השר דניאל פרידמן, מחר ישתמשו ב”סעיף הזילות” גם נגדך!

השר דניאל פרידמן, מחר ישתמשו ב”סעיף הזילות” גם נגדך!

קימקא
שמחה ניר, עו”ד 15.11.2007 02:20
השר דניאל פרידמן, מחר ישתמשו ב"סעיף הזילות" גם נגדך!


פנייה אל שר המשפטים להביא לכנסת הצעת-חוק המבטלת את “סעיף הזילות” האומלל, ירושת המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י), אשר עוד במאה ה-19 הוגדר בארץ מולדתו כ”מיושן” ומתאים לאוכלוסיות ה”צבעוניות” בקולוניות אשר מעבר ימים.



שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 14.11.2007

לכבוד

הפרופ’ דניאל פרידמן

שר המשפטים

באמצעות היחידה לפניות הציבור

משרד המשפטים

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: “סעיף הזילות” – הגיע הזמן לביטולו

בעקבות דבריך בימים האחרונים, לפיהם כל נסיון לביקורת על הבג”ץ נתפס כעבירה, ברצוני להעלות שוב את סע’ 255 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, הוא “סעיף הזילות”.

על עבירת הזילות נאמר באנגליה, ערש הולדתה, עוד במאה ה-19, שהיא “מיושנת” (obsolete), ושהיא מתאימה ל-coloured populations in the overseas colonies (משהו מקביל ל”ערביי השטחים” אצלנו), אבל כל עוד היא קיימת אצלנו בספר החוקים לא תהיה ביקורת אמיתית על בתי המשפט ועל השופטים, משום שכל ביקורת לא-מחמיאה יכולה, באמצעות “סעיף הסל” הזה, להיחשב כ”זילות”, ותמיד אפשר לומר שביקורת כזאת אינה “כנה ואדיבה” – דרישה שאין לה מידה, ואין לה שיעור.

טול, למשל, ביקורת על שופט, לפיה התנהגותו של שופט בעניין פלוני הינה “מעשה אנטישמי-גזעני” בשל היות הנאשם “חובש כיפה ועתור זקן עבות”: ביקורת כזאת יכולה להיות נכונה, או לא-נכונה.

נניח שהיא נכונה – היעלה על הדעת לשלול את הלגיטימיות של הביקורת הזאת, ולראות בה עבירה?

ונניח שהיא אינה נכונה – זה באמת לא בסדר, אבל …

וה”אבל” הוא: לעניין סעיף הזילות אין תחולה להגנת “אמת דיברתי”, ומכאן או שבשני המקרים או שקיימת עבירת זילות, או שאינה קיימת, והנה, לפי הפסיקה, האמירה הזאת מהווה עבירת זילות, וזה אומר שהיא בגדר עבירה – אפילו אם היא נכונה!

כדי להבחין בין ביקורת נכונה – וממילא לגיטימית – לבין ביקורת לא-נכונה (שהיא לפעמית לגיטימית, ולפעמים לא) קיים חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965, אבל כאשר מאשימים אדם לפי החוק הזה נוטלים שני סיכונים: האחד – שהנאשם יוכיח אמת-דיברתי, והשני – שהנאשם ייהנה מההגנות שבאותו החוק, גם אם דבריו לא היו נכונים.

כמו, למשל, ההגנה העומדת לבעל-דין מכוח סעיף 13(5) לחוק האמור על “פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד”, שנעשה תוך כדי דיון בהליך שיפוטי או מעין-שיפוטי.

מכאן אנו למדים שאם, למשל, אדם אומר בהליך שיפוטי שקצין המשטרה הטיל עליו פסילה מינהלית כ”מעשה אנטישמי-גזעני” בשל היות המערער “חובש כיפה ועתור זקן עבות” – או שבית המשפט יקבל את הדבר, או שלא, אבל אומרם של הדברים חסין מפני אישום או תביעה אזרחית בגין לשון-הרע.

אבל, מאידך, אם נאשם אומר על שופטו את אותם הדברים במסגרת ערעור על פסק-הדין, הדבר יחשב לו לעבירת “זילות”, וכיוון שהגנת “אמת דיברתי” הוא יורשע גם אם ערכאת הערעור תקבל את טענתו (תרחיש הזוי, אבל לצורך הבנת הנושא אפשר בהחלט להיזקק לו).

נשמע בדוי “ממוחי הקודח”? לא. חוץ מכך שערכאת הערעור לא קיבלה את הטענה בדבר ה”אנטישמיות” של השופט (היא אפילו לא דנה בה), זה בדיוק הסיפור אשר נגול ברע”פ 3817/97, דב סובול נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב (3), 247, כפי שתומצת ע”י מערכת פ”ד (המילה “עתור” – במקור):

בכתב-ערעור שהגיש המערער לבית-המשפט המחוזי על החלטה של בית-משפט השלום בעניינו, ציין, בין היתר, כי התנהגות השופט באותו עניין הינה “מעשה אנטישמי-גזעני” בשל היות המערער “חובש כיפה ועתור זקן עבות”. בשל כתיבת משפט זה הורשע המערער בבית-משפט השלום בעבירה של זילות בית-המשפט.

סעיף הזילות, אומר בית המשפט העליון, “מדבר בהגנת השופט כ’מוסד’ ולא בהגנתו כ’אדם'”, ומצטט, לתמיכה, פס”ד קודם של ביהמ”ש העליון, בו נאמר:

“…הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה אינו הצורך להגן על השופט כאדם. לשם כך קיימים דיני איסור לשון הרע, אשר השופט היחיד יכול להיזקק להם. הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה הוא הצורך של כלל המתדיינים ברשות שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה והצורך של המשטר הדמוקרטי כולו ברשות שופטת חזקה, אובייקטיבית, השומרת על שלטון החוק, הפורמאלי והמהותי גם יחד”.

ואני אומר אוי לה לאותה “רשות שופטת חזקה” אם היא זקוקה להגנתם של כידוני החוק הפלילי הארכאי הזה, והיא חוששת ש”לא יהיו שופטים בירושלים” אם יבקרו אותה שלא “בכנות ואדיבות” – אפילו אם הביקורת הזאת עומדת על תשתית עובדתית מוצקה.

ואני רוצה להוסיף מילה על השימוש-לרעה שעושה מערכת המשפט בסעיף הזה:

סעיף 255, הוא סעיף הזילות, זה לשונו (ההדגשות שלי, ההגנה הושמטה):

האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים …

והנה, בפרשת סובול הנ”ל הנאשם לא אמר את מה שאמר על השופט “בכוונה לפגוע במעמדו”, או “כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה”, אלא כדי לצאת זכאי מהאשמה בה הורשע בביהמ”ש לתעבורה, אבל לנקודה הקריטית הזאת לא הייתה כל התייחסות באותה הפרשה, ומכאן אנו למדים כי מערכת המשפט אכן משתמשת בסעיף הזה כדי לסתום את פיות מבקריה. מי כמוך היודע.

הערת-סיכום

תאר לעצמך איזה רעש היינו אנחנו עושים אם בגרמניה היו מעמידים לדין על “זילות” יהודי אשר, בערעורו, טען כי התנהגות השופט באותו עניין הינה “מעשה אנטישמי-גזעני” בשל היות המערער “חובש כיפה ועתור זקן עבות”, ולא היו נותנים לא להוכיח  כי השופט הוא אכן אנטישמי, אשר “דופק” יהודים, במיוחד אם הם “יהודים דתיים, עטורי זקן עבות”.

ואם אתה זקוק להמחשה, חפש בגוגל את המחזה בגובה העיניים (הקלד “בגובה העיניים site:quimka.net“).

והרשה לי להזכיר לך את מה שאמר חה”כ משה סנה ז”ל אנשי מפ”ם אשר תמכו ב”חוק המפגשים”: אתה לא יכול לדעת מתי זה יפגע בך (נבואה אשר התגשמה מהר מאוד, בפרשת אהרן כהן ז”ל).

אני מזמין אותך, איפוא, להביא לכנסת הצעת-חוק המבטלת את הסעיף האומלל הזה, ירושת המנדט הבריטי על פלשתינה (א”י), אשר, כאמור, עוד במאה ה-19 הוגדר בארץ מולדתו כ”מיושן” ומתאים לאוכלוסיות ה”צבעוניות” בקולוניות אשר מעבר ימים.

בברכה,

 

שמחה ניר, עו”ד



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

ניהול האתר