמנים לחתונה אחרת, לה הם מחוייבים יותר. חלק מאלה שלא יגיעו ישלחו מברקי-ברכה, וחלקם לא יעשו אפילו את המחווה הקטנה הזאת.

 

כן יגיעו: אלה אשר יקרתי להם מאוד, ואלה אשר חשוב להם להתחכך עם כל האחרים אשר חשוב להם להתחכך עם כל האחרים, אשר חשוב להם להתחכך עם כל האחרים – תופעה ידועה במקומותינו.

 

בשנה הבאה, לאחר שאעשה מעט חיל, וגם אתגרש מאשתי אותה נשאתי בחודש הבא, אתחתן בשנית, והפעם, אחרי שקיימתי את מצוות פנינו הנגבה, אקיים את החתונה במלון ארבעה כוכבים בבאר-שבע, ולמוד ניסיון מחתונתי הראשונה אעמיד אוטובוסים לרשות המוזמנים, שהרי חשובה לי מאוד נוכחותם, ולהגיע מקצווי-ארץ אל הנגב, ולשוב משמה באישון-ליל – לאו מילתא זוטרתא היא.

 

בשנה שלאחר מכן, לאחר שארבה חילי עוד יותר, וגם אתגרש מאשתי השנייה, אתחתן בשלישית, והפעם, עם הרחבתה דרומה של אימפרית העסקים שלי, אקיים את החתונה במלון פאר, חמישה כוכבים, באילת, וכדי להדוף כל מיני תירוצי-פלאסטיק (“לא יכולנו להגיע, כי למחרת היינו צריכים להיות בעבודה”) אעמיד הפעם לרשות המוזמנים כרטיסי-טיסה הלוך-וחזור בארקיע, על מנת שיוכלו, עם אור ראשון, לעלות על המטוס הראשון – ולהגיע לעבודה אפילו מוקדם יותר מאשר בימים “רגילים”. הרי חשובה לי מאוד נוכחותם, ולהגיע מקצווי-ארץ לאילת, ולשוב משמה באישון-ליל – לאו מילתא זוטרתא היא. כמובן שאי אפשר להשאיר את אורחי “על הרגליים” כל הלילה, ולכן אני אשכור להם חדרים במלון, למען יוכלו להשיב נפשם עד-בוקר.

 

שכירת החדרים, יש לציין, תעלה לי במחיר-אפס, כחלק מה”דיל” הכולל את האירוע עצמו, וכיוון שכל הטאראראם הזה יתרחש בעונה המתה, העיסקה עדיין כדאית למלון גם כאשר הלינה היא במחיר-אפס.

 

כיוון שאי-אפשר להגיד לאורחים “תביאו סנדביצ’ים מהבית”, יוגש להם עם בוקר, לפני היציאה לשדה התעופה, כיבוד קל, אבל כיוון שהכיבוד הזה יהיה ממנות ה”רזרבה” אשר נשארו מהאירוע (עליהן ממילא כבר שילמתי), הוא לא יעלה לי דבר, ונזקי יהיה לכל היותר אפס.

 

עוד שנה תנקוף ואני ארבה חילי עוד-ועוד, אתגרש גם מאשתי השלישית, ואתחתן ברביעית. הפעם תתקיים החתונה במונאקו, אבל כיוון שהאירוע הזה ישולב בטקס השקת הסניף האירופי של רשת האתרים של קימקא, יכירו שלטונות-המס המקומיים בהוצאה כולה כפטורה-ממס, כך שהאירוע הזה – כולל הטסת האורחים מהארץ למונאקו וחזרה, ושהותם שם – יעלה לי פחות מאשר החתונה-דאשתקד באילת, וגם כאן נזקי יהיה לכל היותר אפס.

 

עוד נתונים להשלמת התמונה:

 

ראשית – כיוון שטיסות מישראל למונאקו וממונאקו לישראל לא יוצאות כל חצי שעה, אלא רק פעמיים בשבוע, לא תהיה לי ברירה, אלא לארח את המוזמנים שלושה ימים על חשבוני, אבל גם כאן עשיתי דיל כמו באילת, וגם כאן נזקי היה לכל היותר אפס.

 

שנית – כיוון שבטיסות הסדירות לא נמצאו מספיק מקומות עבור כל המוזמנים, נאלצתי לשכור מטוס ג’אמבו לטיסה לא-סדירה, אבל, לפי רשימת המוזמנים המקורית, המטוס הזה היה אמור לטוס הלוך-וחזור חצי-ריק, כך שבמקומות הפנויים יכולתי להושיב את כל חברי הכנסת, שרי הממשלה ושופטי ביהמ”ש העליון, והכל בעלות-אפס.

 

שלישית – חלק מהמוזמנים התארחו – בין-לבין – בבתים פרטיים, כאשר המארחים שם – חבריו של בעל-השמחה – התחרו על הכבוד לארח את אורחיו מישראל (וכמובן שללא תמורה).

 

מי הגיע לאירוע?

 

בסופו של דבר אף אחד מהשופטים לא הגיע – כצפוי.

 

גם חברי הכנסת לא הגיעו, לא בהמוניהם, ולא במיעוטיהם.

 

גם בשביל שרי הממשלה אני לא פונקציה, ורובם לא הגיעו.

 

היחידים אשר הגיעו היו המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, השרה דליה איציק, השר בנימין בן אליעזר והשר חיים רמון. כל אלה היו חברי עוד מגן הילדים, כולנו ישבנו על סיר אחד, וכל אחד מאיתנו היה בכל החתונות של כל אחד מהאחרים.

 

מה המשמעות הציבורית או החוקית של האירוח הזה?

 

מתן שוחד או קבלתו אין כאן, לכל הדיעות, ולא ניכנס לשאלה הזאת, אלא רק נאמר כי השוחד הוא טובת-הנאה שנותן המשחד לעובד-הציבור כנגד טובת-הנאה שנותן עובד-הציבור לנותן השוחד, אם בהזמנה לחתונה/בר מצווה/ברית מילה היה משום שוחד, לא היה נשאר איש-ציבור אחד מחוץ לבית הסוהר.

 

ואם לא טובת-הנאה כנגד טובת-הנאה – לכל היותר יש כאן כבוד-תמורת-כבוד: אני מעניק לך כבוד בכך שאני מזמינך לשמחתי, ואילו אתה מעניק לי כבוד בכך שאתה בא להשתתף בשמחתי.

 

האם יש כאן “מתנה” למוזמן, אם הוא “עובד הציבור”, כמשמעותו בחוק שירות הציבור (מתנות), התשם-1979 (להלן: חוק המתנות) – מתנה שעליה חלים כללים מסויימים (בין השאר: שהיא נעשית לקניין המדינה, ואם אין בה קניין – עובד הציבור חייב לשלם לאוצר המדינה את שוויה)?

 

“מתנה”, לפי חוק המתנות, היא “הקניית נכס שלא בתמורה או מתן שירות או טובת הנאה אחרת שלא בתמורה”.

 

הקניית נכס – אין כאן.

 

מתן שירות – גם לא.

 

לפני שנשאל את עצמנו אם יש כאן טובת הנאה “אחרת”, נקדים ונשאל אם בכלל יש כאן טובת הנאה.

 

לבוא לחתונה (או לשמחה אחרת כיו”ב) זה בראש ובראשונה להביא מתנה, והיום מתנות כאלה יכולות להתחיל במאות שקלים, ולהסתיים במאות דולרים, אם לא באלפי דולרים. טובת הנאה “נגטיבית”.

 

לבוא לשמחה כזאת זה לטרוח על ההכנות, ללכת למספרה ולהוציא כמה מאות שקלים עבור תספורת, או, לפחות, כמה עשרות עבור פן.

 

לבוא לשמחה כזאת זה לשיר במקלחת כאשר האישה רוקעת ברגליים בהמתנה לתורה, ולרקוע ברגליים כאשר היא עצמה במקלחת, ובינתיים לגלות כי אינך מוצא את העניבה הכי מתאימה לאירוע.

 

לבוא לשמחה כזאת זה גם לריב עם האישה מדוע היא עדיין לא מוכנה, אנחנו כבר מאחרים, לגלות, אחרי שהיא כבר מוכנה ליד הדלת, שאתה שכחת משהו חשוב, וכן הלאה – ריטואל אשר חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים בכל יציאה.

 

לבוא לשמחה כזאת זה גם לעבור על המיילים של הרגע האחרון, כאשר הבעל כבר יושב במכונית ורוקע ברגליים.

 

לבוא לשמחה כזאת זה גם לקלל בשפה זרה, ולהישבע, בפעם המי-יודע-כמה, שזו הפעם האחרונה שאתה יוצא “לחתונות כאלה”, כאשר אתה יודע כי אתה מרמה את עצמך, וגם בפעם הבאה אתה תקלל ותצא.

 

ומעל לכל: לבוא לשמחה כזאת זה גם בזבוז זמן כדי לגרום נחת לזולת.

 

ואני שואל, לפי תומי: איזו “טובת הנאה” יש כאן, כאשר ההנאה עצמה היא עד כדי כך מפוקפקת, ואתה יוצא לאירוע הזה רק כדי שלא לגרום למוקירי-זכרך עגמת-נפש?

 

אותו הנושא, מזווית אחרת

 

הבה נתקוף את הנושא מזווית-ראייה אחרת: כאמור לעיל, לפי חוק המתנות חייב עובד הציבור חייב לשלם לאוצר המדינה את שוויה של המתנה, ולשם כך הבה נפרק לגורמים את ה”מתנה” הזאת:

 

זה מתחיל בסעודת-השמחה עצמה: המדינה יכולה להגיד שהארוחה הזאת חסכה לך כמה לירות על המזון שהיית אוכל בביתך, וחוץ מזה, “שווייה של המתנה” הוא לפי המחיר-לצרכן של הארוחה במסעדה או במלון …

 

התזמורת והריקודים: מה שוויו של ה”צ’ופר” הזה? כמחיר-לצרכן של ערב במועדון ריקודים?

 

ההסעה באוטובוסים לאירוע: האם זו “מתנה”, או חלק מהעלות שהמארח נוטל על עצמו, כדי להניע יותר מוזמנים להשתתף בשמחתו? ומה ההבדל בין אוטובוס לבאר-שבע לבין טיסה לאילת, ובין טיסה לאילת לבין טיסה למונאקו? אין שום הבדל, ודין טיסה של ארבע שעות למונאקו כדין נסיעה של ארבעה חודשים על כרכרה הרתומה לחמור, בימים עברו: לא “טובת הנאה” ולא בטיח.

 

ומה עם השאטל לנתב”ג, ומנמל התעופה של מונאקו למלון? אם הטיסה היא “טובת הנאה” – גם השאטל …

 

הלאה: הלינה במלון, משתיים לפנות בוקר, ועד חמש-ושלושים: כאן אי אפשר להגיד שאתה “חסכת” משהו, כי על הלינה בביתך אתה לא משלם ממילא, אבל אפשר להגיד שהלינה במלון היא יותר “כייפית”, ושלכייף כזה יש שווי … אבל מצד שני, העלות-למארח הייתה אפס, ומה הקובע?

 

הכיבוד הקל, בבוקר: גם עלותו ה”שולית” למארח הייתה אפס, כי הוא שילם עליה כעל מנות “רזרבה”. מה כאן הקובע?

 

ומה ההבדל העקרוני בין לינה של שלוש וחצי שעות במלון, עם כיבוד קל לפני היציאה לשדה התעופה, לבין לינה של שלושה לילות במלון, כולל ארוחות, כאשר אין טיסות יוצאות, ולכן אין כל ברירה אחרת (מלבד לתת לאורחים לגווע ברעב תחת כיפת השמיים (ואז לא יישארו אורחים לחתונה החמישית-במספר של המארח)? לא, אין כל הבדל.

 

ומהו “שווייה של המתנה” כאשר האירוח הוא בבית פרטי?

 

ומהו שווייה כאשר מדובר בחציו הריק-ממילא של הג’אמבו השכור, והעלות ה”שולית” למארח היא אפס?

 

ומהו הדין כאשר האורח זכאי לטיסות חינם כחלק מתנאי-העבודה שלו באל-על (שעליהן מנכים לו, במקור, מס על שווייה של ההטבה)?

 

מה היה לנו עד כאן, לחישוב שווייה של ה”מתנה”?

 

היו לנו שוויה למקבל מול שווייה לצרכן, וגם שווייה זה אינו חף מקושיות:  שווייה לצרכן המצוי, או שווייה למקבל עצמו, כמי שזכאי לתנאים מועדפים בזכות עצמו? שווייה עם הנחת-כמות, או בלעדיה? שווייה בעונה הספציפית, בעונת השיא או בעונת השפל? וכו’;

 

שוויה של המתנה למקבל תלויה גם בשיקולים סובייקטיביים: בעוד שאדם מן היישוב לא היה מוציא מכספו על עלות הטיסה למונאקו וחזרה, ועל שהייתו במקום עד לטיסה הבאה, רק כדי להראות את עצמו בחתונתו הרביעית של שמחה ניר, הרי לא מן הנמנע הוא שיהיו גם כאלה אשר יהיו מוכנים לשכור טיסה מיוחדת לאירוע כזה (ועו”ד יותר – ללווייה שלו, אבל זו כבר אופרה אחרת, כי מתנה כזאת לא תסולא בפז).

 

היה לנו שווייה למקבל מול עלותה לנותן; האם העובדה שהנותן הצליח להשיג דיל מיוחד אשר המקבל לא היה מצליח להשיגו יש בה כדי להשפיע על שווי המתנה?

 

ומה עם אותם חלקים של המתנה אשר שולמו לפני כן, כ”רזרבה” על דבר אשר עשוי היה להיזרק לאשפה, אם לא יהיה נאכל באירוע עצמו?

 

ומה עם המושבים ה”שוליים” בג’אמבו, אשר אלמלא היו ממולאים היו נשארים בשממונם?

 

והאם עלותה של המתנה לנותן היא העלות-ברוטו, או העלות-נטו, לאחר השתתפותם של שלטונות-המס המקומיים?

 

ואחרון-אחרון (אולי): האם, לצורך קביעת “שווי המתנה” שקיבל עובד-הציבור רשאי הוא לנכות את “שווי המתנה” שנתן הוא-עצמו למארחו? ואיך נחשב את השווי הזה, לאור כל השאלות שהעלינו לעיל?

 

שני תרגילים אינטלקטואליים

 

לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק המתנות, הוראותיו לא תחולנה על “מתנה קטנת ערך וסבירה שניתנה לפי הנהוג בנסיבות העניין” … האם הזמנה לחתונתו הרביעית של שמחה ניר, במונאקו תובב”א, כולל הטסה ואירוח, בעלות שהיא נמוכה מעלותו של אותו האירוע באילת תובב”א, כאשר כל האירוע הוא בשבילו “כסף קטן” – האם היא “קטנת ערך וסבירה … בנסיבות העניין”? והאם חתונתו הרביעית של שמחה ניר היא “נסיבת עניין” מקילת-ערך, או “נסיבת עניין” מחמירת-ערך?

 

ודוגמה אחרת לגמרי: מיליארדר בעל קבוצת כדורגל מזמין למשחק, ומושיב לצידו ביציע האח”מים, שני עובדי ציבור: האחד – חובב-כדורגל מושבע, אשר אלמלא כן קונה כרטיס מכספו הפרטי (אבל לא ליציע האח”מים), והשני – שונא-כדורגל מושבע, אשר בא רק כדי שלא לבייש את המזמין. כיצד מעריכים את “שווי המתנה” לגבי כל אחד מהשניים?

 

חישבו על כך.

 

סיכום-ביניים:

 

חוק המתנות הוא חוק נורמטיבי חשוב, הקובע כי מתנה אשר ניתנה לעובד-הציבור “באשר הוא עובד הציבור“, היא קניין המדינה, ולא קניינו הפרטי של עובד-הציבור.

 

אבל כאשר מדברים על “שווייה של מתנה” שאין בה קניין, החוק משאיר אותנו עם הלשון בחוץ – אפילו כאשר מדובר במתנה אמיתית.

 

אבל במקרה של הזמנת האורחים, על חשבון המארח, למונאקו, לחתונתו הרביעית, זו בכלל אינה “מתנה”, אלא הענקת-כבוד תמורת הענקת-כבוד.

 

ומן הכלל אל הפרט: העתירה לבג”ץ

 

בתיק בג”ץ 10339/05 עתרו ידידי מעמותת אומ”ץ – אזרחים למען מנהל תקין, צדק חברתי ומשפטי, נגד היועצת המשפטית לכנסת ונגד היועץ המשפטי לממשלה לנקוט הליכים לפי חוק המתנות נגד המשנה לראש הממשלה, חה”כ שמעון פרס, השרה דליה איציק, השר חיים רמון והשר בנימין בן אליעזר, בין השאר כדי לשלם לאוצר המדינה את שווי ה”מתנה” אשר קיבלו ארבעת השרים מאדם בשם אהרון פרנקל.

 

ה”מתנה” אשר קיבלו השרים מפרנקל התבטאה בכך שבחודש יוני 2004 הם השתתפו בחתונתו של זה האחרון, שהתקיימה במונקו, כאשר טיסתם למונקו ושהייתם שם מומנה על ידיו.

 

עתירתה של אומץ נדחתה מטעמים משפטיים וטכניים אלה ואחרים, אבל באשר לעניינו של חיים רמון – המשיב מס’ 5 – הוא הביא נימוק נוסף: פרנקל הוא חבר שלי, והוא הזמין אותי בתור חבר, ולא בתור שר.

 

ואכן, כך פסק הבג”ץ:

 

באשר למשיב 5 נציין כי טענתו לפיה לא קיבל את המתנהבאשר הוא עובד ציבוראלא במסגרת חברותו עם נותן המתנה, ולפיכך לא חל עליו סעיף 2(א) לחוק המתנות לא הופרכה, ואין אנו רואים להידרש לה בשלב זה.

 

על פסק-הדין כולו, ובמיוחד על האמירה הזאת, נשפכו קיתונות של רותחין, ואני תוהה מדוע צריך שר בישראל לקבל “רשות” מהציבור להשתתף בשמחתו של חבר, ומדוע צריך הוא לשתף את הציבור ב”טובת ההנאה” שהוא מקבל מחבריו הפרטיים.

 

אבל יותר מכל אני תוהה מדוע אף אחד מהמשיבים לא טען כי ה”מתנה” לאו מתנה היא.

 

וכפי שראינו במשל, לעיל – אולי זה לא פוליטיקלי-קורקט לטעון את זה, אבל אכן – לאו מתנה היא.

 

אפילוג

 

פסק הדין בבג”ץ 10339/05 הנ”ל ניתן ע”י הרכב בראשותו של מישאל חשין, ביום 15.2.2006, יום לפני צאתו של חשין לגימלאות, והשמחה רבה: איך יכול חשין לתת פסק-דין כזה, אומר חברי עו”ד יוסי דר, במאמרו חשין ומלחמתו בשחיתות, כאשר ביום המחרת, בנאום הפרידה שלו מביהמ”ש העליון, הוא עתיר לצוות על חבריו הנשארים שם: הילחמו בשחיתות בכל עוז. אל תניחו למלחמה יומם וליל. בנפשנו הדבר, בנפשה של המדינה, בנפשו של העם…”.

 

אבל גם למאוסים-שבמאוסים, וגם למתועבים-שבמתועבים, מגיע משפט-צדק, אפילו לאלה מהם אשר לא מגיע להם משפט צדק.

 

על העדר היושר האינטלקטואלי

 

עו”ד דר, בביקורתו על פסק-הדין, טוען כי שופטי הבג”ץ, בפסקם את אשר פסקו, התעלמו מעובדות מסויימות, אבל אין הוא מגלה לנו אם העובדות האלה אכן נטענו בפני הבג”ץ. אם העובדות האלה אכן נטענו, והבג”ץ התעלם מהן, הרי זה חוסר יושר אינטלקטואלי, שהוא, בעיני, אבי-אבות השחיתות. “צפצןף על בני אדם”, כפי שחשין נאה דורש, אבל, בצביעותו, לא נאה מקיים.

 

וכאשר הרעה-החולה הזאת היא מכת-מדינה, ביקורת – מוצדקת ככל שתהייה – על פסק-דין זה או אחר כמוה כמירדף אחרי יתוש אחד, במקום ייבושה של הביצה כולה.

 

שתי הערות-סיכום נוספות

 

האחת – כל האמור לעיל יוצא מתוך הנחת-עבודה שבמתנה הניתנת לעובד-הציבור אין משום שוחד, שהרי במקרים בהם ניתנה המתנה כשוחד, הרי זה חמור שבעתיים, ועניין הקנייתה, או תשלום שוויה, למדינה היא זניח, יחסית.

 

והשנייה – לייחס לעובדי-ציבור חטאים מדומים כאשר יש להם חטאים אמיתיים בשפע – הרי, כפי שאמר Tallyerand, זה גרוע מפשע, זו טיפשות.

 

ולמישאל חשין אכן לא חסרים חטאים אמיתיים:

 

ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המלך העירום (א): הטיפש הולך הבייתה

 

ברוך שפטרנו: מישאל חשין, המלך העירום (ב): התנצלות “באוויר” – לאו התנצלות היא

 

תלונה לשר המשפטים: מישאל חשין מצפצף על בני אדם

 

מישאל חשין מכה שנית

 

שבתאי עזריאל לעיתונאי מתי גולן: חשין ניסה להוליך אותך באף

 

איפה הבושה: השופט מישאל חשין מתנגד לחייבו בהגשת תצהיר בתביעה אזרחית נגדו

 

מישאל חשין עושה מהמקפצה

 

דוד הכהן על פרשת השופטת הילה כהן: חשין וריבליןהבייתה!

 

את ההילה איבדתם מזמן, ומה עם חלאותהאדם אשר בקרבכם?

 

על אתיקה, דמגוגיה וסתימתפיות

 

על אמון הציבור במערכת המשפט: סדרת מאמרים

 

על פרשת השופטת הילה כהןהבטים כלליים (א): מבוא: על התנהגותו התמוהה של השופט מישאל חשין

 

הביקורת ראוי לה שתהיה עניינית ולא אישית. … לגוף הפסק ולא לגוף הפוסק“: האמנםאלמנטרי“, כבוד הנשיא?!

 

שבתאי עזריאל לאהרן ברק: הצהרת: “נעשה הכל להגן על השופטים“; שאלתי אליך: ומי יגן על הציבור?

 

הנמקתיתר, הנמקתחסר והנמקת ישראבלוףעוד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל

 

אגרות, פסיקתהוצאות וערבויותתמריץ וזרז לשחיתות

 

הידידים של חשין

 

מישאל חשין: אני לא מכבד גם את המפרסמים בזהותם האמיתית

 

אבל בהקשר הזה נשאלת השאלה אם הוא לא מכבד גם את זה:

 

גם למישאל חשין מגיע צדק

 

וסביר להניח שלא, הוא לא מכבד, כי היושב במרומים, בשערי משפט 1, לעולם לא יודה שהוא זקוק לעשייתצדק מידיהם של בניתמותה.

 

ושאלת ה-64,000 דולר היא מה דעתם של חבריו, שוחרי חופשהביטוי, אהרן (“כאשר אנחנו יושבים לדין, אנחנו גם עומדים לדין“) ברק ואדמונד (“ביקורת על מערכת המשפט בכלל, הינה מעשה לגיטימי אותו יש לקבל באהבה, גם אם הוא כרוך לעתים בשיברוןלב ועוגמת נפש“) לוי: מדוע הם לא הקיאו אותו מקרבם?!

 

 



 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר